פתיחה של מוזיאון טבע חדש, שני עשורים לתוך המאה ה-21, אינה דבר טריוויאלי. רוח התקופה, הקדמה הטכנולוגית ושינוי תפיסתי מהותי בקרב פלחים נרחבים בחברה מזמנים אתגרים, שמוזיאוני הטבע הוותיקים ברחבי העולם – כאלה שהוקמו ברובם במאה ה-19 – מעולם לא נאלצו להתמודד איתם.
מהי הדרך הנכונה להציג טבע ובעלי חיים במוזיאון בימינו? איך יוצרים חוויה מקרבת ואותנטית, שמצליחה ללמד ולרגש מבלי שתרגיש ארכאית, בעידן בו כולנו דבוקים למסכים? איך מעבירים למבקרים את ערכי הכבוד לבעלי החיים ומצליחים לקרב אותם אל הטבע? והאם הצגת פוחלצים של בעלי חיים היא הדרך היחידה, או שאולי פתרונות טכנולוגיים כמו הדמיה ואנימציה בתלת ממד יכולים לעמוד בפני עצמם?
לא כולם מרגישים בנוח לעמוד מול פוחלץ של חיה, איש איש וסיבותיו. לכן ראוי מיד לציין כי המוזיאון, המשויך לאוניברסיטת תל אביב, נותן לציבור גישה לאוצר אקדמי, שנבנה ונאגר באוניברסיטה במשך עשרות שנים, והיה עד כה נחלתם של אנשי המחקר והאקדמיה בלבד. פריטים שהיו נעולים במחסן במשך שנים מוצגים כעת לקהל, בליווי מדויק של אמצעי מולטימדיה שונים. במוזיאון טבע של שנת 2018, האחד לא יהיה שלם ללא השני. פוחלצים לבדם היו משלחים אותנו שתי מאות אחורה בזמן, ופתרונות תצוגה תלויי מסכים בלבד לא היו משיגים את האפקט הרצוי.
חללי התצוגה של המוזיאון מכילים תשע תערוכות שונות: שמונה תערוכות קבע ותערוכה מתחלפת (בימים אלה מוצגת Life Object, שייצגה את ישראל בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2016). על עיצובן של תערוכות הקבע עבדו לא פחות מחמישה סטודיות שונים לעיצוב.
מעל לכל, בולטת היכולת של אנשי הצוות הרבים לספר סיפור. תערוכה טובה היא כמו ספר טוב: רצוי שבמעבר מפרק לפרק הקורא ירגיש שהוא חייב לגלות מה קורה בהמשך. מעצבי התערוכות והאוצרים – הלא הם מספרי הסיפור של המוזיאון – הצליחו לייצר "עלילה" וקצב שמושכים את המבקר פנימה. עוד מיצב, עוד מידע חדש, עוד סרט שגורם לחשוב, כולם ממוקמים ומתוזמנים בדיוק רב (ומצליחים לא להלאות ביותר מדי מאותו הדבר, מלכודת שקל ליפול לתוכה). ההתקדמות במסלול שנבנה גרמה לי לעבור בין קומות שונות כמעט בלי לשים לב. ללכת לאיבוד בתוך החוויה – זו שאיפתו של כל מעצב תערוכות.
התצוגה מתחילה כבר בכניסה אל הבניין. "מסע בין יבשות” הוא מיצב של עופות נודדים החגים מעל ראשי המבקרים בספירלה שמסתלסלת לגובה ומייצרת חיבור חזותי בין שתי קומות שונות של המוזיאון. על המיצב הזה אמון ניצן רפאלי, שעיצב גם את תערוכת "ארץ, חי, צומח" הסמוכה, הסוקרת וממפה את בתי הגידול השונים ברחבי ישראל. האזורים השונים, מהמדבר ועד החרמון, מוצגים בתוך שש תיבות גדולות ממדים (דיורמות), וזהו אחד החלקים המרשימים במוזיאון כולו.
הרקע המקצועי של רפאלי, שמגיע בין היתר מתחום עיצוב התפאורה, מורגש היטב בהפיכתן של דיורמות בעלות עומק של 60 סנטימטרים לעולמות טבעיים שנדמים אינסופיים. כדי לייצר את אשליית העומק והמרחב, רפאלי יצר שכבות מדורגות וקלות, עם מרווחים קטנים של חומר פלסטי שקוף. צילומי נוף של כל אזור אקלימי בארץ הודפסו עליהן, והחיות מוקמו בתוך עולמות המיקרו הללו. התוצאה אפופת קסם.
התערוכה "חרקים וקרובים" בעיצובו של אמיר זהבי, המוצגת גם היא בקומת הכניסה, עשויה לשנות את גישתכם אל חברינו פרוקי הרגליים. באווירה אפלולית ומסתורית, בחלל בעל קירות שחורים ופאנלים מחוררים בעדינות שמתוכם בוקע אור אחורי (מקור ההשראה היה כרסום של חרקים בחומר), ממוקמים טרריומים המאכלסים חרקים חיים, שונים ומגוונים. בין לבין מוצבים מסכי מגע המכילים הסברים, משחקים אינטראקטיביים וסרטונים, שתורמים לעושר החוויה.
