תוך 4 חודשים רחל ראשוני איבדה את בתה ובנה: "למה זה הגיע להם?"

    במשך שנים התמודדה רחל בשתי חזיתות: בתה דורית נאבקה בסרטן, בנה שי נאבק ב־ALS ופעל רבות למען העלאת המודעות למחלה. כעת היא מנסה לעכל את האובדן הכפול

    רחל ראשוני. "בגיל 8 נותרתי בלי אמא, בגיל 56 בלי בעל, וכעת בגיל 77 בלי שני ילדיי" (צילום: אסף פרידמן)
    רחל ראשוני. "בגיל 8 נותרתי בלי אמא, בגיל 56 בלי בעל, וכעת בגיל 77 בלי שני ילדיי" (צילום: אסף פרידמן)
    שי ראשוני ז"ל, נפטר במאי 2018.  "עשה לילות כימים להעלאת המודעות ולמציאת תרופה למחלת ה-ALS" (צילום: יובל חן)
    שי ראשוני ז"ל, נפטר במאי 2018. "עשה לילות כימים להעלאת המודעות ולמציאת תרופה למחלת ה-ALS" (צילום: יובל חן)
    דורית ראשוני ז"ל, נפטרה בינואר 2018.  "לפני מותה לחשה: 'ניצחתי'" (צילום: אלבום פרטי)
    דורית ראשוני ז"ל, נפטרה בינואר 2018. "לפני מותה לחשה: 'ניצחתי'" (צילום: אלבום פרטי)

    שעות ספורות לפני שדורית ראשוני (54) עצמה לנצח את עיניה, הצליח אחיה האהוב שי לבוא לבקרה. שי, חולה ALS שמצבו היה כבר סופני, הובא מביתו ברמת־השרון לביתה של אחותו ברעננה, בלוויית אשתו תמי והמטפל הפיליפיני שלו, להיפרד מאחותו הגדולה, שגססה ממחלת הסרטן. ב־24 במאי, ארבעה חודשים אחרי המפגש האחרון בין שני האחים, נפטר גם שי בגיל 52.

     

    לפני שנתיים, ביום הולדתו ה־50 של שי, בירכה אותו דורית (שהייתה עמוק בתוך המחלה) בפייסבוק. "מזל טוב אח יקר שלי", כתבה. "לא סופרת את הימים. אלף חלפו וכל רגע הוא אוצר. אתה עף עם הרעיונות, ההברקות, היוזמה והחוכמה. כבר אי־אפשר לעקוב אחריך. הסיפור שלך הוא אפוס. מדהים בכל קנה מידה. לא ביקשנו לנו את המחלות והעשייה, אבל נראה שקיבלנו מהורינו המדהימים מטען גדול משהבנו. יש לנו אמא מדהימה שגם לה מגיע מזל טוב. אני מקווה ויודעת שבתוך הכאב הזה, אמא, אנחנו גם מצליחים לתת עוד דברים. אתה בדרכך המעוררת כל כך הרבה השראה, ואני בדרכי האחרת. גם לפני המחלות היו בנו התכונות הקיימות. נדמה שהמחלות אפשרו לנו להוציא מעצמנו הרבה מעבר. מעריצה אותך כל יום מחדש".

     

     

     

    רחל עם ילדיה דורית (משמאל) ושי בתקופת מחלתם. "בחייהם ובמותם לא נפרדו" (צילום: אלבום פרטי)
      רחל עם ילדיה דורית (משמאל) ושי בתקופת מחלתם. "בחייהם ובמותם לא נפרדו"(צילום: אלבום פרטי)

       

      "בחייהם ובמותם לא נפרדו", מבכה האם, רחל ראשוני (77), את שני ילדיה. "הם גדלו ביחד, בקושי שנתיים וחצי הפרידו ביניהם, והיו קשורים מאוד אחד לשני. כששי היה בן 47 דורית ארגנה לו יום הולדת מדהים, בלתי נשכח. היא שכרה מסוק שהטיס אותו מעל הים, ועשרות המוזמנים כתבו בגופם את הכתובת 'אוהבים אותך שי' על החוף. הוא ראה את זה מלמעלה ומאוד התרגש".

