כחודשיים וחצי עברו מאז שמורן רסקין התאלמנה בפתאומיות: בעלה, רפי רסקין, נהרג כשרכב על האופנוע שלו ב־20 במרץ באזור צומת קבר בנימין. נסיבות התאונה עדיין נחקרות, ומורן טרם התרגלה לדבר עליו בלשון עבר.
רפי היה שותף מלא בעסק שהקימה: הבלוג הטבעוני veganhightechmom.com שהפך לפני שנתיים לחנות טבע מקוונת שנקראת "המזווה - מאגוז ועד תמר", ומציעה משלוח מוצרי מזון בריא וטבעוני – מקמח שקדים ועד גולדן ברי. אביו של רפי, איליה, הוא זה שהיה אחראי לתצלומי האוכל היפים שהעלתה.
תודה לבוסית שפיטרה
מורן ורפי הכירו באינטל, שם עבדו שניהם. "פתחתי את הבלוג אחרי שעבדתי במשך הרבה שנים באינטל במשרה מצוינת, הייתי אחראית לקוחות במחלקת האלחוט", מספרת מורן (35), אמא לשתיים (עמית, בת שש, ושי, בת ארבע). "התחלתי לעבוד שם בגיל 23 והמשכתי במשך עשור באותה חברה, נתון חריג בעולם ההייטק הישראלי. בחופשת הלידה השנייה שלי החלטתי שאני מגשימה חלום קטן ופותחת בלוג אוכל בריא. אני אוהבת לכתוב, אוהבת לבשל והבית שלי תמיד היה סביב אוכל בריא. רוב הזמן הסתובבתי בבלוגים של אחרים, וחופשת לידה היא זמן טוב לעשות ניסויים".
כשחזרה לעבודה המשיכה לתחזק את הבלוג במשך שנתיים, לצד עבודה במשרה מלאה. "הבלוג היה אז מקור כיף ולא הכנסה", היא משחזרת. "חשבתי איך אני עושה איתו איזשהו סיבוב, כך שיוכל לפרנס אותי בכבוד. לא ציפיתי למשכורת הייטק, אבל גם לא למשכורת רעב. רציתי משהו שמתחבר ללב שלי, ליצירה, לקשרים בין אנשים".
היא החליטה לקחת חופשה בתשלום כדי לעבוד על האתר, ובדיוק אז קיבלה הודעת פיטורים. "זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי", היא טוענת, "אני עדיין אומרת לבוסית שלי תודה בכל פעם שאני רואה אותה".
איבדת משרה מכניסה בהייטק, איך אפשר לקרוא לזה מתנה?
"זה נתן לי את הדרייב הכי גדול שיכולתי לבקש. כאילו מישהו אמר לי: 'בואי, תעשי עכשיו את האתר הכי מצליח בארץ, הנה, פילסנו לך את הדרך. עופי על זה'".
והיא עפה. היום, לדבריה, יש לבלוג 70 אלף כניסות בחודש. "הפוסטים לא מיועדים רק לקהילה הטבעונית", היא מדגישה, "אלא למי שאוהב לאכול בריא".
יש המון בלוגים של אוכל בריא/ טבעוני/ צמחוני. למה לדעתך דווקא שלך תפס?
"נכון, יש הרבה בלוגים נהדרים. אני חושבת שהבלוג שלי מעניין נשים שדומות לי: כאלו שיש להן ילדים קטנים, שרוצות להכניס אוכל בריא הביתה ואין להן זמן. הן רוצות שזה יקרה מעצמו. חמישה עד עשרה רכיבים, עשר דקות, כולל ילדה במטבח שמערבבת".
ואם אני לא טבעונית, שלא לומר, בעלת מחשבות אפלות על טופו וחלב סויה, עדיין יש לי מה לעשות בבלוג שלך?
"יש המון תפיסות לא נכונות על טבעונות. מבחינתי טבעונות משולבת עם בריאות. הרבה יותר בריא בלי בשר ובלי חלב, וכן, זה דורש עבודה והכנות מראש, אבל זה טעים ומשתלם".
למי יש זמן עכשיו להנביט, תגידי לי?
"מה הבעיה להנביט? את שמה במים, הולכת לעבודה וחוזרת. תתחילי עם מש ועדשים ירוקות ותתקדמי".
תמיד דגלת באוכל בריא?
"באתי מבית שבו שני ההורים סוכרתיים, כך שזה תמיד היה ברקע, אבל לא תמיד אכלתי בריא. הייתה תקופה שהייתי מכורה לקולה, שותה ליטר וחצי ביום. ואז, לקראת סוף השירות הצבאי שלי, היה יום ממש חם. חברה שלי הייתה לידי ושלפה בקבוק מים קר. לי היה בתיק רק בקבוק קולה חם ומגעיל ואמרתי לעצמי: 'איכס! מה אני עושה לעצמי?' וזהו, מאותו יום לא נגעתי בקולה. זה עשה לי את הסוויץ' בראש והתחלתי להבין מה אני מכניסה לגוף שלי. כשהכרתי את רפי באינטל, עוד אכלנו פיצה וגבינות. הפכתי מצמחונית לטבעונית בהדרגה, הילדות נולדו לבית בריא וזה מה שהן רגילות אליו".
