בסוף הריאיון מתבוננת עו"ד קריסטין חון (42) בתצלום מטקס סיום לימודי המשפטים, ואומרת: "תמיד ידעתי שאלך בדרך שאני אחליט עליה, אבל לא תיארתי לעצמי אילו הפתעות וקשיים הדרך הזו מכינה לי. אני גאה בעצמי, שלמרות הכל הצלחתי".
ובצדק. קריסטין חון, תושבת כפר כמא, היא עורכת הדין הראשונה מהקהילה הצ'רקסית בישראל, יש לה תואר שני במשפטים והיא האישה היחידה בכפר שבבעלותה משרד פרטי. גם בחייה האישיים הספיקה לנפץ לא מעט סטריאוטיפים ולהילחם במוסכמות מגבילות, אבל על כך בהמשך.
היא נולדה באילת, הרחק מהכפר הצפוני שבו נולדו וגדלו הוריה. "אבא שלי היה נהג משאית ואמא עבדה כאחות בבית החולים יוספטל. אני הילדה השנייה במשפחה של חמישה ילדים, ואת הכתבה הזו", היא צוחקת, "את צריכה לעשות על ההורים שלי יותר מאשר עליי".
למה?
"כי יש לי הורים מדהימים. אמא היא אישה מיוחדת במינה. היא למדה בבית ספר לאחיות, ועצם היציאה שלה מחוץ לכפר כבר הייתה עניין חריג. היא גם לא היחידה במשפחתה שעשתה את הדברים אחרת. אחת הדודות שלי מתגוררת בגרמניה, ואחרת נישאה לבחור דרוזי, מה שהתקבל אז כקטסטרופה. סבא שלי, מרוב שכאב לו הלב, קיבל התקף לב. מצד אחד היה לו קשה, אבל מצד שני אמא ואחיותיה גדלו בבית מאפשר. למזלה של אמא, היא נישאה לאדם טוב לב ומפרגן. לא מעניין את אבא מה אנשים יגידו, ובאווירה המשפחתית הזו גדלנו".
בכיתה א' חזרה המשפחה מאילת לכפר כמא, "ובהתחלה נהגו לקרוא לי יהודייה או כושית כי הייתי שחרחורת. לא קיבלו אותי. בתקופה ההיא, כל מי שלא גדל בכפר שמו עליו חותמת והתייחסו אליו כאל כופר. מנגד, הייתי כבר אז דעתנית ולא ויתרתי. תרגמתי את הקושי לחוזק. תמיד הייתי לוחמת צדק, נצמדתי לחלשים ולא פעם הלכתי מכות בשבילם. התחצפתי, הפרעתי בשיעורים, הילדים פחדו ממני, והמערכת, במקום לטפל בבעיה, פשוט בחרה לבעוט אותי החוצה. כשהגעתי לכיתה ו' הודיעו להורים שלי שעליי לעזוב את בית הספר".
לאן עברת?
"ל'כדורי', אבל גם שם נמשכה ההתמודדות. הייתה בבית הספר קבוצת צ'רקסים וקבוצה של יהודים. יום אחד המורה למתמטיקה אמרה לי: 'את צ'רקסית מטומטמת', ואני העפתי עליה כיסא ואמרתי לה שהיא חוצפנית. שוב ביקשו שאעבור בית ספר". הפעם הודיע לה אביה שזו התחנה האחרונה. "העבירו אותי לתיכון 'בית ירח' בבקעת הירדן ואמרו שאם הפעם זה לא ילך, ישלחו אותי לעבוד במפעל בכפר. הייתי התלמידה הצ'רקסית היחידה ב'בית ירח', ומהר מאוד הצטיינתי ופרחתי".
בכפר נשארו לך חברות?
"כמעט שלא היו לי חברות. הורים הרחיקו ממני את הבנות שלהם, כי מבחינתם הייתי השפעה רעה. זה לא הזיז לי, כי הייתי בטוחה בעצמי במאה אחוז. אף פעם לא ניסיתי לרצות אחרים. בגיל הנעורים הייתי בחורה יפה, מלאה ביטחון, פלפלית. ידעתי שאני רוצה לעשות משהו גדול ולהצליח. חלמתי אז להיות מיילדת באפריקה ולעזור לילדים. הייתה לי משיכה מיוחדת לעזור לילדים הסומלים, וכשסיפרתי לאמא, שהיא אחות במחלקת תינוקות, היא שמחה מאוד שאני מתכוונת ללכת בדרכה".