      "במפגש האחרון שלהם דורית כבר הייתה בהכרה חצי מעורפלת. אמרתי לה: 'דוריתי'לה, שי כאן'. שניהם כבר לא יכלו לדבר או לזוז, ופתאום היא נעמדה וחיבקה אותו"

       

      מה את זוכרת מהמפגש האחרון שלהם?

      "זה היה ממש ברגע האחרון. דורית נפטרה בשבת לפנות בוקר, וביום שישי אחר הצהריים טל, בתי הצעירה, צלצלה ואמרה לי שהמצב רע מאוד. מיד כתבתי לשי מייל שזה הסוף והוא ענה שהוא נורא רוצה לראות אותה. ידעתי שאין הרבה זמן, אז תמי אשתו הביאה אותו, הורדנו את דורית מהמיטה - היא כבר הייתה בהכרה חצי מעורפלת. אמרתי לה: 'דוריתי'לה, שי כאן'. שניהם כבר לא יכלו לדבר או לזוז, ופתאום - אני לא יודעת מאיפה הילדה הזאת לקחה כוחות, היא נעמדה, נשכבה על שי, חיבקה אותו ולחשה לו: 'ניצחתי'".

       

      ניצחתי?

      "לפני ארבע שנים הייתה עליהם כתבה ב'ידיעות אחרונות', כי שי הוציא ספר ילדים בשם 'אבא לא מגיע', המבוסס על חוויותיו של בנו הצעיר רז, שאבא שלו פתאום לא יכול היה להגיע לכל מיני אירועים. דורית איירה את הספר. הכותרת של הכתבה הייתה 'מעניין מי משנינו ימות קודם'. בהתחלה לא הבנו מה דורית אומרת, וכשירד האסימון כולנו בכינו מסביב, זה היה רגע קשה נורא.

      "שניהם היו לוחמים גדולים. כל הזמן אנשים שאלו אותי מאיפה הכוחות שלהם, ואני תמיד עניתי: 'זה מבעלי, מאבא שלהם, איתן, שנפטר לפני 20 שנה'. בסך הכל היינו משפחה נהדרת, הכל היה נהדר. תמיד אמרתי: 'בקופת חולים בכלל לא מכירים את הילדים שלי'. אם כבר נגזר על בן אדם למות צעיר, למה לתת לו לסבול כל כך הרבה? שני הילדים שלי נורא סבלו, למה זה הגיע להם, אלוהים אדירים?".

       

       

      כל הזמן אנשים שאלו אותי מאיפה הכוחות שלהם, ואני תמיד עניתי: 'זה מבעלי, מאבא שלהם, איתן, שנפטר לפני 20 שנה' (צילום: אסף פרידמן)
        כל הזמן אנשים שאלו אותי מאיפה הכוחות שלהם, ואני תמיד עניתי: 'זה מבעלי, מאבא שלהם, איתן, שנפטר לפני 20 שנה'(צילום: אסף פרידמן)
         

         

        בדיחה לא מוצלחת

        דורית ראשוני, שנפטרה ב־22 בינואר האחרון, הייתה גרושה ואם לשני בנים, עמית (22) ונדב (21). היא הייתה אמנית, הפיקה סופי שבוע של ציור בארץ וביוון, פיתחה סדנאות לטיפוח היצירתיות והייתה מדריכה ליצירת שינוי בחיים בעזרת דמיון מודרך וציור אינטואיטיבי.