קירות הרמפה הצמודה, אפלולית גם היא, חופו בחומר המדמה בטון ונוצלו להצגתם של מינים החיים ללא אור יום. ככלל, ניצול הרמפות בין מפלסי המוזיאון לצורכי תצוגה הוא אחת ההפתעות המרעננות – לא מובן מאליו להצליח להפוך מעברים למיני תערוכות. מרהיבה היא הרמפה בה מוקרנים על הקירות סרטונים של יצורים תת ימיים, ומרשים גם המעבר שנוצל לאינפוגרפיקה המתארת נזקים סביבתיים.
התערוכה "צורה, מבנה, תפקוד" (סטודיו "הטחנה לעיצוב") היא ההזדמנות הראשונה למבקר לפגוש פוחלצים, כשהם מוצגים במרחק של סנטימטרים בודדים ממנו, ללא מעטה מגן כלשהו. יש אומץ לא מבוטל בהצבה כל כך קרובה של המוצגים: הקהל הישראלי לא בדיוק ניחן בגינוני נימוסים בריטיים, והגישה הזו הינה למעשה אקט של הבעת אמון. בעת ביקור ארוך במוזיאון בשעה שבה המבקרים – רובם המכריע ילדים – גדשו את התערוכות, נראה היה כי על אף ההמולה, נשמר סדר מופתי ביחס כלפי המוצגים. מעניין לציין שהמוצגים שהועמדו באופן פתוח על במות הורחקו מהמבקרים בצורה סמלית בלבד, בעזרת פס מתכתי דק שמוקם נמוך, כאילו מראש כוון לילדים הקטנים יותר, וגם זה בערבון מוגבל.
אין מעצב תעשייתי שהמלים "צורה, מבנה, תפקוד" לא מקפיצים בראשו זכרונות מקורס בסיס של שנה א׳, שחוקר את ההקשרים בין שלושת הגורמים הללו. בתערוכה הזו בוחנים וגם מדגימים איך תהליכים התפתחותיים של בעלי חיים שונים הושפעו מהצורך בהתאמה לסביבת החיים שלהם. כך, למשל, עמדה אינטראקטיבית עם אנימציה קלאסית מדגימה מדוע רגלי הארנב נראות כפי שהן נראות. "המוזיאון בנוי בשכבות, והמבקרים בוחרים כמה להעמיק", אומרת הדס זמר בן ארי, אוצרת ראשית ומעצבת החוויה במוזיאון. בכל התערוכות יש אפשרות להרחיב את הידע בעזרת עזרי מולטימדיה שונים.
דגש מיוחד הושם על האיכות והתקשורתיות של הטקסטים שמלווים את המוצגים. כולם כתובים בשלוש שפות (לא דבר נפוץ במחוזותינו) – עברית, אנגלית וערבית – מה שהוביל, לדברי זמר בן ארי, להצטמצמות ולמציאת המהות המזוקקת בכל מסר. לחלק מאזורי התצוגה, שמתייחסים לבעלי חיים ספציפיים, הוצמדו איורים מובלטים בעלי נפח, עבור קשיי ראייה (מה שהעלה מיד את התהייה מדוע פתרון כה נפלא לא הורחב לכלל התערוכות במוזיאון).
לצד השבחים, קשה להתעלם מנקודה בעייתית: תכנון המרחב. בהתחשב בגודלו של המבנה המרשים, אזורי התצוגה צרים באופן מפתיע. חלק מהמקומות סובלים מפקקי תנועה גם אם יש בהם 20 איש בלבד. הצפיפות פוגמת ביכולת ההתבוננות, מייצרת רעש ופוגעת בחוויה כולה. הדבר מפתיע שבעתיים לנוכח הציפיות שהמוזיאון יארח כ-150,000 מבקרים בשנה. בהחלט ייתכן כי פתיחתו של המוזיאון בשעות מוגבלות בלבד (נכון לעכשיו), וגם ההתרגשות סביב הפתיחה, מחריפות את הבעיה, אולם ברור כי מקורה בשלב התכנון.
מסלול הביקור במוזיאון מסתיים בתערוכה היפהפייה "אוצר האוספים", שמציגה תיעוד נדיר של בעלי חיים שנכחדו. העמדתה עדיין לא הושלמה, ובמקרה הזה, הביס האחרון הזה מקלקל קלות. ייתכן כי היה עדיף לחכות להשלמת העבודות עליה לפני פתיחתה לקהל, כפי שהמוזיאון עושה עם תערוכת "מהו אדם?" המסקרנת, שצפויה להתייחס לתהליכי האבולוציה. מוזיאון הטבע החדש אמנם פתח את שעריו, אך הוא עדיין יצירה בתהליכים אחרונים של ליטוש. סיום העבודות יהפכו אותה לשלמה.