ישבתי בבית וניקיתי
בגיל 17 הכירה קריסטין (ששם משפחתה היה אז צוצחה) את מי שהפך לבעלה הראשון. "פגשתי אותו בכפר. ידעתי שהוא גדל בחיפה, וחשבתי שאם הוא גדל בעיר בטח הראש שלו פתוח יותר. האמנתי שהוא יאפשר לי ללמוד ולהתפתח. תמיד היו בי אומץ וחוצפה, אז שלחתי לו עם בת דודה שלי כדור טניס ועליו שלוש הספרות האחרונות של מספר הטלפון בבית. באותה תקופה הוא היה חייל ושנתיים אחר כך החלטנו שמתחתנים. ההורים שלו התנגדו בתוקף, לא היה מקובל שבחור ובחורה יצאו בגלוי, והם לא אהבו את העובדה שאני לא צ'רקסית טיפוסית".
וההורים שלך?
"הם אמרו: 'אנחנו נקבל כל החלטה שלך'. בסוף ברחנו והתחתנו בבית הדין השרעי (הצ'רקסים הם מוסלמים סונים, שר"א), רק עם אבא ואמא שלי. בדרך לחתונה ידעתי עמוק בלב שהוא לא האיש הנכון עבורי. ביציאה מהכפר כמעט אמרתי לאבא: 'תעשה פניית פרסה ותחזור הביתה', אבל ידעתי שגם כך יש להם התמודדות לא פשוטה מול ההורים של הבחור ורציתי לחסוך מהם בושה נוספת.
"פחות משנה אחרי החתונה כבר הייתי אמא ללין (21). עברנו לאילת, הוא שירת בסדיר ובהמשך חתם קבע, ואני ישבתי בבית וניקיתי חלונות. חייתי בבדידות נוראית ובעיקר הייתי נורא מתוסכלת. היו לי תוכניות אחרות בחיים. רציתי ללמוד, לעשות משהו. חיי הנישואים שלנו היו אומללים. הוא לא אדם רע, אבל היו בינינו קשיים רגשיים, ואני, כבחורה חזקה, הייתי זקוקה לגבר חזק לידי. שנתיים אחרי הנישואים חזרנו לכפר. גרנו אצל הוריי והחלטתי שאלך ללמוד בבית ספר לאחיות, כמו שחלמתי. בתום השנה הראשונה נכשלתי במבחן הסיום והעיפו אותי. לא הצלחתי ללמוד, הראש שלי לא היה פנוי. נהייתי מין מת־חי. מבחורה מלאת שמחת חיים הפכתי לאישה כבויה".
חשבת להתגרש?
"ברור. לא היה יום שזה לא עבר לי בראש. אבל זה כל כך לא מקובל בחברה הצ'רקסית, וגם ההורים לחצו וביקשו שננסה להישאר יחד. שכרנו בית בכפר לעצמנו, בתקווה שזה יציל את הנישואים, אבל המצב רק החמיר. בסוף נסעתי לדודה שלי בגרמניה. החלטתי שמשם אודיע לו שזהו, מתגרשים, אבל כשהגעתי לגרמניה גיליתי שאני בהיריון. אמרתי בלבי שזה סימן שאני צריכה לנסות מחדש. התקשרתי אליו והודעתי שאני חוזרת בתנאי שנחזור לאילת וננסה הפעם לחיות כזוג, רק הוא ואני, בלי התמיכה של ההורים. הוא הסכים ועברנו שוב לאילת".