ואם הילדות רוצות שוקולד?
"אין לנו שוקולד בבית, והן יודעות מה יש ומה אין. כשיוצאים החוצה הכללים קצת משתנים, אין אצלנו איסורים גורפים, אבל יש סטייט אוף מיינד. כשהחברות של עמית באות לבקר ורוצות שוקולד, אני אומרת שאין לנו והן לא תמיד מבינות את זה, אבל במקום זה הן מקבלות שלוקים שאני מכינה ממנגו וחלב שקדים או מחלב סויה. מכניסים לשקיות שלוקים (יש מוצר מעולה שנקרא 'זיפופס') ומקפיאים. כשהן מתארחות בבתים אחרים הן נחשפות לאוכל אחר וזה בסדר".
איך עלה הרעיון להפוך את הבלוג לחנות אינטרנטית?
"זה נזרק ביני ובין בעלי באיזו שיחה. שאלו אותי בתגובות בבלוג: 'איפה את קונה את המוצרים של המתכון הזה?', והגענו למסקנה שאין חנות שעונה על הצרכים שלנו. צריך ללכת גם לסופר, גם לחנות טבע וגם לשוק, למצוא פתרון לילדות, סלקל, חנייה, ולגלות שבחנות לא קיבלו את המותג שרציתי. התחלנו לדבר בינינו לבין עצמנו ורפי הציע: למה שלא נקים חנות? החלטנו לנסות".
זוג צעיר, אנשי הייטק, בלי ניסיון בקמעונאות, פתאום מחליטים לפתוח סופרמרקט וירטואלי. מאיפה מתחילים?
"דיברנו עם ספקים, ובלילות, אחרי שהילדות נרדמו, חשבנו איך החנות תיראה; איך אפשר, למשל, לקנות את כל המוצרים למתכון בבת אחת, או להראות בדיוק מה המוצר מכיל".
גם לרשתות הגדולות יש מחלקות טבע, ולהן יש גם מערך שיווק. חשבתם שתוכלו להתחרות איתם, מהבית שלכם בכוכב־יאיר?
"בהתחלה, כשפתחנו להרצה, באמת ארזנו בעליית הגג ולפעמים אחר הצהריים ארזנו עם הילדות. אבל אז זה השתלט על הבית. מעליית הגג עברנו למחסן קטן, ולפני כמה חודשים עברנו למחסן של 300 מטר, אז אנחנו כבר לא חברה כל כך קטנה. היום יש לנו 10 עובדים: מנהל, אחראי משמרת, אורזים, שירות לקוחות ונהגים.
"יש באתר אופציה לקבל טעימות באפס שקלים ואנשים כותבים לנו: 'בחיים לא טעמתי אגוזים כאלה. איזו איכות'. יש לנו שירות לקוחות ברמה גבוהה. הייתה בעיה עם המשלוח? אני מזכה מיד, לא צריכה שתשלחו לי תמונות, לא שואלת שאלות. אם את נותנת שירות טוב, אנשים יחזרו אלייך, ידברו עלייך בארוחות שישי".
איך השנתיים האלה של הקמת העסק השפיעו על המשפחה?
"רק לטובה. רפי היה מאוד נוכח. הוא המשיך לעבוד באינטל, אבל מאוד עזר. הוא ידע לעשות הרבה דברים בכל תחום, ובלילות היה סוגר פינות במהירות בתחום הטכני. במחסן החדש שלנו יש שני חדרי קירור מטורפים שהוא תכנן ובנה לבד עם פועל".
איך מקימים עסק עם בן הזוג?
"בוחרים בן זוג טוב. היינו ביחד עשור, ובלי בן זוג תומך, קשה לעשות את זה. אני מודעת לכל מיני סוגי זוגיות שיש בעולם, ואני יכולה להגיד שהייתה לי זוגיות מהמדהימות שידעתי.
"השלמנו אחד את השני: אני טובה בשיווק ובפיתוח העסקי, להיות בפרונט. רפי − בקטע הטכני והפיננסי. היינו עושים סיעור מוחות בערב, הוא היה פרקטי עם מעוף, והרעיונות שלנו השתלבו. השעות שלנו יחד היו מאוד מצחיקות. אני יודעת שהייתי בת מזל, גם בהשלמה הזוגית וגם בהשלמה העסקית הוא היה הפרטנר המושלם עבורי.
"גם המשפחה שלנו מאוד תומכת. היו לילות, לפני ט"ו בשבט, שזו התקופה הכי קשה בעבודה, שבהם ההורים של רפי ואחותו היו באים בלילה ואורזים אגוזים עד שתיים בלילה".