         

        בגיל 43, מיד אחרי גירושיה, חלתה בסרטן השד, נלחמה וניצחה. שלוש שנים אחרי שהחלימה, הסרטן חזר כגרורות בעמוד השדרה. "היא עשתה ניתוח וקיבלנו עוד שנתיים של שקט, אבל אחרי זה התחילה הידרדרות מהירה וכל הגוף היה מלא גרורות. היא שינתה את התזונה, דיברה עם המון חולי סרטן שהחלימו, ואף הוציאה את המונולוגים שלהם בספר בשם 'להפוך את כל האבנים'. מאז שחלתה היא חיה 11 שנים, מתוכן שבע שנים עם גרורות בכל הגוף, ולא ויתרה על שום דבר. לדעתי זה הישג גדול מאוד. היא מצאה בן זוג נהדר ונהנתה מהחיים, אבל המחלה לא ויתרה לה. הילדים שלה אמנם גדולים, אבל הם איבדו אמא, ולאבד אמא זה קשה מאוד".

         

         

        בעודה מתמודדת עם הסרטן שהכה שנית, התבשרה דורית שאחיה חלה ב־ALS (סוג של ניוון שרירים). שבועיים לפני שאובחן זכה שי ראשוני, שהיה אז איש עסקים, טייס, אלוף משנה במיל', מדריך טרקים בהימלאיה ואיש טריאתלונים ידוע, במקום השלישי בתחרות "איש הברזל" באילת. בתוך שנתיים הפך האתלט הפעלתני למשותק ומרותק למכונת הנשמה, מוזן בצינורית ובקושי מסוגל לדבר, ואחרי שבע שנים של מאבק עיקש במחלה, שעל פי הספרות הרפואית תוחלת חיי החולים בה היא בין שלוש לחמש שנות חיים – נפטר.

        "מאז שדורית חלתה היא חיה 11 שנים, מתוכן שבע שנים עם גרורות בכל הגוף, ולא ויתרה על שום דבר. לדעתי זה הישג גדול מאוד. היא מצאה בן זוג נהדר ונהנתה מהחיים, אבל המחלה לא ויתרה לה"

         

        גם ממיטת חוליו הצליח שי, שהיה נשוי לתמי ואב לשני בנים (עידו, בן 20, ורז, בן 14), לנהל את חברת "אוזון מדיטרנאו" להפקת אירועי ספורט שהקים שנה לפני פרוץ המחלה. הוא אף הספיק להפיק כמה מרוצי אופניים, בהם את מרוץ הג'ירו, אחד המרוצים החשובים בעולם, בירושלים בשנת 2013.

         

        בנוסף, עשה לילות כימים להעלאת המודעות ולמציאת תרופה למחלה. "כשהוא חלה מי ידע מה זה ALS, היום כל אחד יודע", אומרת אמו. "הוא הקדיש את ההכנסות מהמרוצים לגילוי תרופה למחלה. אין לי צל של ספק שהילד הזה הביא למודעות של המחלה וקידם את המחקר שלה".

         

        לפני חמש שנים התראיין שי ל"לאשה" וסיפר - עדיין בקולו שהלך ונחלש - איך הכל התחיל: "שמתי לב שהידיים אינן כתמול שלשום. מסת השריר שלי נעלמה, הידיים נעשו רזות מיום ליום, ופתאום לא פשוט להחזיק כוס או טלפון. ניסיתי לעשות שכיבות שמיכה, מתח, דברים שאני יודע שאני יכול לעשות בכל מצב נתון, ולא הצלחתי. שאלתי את עצמי: 'איך זה יכול להיות?' כשהשרירים התחילו 'לקפוץ' ככה סתם בלי סיבה, הבנתי שאולי יש פה בעיה אמיתית. בהתחלה קישרתי את זה לספורט, חשבתי שאולי הגזמתי, שהגוף מפצה את עצמו. בסוף הבנתי שזה יותר מזה, אולי פרקינסון. זה היה הדבר הכי נורא שיכולתי לחשוב עליו. הלכתי לנוירולוג ואחרי שתי דקות הוא הבין מה זה".