כמה ימים לאחר שחזרה ארצה הרגישה לא טוב, ובדיקה בבית החולים העלתה כי העובר ברחמה חסר דופק. "עברתי גרידה בשבוע ה־12 ואחר כך נכנסתי לתקופה קשה. הייתי בדיכאון ואף אחד לא הבין אותי. "החיים פשוט נמשכו. התחלתי לעבוד במחלקת משאבי אנוש בבית מלון באילת, אמרתי: 'היריון אני כבר לא רוצה', ודווקא אז גיליתי שוב שאני בהיריון. קבעתי מועד להפלה, ולמזלי אחותי עצרה אותי. לפני 13 שנה נולדה הלן, השלגייה היפה שלי, התינוקת האילתית הראשונה לשנת 2006. בכל הסיפור הזה של חיי, הילדות הן הברכות שלי".
לא העזתי לחלום בקול
ושוב הם חזרו לכפר כמא, ושוב היא ביקשה להתגרש, ושוב ויתרה בגלל הבושה, "ואז החלטתי שאם אני נשארת עם בעלי, שלפחות יהיה לנו בית משלנו. התחלתי לבנות את הבית, בניתי אותו שלב אחרי שלב, ושם הבנתי שאם אני מסוגלת לבנות בית, אני גם מסוגלת להגשים את היכולות שלי. החלטתי להירשם ללימודי משפטים".
למה דווקא משפטים?
"זה תמיד היה ברקע, אבל לא העזתי לחלום בקול. זה היה מחוץ לתחום לנשים צ'רקסיות. כיום יש בנות נוספות חוץ ממני, ואני מברכת על כל אחת שמצטרפת". היא נרשמה לקריה האקדמית בקריית־אונו בלי לספר על כך לאיש, "וכדי שאוכל לממן את הלימודים עבדתי בכמה עבודות במקביל. מכרתי בחנות בגדים, אפיתי עוגות, ניקיתי בתים מחוץ לכפר, עד שיום אחד הגיע בדואר מכתב שהתקבלתי ללימודים. כך אמא גילתה את זה והייתה גאה מאוד".
שש שנים וחצי למדה והתמודדה עם הקשיים שהחיים הציבו בפניה. "נסעתי שלוש פעמים בשבוע לקריית־אונו, חזרתי בשעות מאוחרות ותמרנתי כל הזמן בין הילדות לעבודה והלימודים. אני זוכרת יום אחד בחורף שנתקעתי עם הרכב ביציאה מהלימודים. היה בחוץ מזג אוויר סוער, ואני פשוט נשברתי. התיישבתי על שפת הכביש והתחלתי לבכות. אמרתי לעצמי: למה את צריכה את כל זה? למה הכל הולך לך קשה? ואז הגיע חייל צעיר, החליף לי את הגלגל, ואני הסתכלתי עליו וחשבתי שזה סימן מאלוהים. אמרתי לעצמי שאני חייבת לסיים את הלימודים, ומה שהחזיק אותי הלאה זו המחשבה על המבט של ההורים שלי בטקס הסיום. רציתי שהם יתגאו בי".
ומה היה המצב בבית?
"המשכתי לחלום שיבוא יום ואתגרש, ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, אחותי קמה והתגרשה, ואני אמרתי בלבי: 'מה עכשיו? יהיו שתי נשים גרושות במשפחה? אבא ימות', ונשארתי בבית עד שלא יכולתי יותר. אמרתי לאמא: 'אני הולכת ומתה', ובשנה השלישית ללימודים התגרשנו בתהליך לא פשוט, אבל עברתי את זה והבית נשאר שלי".
בלימודי התואר השני, היא מספרת, כבר היה קל יותר. "עשיתי את עבודת הגמר על סמכויות בבית הדין השרעי, כי הכרתי אותו מקרוב מהגירושים שלי. עשיתי את התואר תוך כדי התמחות במשרד עורכי דין בנצרת שעסק בתחום האזרחי, ולא היה פשוט להיות גם אמא חד־הורית בין כל המשימות, אבל לאורך כל הדרך הייתי מוקפת באנשים שעזרו לי - ההורים, אחותי, גיסי. כשסיימתי, גיסי לקח אותי לעבוד בחברה שלו, שמייבאת משקאות אנרגיה, והייתי היועצת המשפטית שלו. למעשה, שם עשיתי את ההתמחות האמיתית, זה פיתח אותי מבחינת חשיבה עסקית".