רוב הזמן בהדחקה
עכשיו היא מנסה להתמודד עם האובדן. "אני לא מצליחה לדמיין לעצמי שזה נגמר. רוב הזמן אני עסוקה בלהעמיד פנים שזו מישהי אחרת. זו הדרך לשרוד בגדול. אני קוראת פוסטים באיזו קבוצה, ולא מבינה שזה עליי. כותבים שם על מישהי שבעלה לא חזר הביתה וזה עושה לי עצוב, ואז אני מגיעה לסוף ומבינה שזה עליי. זה פתאום שוק, כי רוב הזמן זה אצלי בהדחקה. את אומרת לעצמך שהוא במילואים. את מתפקדת".
איך מצליחים לתפקד?
"יש לך שתי בנות. האדם הכי חשוב בחיים שלך מת, אבל הוא השאיר שתי בנות קטנות, מהממות, שלא מגיע להן. את יכולה לכבות את האור, להיכנס מתחת לשמיכה – הרי מישהו, סבא וסבתא, ידאג להן, הן לא יישארו ברחוב, נכון? להגיד: 'נתראה עוד שנה' ולהיכנס לדיכאון. זו ברירה אחת. ואת יכולה להגיד: לא, יש לי ילדות ולא מגיע להן. היה להן האבא הכי מדהים שיכול להיות, וזה נורא שהן לא יחוו אותו, אבל מגיעה להן ילדות קסומה, כולל כל מה שהיה להן אם הוא היה בחיים".
את מתייעצת איתו בראש?
"כן. גם בעניין הריאיון הזה. הסיבה היחידה שאני עושה אותו, זה כי רפי היה רוצה שאעשה אותו. הוא לא היה מתראיין, כי הוא היה מאוד ביישן. הסתדר לו יופי שאני הפנים של החנות".
מאותה סיבה סירבה לפרסם צילום של רפי בכתבה הזאת – לדבריה, רפי לא היה רוצה בכך.
נוסף להתמודדות עם האבל, כעת עול הפרנסה עלייך.
"היו רגעים שהתחשק לי לזרוק את 'המזווה'. בתקופה של השבעה חשבתי לעצמי – למה אני לא שכירה? למה אני לא יכולה לכבות את האור ולא ללכת לעבוד? אבל קמתי. המשפחה של רפי התגייסה לעבוד איתי, וגם העובדים שהיו מאוד מחוברים אליו. כולם עבדו קשה, ידעו שצריך להחזיק את העסק. אנשים שאני לא מכירה באו ועזרו. הדפנו טלפונים של אנשים שרצו לעזור. הבנו כמה הוא היה אהוב".
איך העסק מסתדר בלעדיו?
"יש דברים שאפשר לקנות בכסף, יש דברים שאנשים עושים בהתנדבות. הייתה ועדיין יש התלבטות – העסק היה מאוד זוגי ומשפחתי ויש רגעים שבהם לא בא לי לעשות כלום. נעלמה לי חדוות היצירה ו'תעזבו אותי באמא שלכן, אני אכתוב עכשיו פוסט על קשיו?'
"מצד שני עבדנו על זה שנתיים, הוא רצה שזה יצליח ואני לא אבעט בזה. אני אעשה שזה יצליח ומבחינתי זה סוג של מורשת.
"כשהאדם הכי קרוב אלייך מת, את צריכה לקבל החלטה: או לכבות את האור או לחיות את החיים. יש פה חיים − הם יכולים להיפסק עכשיו, מחר או בעוד 30 שנה, ובזמן הזה צריך לחיות. ההתנהלות היומיומית שלי היא לחיות, להתעסק בעכשיו, לעשות כמה שיותר דברים שעושים לי טוב, לא לחיות כל יום כאילו זה היום האחרון שלך, כי זה לא ריאלי, אבל את צריכה להשתדל. לפני כן פחות השתדלתי, כי 'לי זה לא יקרה' וכל השטויות האלה, אבל זה קורה, ואי־אפשר להתכונן לזה.
"מישהו כתב פעם בקבוצה שקשורה לאלמנים: 'יש דיכאון, יש מחשבות על דיכאון, ואז אתה שומע ברקע את הילדים שלך ומבין שיש פה ילדים שצריכים דוגמה לאיך זה לחיות עכשיו'. לילדות שלי מגיע לחיות הכי טוב שאפשר".
איך הן קיבלו את זה?
"מבוגרים עסוקים במה היה ומה יהיה, ו'אוי, איזו זוגיות הייתה לי', ו'הוא לא יהיה בבת מצווה שלהן ולא בחתונה'. הן עסוקות בכאן ועכשיו, להן יותר קל. עכשיו יש משחקים, עכשיו יש חברות, עכשיו יש משהו משמח".
מה מחכה ל"המזווה" בעתיד?
"'המזווה' יהיה מה שאני ורפי רצינו שהוא יהיה − הוא יגדל ויצמח ויעזור להמשיך את האג'נדות שלי. אני מקפידה להעסיק נשים, אמהות צעירות, ויש לנו בצוות גם עובדת חירשת. אני מנסה להרבות בטוב. זה משתלם".