         

        "שי צלצל אליי ואמר שהוא רוצה לבוא ולספר לי משהו", משחזרת האם. "איך שהוא נכנס הוא ישר אמר לי: 'יש לי ALS', ואני שאלתי: 'מה זה ALS? על מה אתה מדבר?' עבדתי בקופת חולים במשך שנים כמזכירה רפואית ואף פעם לא שמעתי על ALS, תארי לך. הוא סיפר קצת על המחלה, אני מסתכלת עליו ורואה לפניי בחור צעיר, חתיך, אנרגטי ומלא מרץ, שאומר לי שתוך שנתיים־שלוש כל זה ייעלם, ואני לא מבינה על מה הוא מדבר. אי־אפשר לקלוט את זה. לא הייתי מוכנה לקבל את זה בכלל. אמרתי לו: 'טוב, די, שי, הבדיחה הזאת מאוד לא מוצלחת'".

        "רצתי לאינטרנט לבדוק מה זה ALS וחשכו עיניי. אלף ימים, זה מה שנותנים, פה ושם יש כאלה שחיים יותר, למשל דב לאוטמן או סטיבן הוקינג. גם שי היה אחד מאלה: הוא חי שבע שנים עם המחלה, ארבע שנים יותר ממה שהוקצב לו"

         

        מה הדבר הראשון שעשית?

        "רצתי לאינטרנט לבדוק מה זה וחשכו עיניי. אלף ימים, זה מה שנותנים, פה ושם יש כאלה שחיים יותר, למשל דב לאוטמן או סטיבן הוקינג. גם שי היה אחד מאלה: הוא חי שבע שנים עם המחלה, ארבע שנים יותר ממה שהוקצב לו".

         

        איך הוא עשה את זה?

        "עשייה, ועוד פעם עשייה. הוא לא הפסיק לעבוד, להפעיל את הראש, לנסוע ולטייל. אמרתי לו: 'מה שאתה עשית בשבע שנים, בן אדם בריא לא עושה בכל חייו'. אני זוכרת את הנסיעה האחרונה שלו לגיאורגיה. אשתו תמי ישבה ותכננה את הטיול לפרטי פרטים, ואחר כך עשתה טיול הכנה כדי לבדוק נגישות. זה היה פרויקט חבל על הזמן. הם נסעו עם שני הבנים ושני הפיליפינים שטיפלו בו, וליתר ביטחון לקחו איתם חבר רופא. הוא לא ויתר עד הרגע האחרון על שום דבר. זה היה שי, התאים לו ללכת על הקצה".

         

         

        שידוך של שני אלמנים

        כבר 16 שנה מנהלת רחל זוגיות עם ישראל אליעזרי (85), גיאולוג וגמולוג במקצועו, מייסד המוזיאון הגיאולוגי של רמת־השרון, שתמך בה כל השנים שבהן תמכה היא בילדיה. "בתוך כל החושך הזה שהיה לי, ישראל הוא נקודת אור", היא אומרת.

        "הנסיעה האחרונה של שי הייתה לטיול בגיאורגיה. אשתו תמי עשתה טיול הכנה כדי לבדוק נגישות, ואז הם נסעו עם שני הבנים, שני הפיליפינים שטיפלו בו וחבר רופא"

         

        הם הכירו בשידוך, לאחר שמנהלת המוזיאון, שהכירה אותה בחוג התעמלות, ביקשה להכיר ביניהם, חודש אחרי שהתאלמן. "הייתי אלמנה ארבע שנים, וניסו להכיר לי לפני כן, אבל אמרתי לכולם שאין לי בעיה להיות לבד ולא בוער לי כלום. אמרתי שאם אסכים להכיר מישהו, הוא צריך להיות אלמן, כדי שנבין אחד את השני. ישראל הוא אדם מקסים, בן 85 ועדיין פעיל ועובד".

         

        היא נולדה בחיפה, בת הזקונים במשפחה של שלושה ילדים, הבכור נפטר לפני כמה שנים והצעיר יותר, יונתן אטקס, שהיה טייס בחיל האוויר, נפל בשבי המצרי בתקופת מלחמת סיני. בילדותה חיה שלוש שנים אצל דודותיה, לאחר שאמה חלתה בסרטן ולא יכלה לטפל בה. "במשך שלוש שנים עברתי בכל שנה לגור אצל דודה אחרת, בעיר אחרת, עם בית ספר אחר", היא מספרת.