אף אחד לא ידע עלינו
את בעלה השני, מורן חון (33), הצעיר ממנה בתשע שנים, הכירה במהלך הלימודים למבחני הלשכה. "התחלנו לדבר בפייסבוק, והתברר שהוא צ'רקסי מהכפר ריחניה. נפגשנו, וכבר בפגישה הראשונה הרגשתי שאני מתמלאת במה שכל כך הרבה שנים היה חסר".
וזהו?
"ממש לא. הוא היה רווק ואני גרושה עם שני ילדים שצריכה לתת דין וחשבון להורים. אף אחד לא ידע על הקשר בינינו. מהר מאוד הבנו שזה קשר רציני, אבל לא האמנתי שנצליח להתחתן. לא האמנתי שבחור צ'רקסי טוב יתחתן עם אישה שהיא לכאורה סוררת. בשלב הזה הילדות שלי כבר ידעו. הגדולה חששה והקטנה התאהבה בו קשות. היום שתיהן קשורות אליו מאוד".
את מי בכל זאת שיתפת?
"סיפרתי לאמא ולאחותי והן התפלצו. מאותו רגע הן עשו לי את המוות. היום אני יודעת שזה נבע מפחד, כי קשר כזה לא יכול להתקיים במציאות שלנו. כשמורן סיפר להורים שלו, הם 'איבדו את זה' לגמרי. הצעתי לו שילך לדרכו, נפרדנו, ונותרתי שבורת לב".
חלפו עוד כמה חודשים, ומורן ביקש שייפגשו מחדש. בעוד קריסטין מתכוננת להסביר לו שאין שום סיכוי לקשר, הלך הוא וקנה לה טבעת. "נפגשנו, דיברתי ודיברתי, וכשסיימתי מורן יצא מהרכב, הלך לבגאז' והוציא טבעת. ישר אמרתי 'כן'". ב־15.5.15 בשעה חמש התקיימה החתונה. "היה לי ברור שהפעם, בניגוד לחתונה הקודמת, נתחתן אצל איש דת צ'רקסי. רציתי לעשות את החתונה בשפתנו ועל פי המסורת שלנו. דווקא בפגישה עם איש הדת קיבלתי חיזוק. הוא שאל: 'למה שלא אחתן אותך? מה עשית רע?' ונתן לשנינו את ברכת הדרך".
מי הגיע לחתונה?
"אמא שלי וחברים. אבא לא היה וגם לא ההורים של מורן, שפתחו סוכת אבלים".
מתי הכרת את הוריו?
"בחג הראשון שלנו יחד ביקשתי ממנו שילך להורים. אפיתי עוגה ושלחתי אליהם. אחר כך אבא שלו יצר קשר והוזמנו אליהם, ואני מאוד התרגשתי. ועדיין, ייקח זמן עד שהם באמת יקבלו את הקשר שלנו ואת המשפחה שהקמנו".
לפני שנה נולדה בתם המשותפת אמי. "עברתי טיפולים, היה לי היריון קשה, אבל גם זה נושא שלא מדברים עליו אצלנו. אני מקווה שנשים שמתקשות להיכנס להיריון ילמדו מהניסיון שלי, שלא יתביישו לדבר על זה וילכו לטיפולי הפריה כדי לממש את חלום האמהות".
מורן עובד כממונה בטיחות בחברת בנייה, וקריסטין, כאמור, הגשימה את חלומה ופתחה משרד בכפר. בינתיים היא עובדת לבד, אבל בקרוב תסיים בתה הבכורה לין את לימודי המשפטים ותיכנס לעסק, "וזה כל כך מרגש אותי. בחלומות שלי אני רואה תמיד את הבנות לצדי, וכשאהיה בטופ הן יהיו שם איתי".
מה אומרים עלייך עכשיו בכפר?
"היום, כשמגיעים אליי למשרד בני כיתה שלא קיבלו אותי ולא הזמינו אותי אליהם לימי הולדת, אני יודעת שניצחתי. אני זוכה לחיבוק חם מהקהילה. הקהילה הצ'רקסית אמנם שמרנית, אבל אני גאה להיות חלק ממנה. למדתי שהכל אפשרי, שאסור להיכנע לתכתיבים ושמותר לחלום ולהגשים חלומות".