         

        בגיל שמונה חזרה הביתה, אחרי שאמה נפטרה ואביה נישא מחדש לאחות שטיפלה בה. בעקבות אחיה הטייס הלכה גם היא לחיל האוויר, ושירתה כמזכירה של מפקד בסיס רמת־דוד, שם הכירה את מי שהפך להיות בעלה, טייס הקרב איתן ראשוני. נולדו להם שלושה ילדים: דורית, שי וטל (44), בעלת קליניקה לטיפול אלטרנטיבי בצהלה, גרושה ואם לבן (11), שחיה עם בן זוגה ברמת־השרון.

         

        "איתן לימד אותי לטוס, אפילו עשיתי טיסת סולו, ולימים גם שי למד אצלו לטוס", היא מתגאה. "איתן היה קברניט באל על, אני נשארתי כמה שנים בקבע, שירתי כמזכירה במעבדת שדה של חיל האוויר, וכשעזבנו את תל־נוף התחלתי לעבוד כמזכירה רפואית. החיים היו יפים, עד שיום אחד בעלי חלה והחיים התהפכו".

         

        דורית ושי עם אביהם, איתן ראשוני ז"ל. "מתגעגעת לימים הטובים שהיו לנו, לפני שהכל התהפך" (צילום: אלבום פרטי)
          דורית ושי עם אביהם, איתן ראשוני ז"ל. "מתגעגעת לימים הטובים שהיו לנו, לפני שהכל התהפך"(צילום: אלבום פרטי)

           

           

          איך גיליתם שאיתן חולה?

          "ממש במקרה. כששי עמד להתחתן ביקשתי ממנו לעשות דיאטה, להוריד קצת את הכרס, והוא באמת ניסה ולא ירד גרם, אפילו עלה. זה נראה לי מוזר, אז מיששתי לו את הבטן ונהיה לי חושך בעיניים: הבטן הייתה קשה כמו אבן. למחרת בבוקר היינו צריכים לנסוע לאיסלנד לחגוג יום נישואים, ואיתן לא רצה לבטל. בדרך לאיסלנד עצרנו באי ג'רזי, וכשהוא קם בבוקר והרגיש קצת לא טוב, התעקשתי שיראה רופא לפני שאנחנו ממשיכים. הרופא שם אמר לו בעדינות: 'אני חושב שכדאי לך לחזור הביתה'.

          "ביקשתי מבעלי, איתן, להוריד קצת את הכרס, הוא ניסה ולא ירד גרם, אפילו עלה. מיששתי לו את הבטן ונהיה לי חושך בעיניים: הבטן הייתה קשה כמו אבן"

           

          "משם החלו החיים שלנו להידרדר במדרון תלול: היה לו בבטן גידול של חמישה ק"ג, בגודל של אבטיח, והוא לא הרגיש, המשיך לחיות כרגיל. במשך שנתיים הוא עבר חמישה ניתוחי בטן לא כל כך מוצלחים, ובין ניתוח לניתוח המשיך לטוס. שום דבר לא עניין אותו חוץ מהטיסה. הוא היה אז בן 57 ונלחם כמו אריה, אבל אני ידעתי מההתחלה שהוא לא יצא מזה. המצב היה לא טוב, אבל הוא היה אופטימי עד הסוף. בגיל 59 עשיתי לו מסיבת יום הולדת ענקית, כי ידעתי של־60 הוא לא יגיע. גם אבא של איתן נפטר בגיל 59, אז שי כל הזמן צחק שגם הוא ימות בגיל 59 כי זה עובר בתורשה".

           

          בטח היית נותנת הרבה בשביל שיהיו לו עוד כמה שנים.

          "כשמצבו הידרדר אמרתי לו: 'שי, הבטחת עד 59, יש לך עוד זמן', אבל שנינו ידענו שהוא לא יזכה להגיע לגיל הזה. זה היה כשהוא הגיע לשלב שהוא כתב עם העיניים במחשב. בהתחלה הוא כתב מאוד מהר, אחר כך זה הלך יותר לאט ובהמשך הוא עשה הרבה שגיאות כתיב. לקראת הסוף הוא התייאש, הפסיק לכתוב ויצא גם מהפייסבוק, שהיה הקשר שלו עם העולם".

           

          דורית בביתה. את הציורים על הכיסאות ציירה דורית ז"ל (צילום: אסף פרידמן)
            דורית בביתה. את הציורים על הכיסאות ציירה דורית ז"ל(צילום: אסף פרידמן)

             

            את כועסת על אלוהים?

            "אני מצטערת, אני לא חושבת שיש אלוהים. אחרת מה הוא רצה להגיד פה? ארבע פעמים הוא לקח ממני אנשים אהובים: בגיל שמונה נותרתי בלי אמא, בגיל 56 נותרתי בלי בעל, ובגיל 77 נותרתי בלי שני ילדיי, אחרי שבע שנים של מאבק וסבל".

            "אני מצטערת, אני לא חושבת שיש אלוהים. אחרת מה הוא רצה להגיד פה? ארבע פעמים הוא לקח ממני אנשים אהובים"

             

            איך עברת את השנים האלה?

            "בפנים – בקושי, אבל כששאלו אותי מה שלומי, אמרתי 'בסדר'. לא פעם יצאתי מהבית של שי, עמדתי ליד הדלת ובכיתי. גמרתי לבכות, נרגעתי והמשכתי. אף אחד לא ראה עליי. יותר נעים לאנשים לבוא למישהו שלא מתבכיין. גם שי היה כזה. אנשים נורא חששו לפני שבאו לבקר אותו ויצאו משם עם חיוך. באו לחזק ויצאו מחוזקים. ודורית אותו דבר, היא אף פעם לא קיטרה. תראי את התמונות שלה, 38 קילו, בלי שיער, אבל מחייכת. היו לה המון חברות. היא הייתה מאושפזת תקופות ארוכות ואני כמעט התמוטטתי, הייתי שם יום ולילה, עד שהחברות שלה ארגנו תורנויות. כשהם שאלו: 'אמא, יש לך עוד כוח?' עניתי: 'אני, את הכוחות שלי לוקחת מכם'. הקושי הגדול לא היה רק שאת יודעת מה צפוי לכל אחד מהם, אלא שאת רואה את ההידרדרות ויודעת כמה הם סובלים".

             

            קרה שאמרת לעצמך, בשביל מה כל זה, אם המוות ידוע מראש?

            "לא יכולה לענות לך על זה. ראיתי את ההידרדרות, ידעתי לאן זה הולך, אבל מעולם לא דיברנו על סוף יזום או משהו כזה. שי נורא רצה להספיק עוד ועוד כדי לתרום למציאת התרופה. הוא אמר לי: 'אני יודע שלי זה כבר לא יעזור, אבל אחרים לא צריכים לסבול ככה'".

            "אמרתי לעצמי: 'או שאת נופלת או שאת מסתכלת למוות בעיניים ואומרת: אני ממשיכה'. יש לי עוד בת, יש לי עוד נכדים. יש בשביל מה"

             

            במה את מתנחמת?

            "אני רוצה להאמין שעשיתי את המקסימום שאני יכולה בשבילם. זאת הנחמה היחידה שלי, וגם קיבלתי מהם פידבק כזה כל הזמן. נוחתות מכות, לאחד יותר, לאחד פחות, השאלה היא מה עושים עם זה. אמרתי לעצמי: 'או שאת נופלת או שאת מסתכלת למוות בעיניים ואומרת: אני ממשיכה'. יש לי עוד בת, יש לי עוד נכדים. יש בשביל מה".

             

            למה את הכי מתגעגעת?

            "לימים הטובים שהיו לנו לפני שהכל התהפך".

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: מיטל ברונר)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: מיטל ברונר)
             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה "תוך 4 חודשים רחל ראשוני איבדה את בתה ובנה: "למה זה הגיע להם?""
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד