במסגרת העבודה כאשת שיווק טסתי לחו"ל לתקופות קצרות וארוכות, ותמיד כשחזרתי לארץ, רציתי לשוב לשם. זה היה סוג של פרדוקס - אהבתי את הארץ, אבל הרגשתי שאני מאושרת בחו״ל, שאני נהנית מהחופש, מהמגוון התרבותי, מהנוף ומהטבע שמדינות אחרות מציעות. לי ולבעלי תמיד היה חלום לעשות רילוקיישן, אבל כיוון שהוא בעל עסק בתחום הקמפינג והפנאי, לא הייתה לו אפשרות לעזוב הכל ולטוס איתי.
בשלב מסוים החלטתי שאת החלום לחיות בעיר אחרת אני אגשים כאן ועכשיו, ולא אחכה למועד שיהיה נוח לבן זוגי. נרשמתי לקורס מדריכי טיולים בחו"ל במסגרת אוניברסיטת חיפה, והתמחיתי בגרמניה. טסתי וביקרתי בה כמה פעמים והתאהבתי במיוחד בברלין. לפני שנתיים, בגיל 58, עזבתי הכל ונסעתי לבד לברלין להגשים את החלום. הודעתי במקום העבודה שלי, חברת משקאות שבה עבדתי עשר שנים, שאני עוזבת. הותרתי מאחור בעל אוהב ואהוב, שלושה ילדים - בני 34, 31 וחייל בן 20, וארבעה נכדים
.
היו לי התלבטויות: איך בעלי יקבל את זה, איך הוא יסתדר פתאום לבד אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד. חששתי שזה יערער את המערכת הזוגית שלנו, אבל יותר מהכל רציתי להגשים את עצמי. כשסיפרתי לו על ההחלטה שלי, הוא קיבל את זה קשה מאוד. הוא הרגיש שאני נוטשת אותו והשמיע לי את השיר 'והיה אם תלכי' של אריאל זילבר. בסופו של דבר, הוא בכל זאת נתן לי את ברכתו. הוא ידע שהוא לא יוכל לעצור אותי.
גם הילדים שלי קיבלו את זה קשה מאוד. בני הבכור ובתי לא האמינו שאעשה את זה. למרות זאת, הם לא ניסו להניא אותי מההחלטה. רוב הסביבה פרגנה לי ושיבחה את האומץ שלי. הייתה מכרה אחת שהציעה לי לחשוב טוב־טוב אם נכון לי לעזוב את בעלי. עניתי לה שאנחנו מאוד בטוחים בזוגיות שלנו.
את המעבר ביצעתי באוקטובר 2016. שכרתי דירת שני חדרים בברלין ונרשמתי ללימודי גרמנית. איתי בכיתה למדו בעיקר פליטים ופליטות סורים, איראנים ופקיסטנים. בהתחלה הם קראו לי 'תושבת פלסטין', אבל בהמשך הם הפכו להיות חברים טובים שלי, חברים שנפגשים אחרי הלימודים, יוצאים לאכול ויושבים בבתי קפה. בהמשך פגשתי גם הרבה ישראלים, ובניתי לעצמי חוג חברתי. במקביל, התחלתי לעבוד כמדריכת טיולים. הישראלים שהדרכתי העבירו עליי המלצות מפה לאוזן, והיומן התחיל להתמלא.
לצד תחושת הסיפוק, אני מרגישה שהלב נחצה לשניים. עוברים עליי גם רגעים קשים – של בדידות, געגוע וטלטלה. הגעגוע הכי גדול הוא לבעלי, לנכדים ולילדים, והוא צובט בעיקר בחגים. בעלי מגיע אליי פעם בחודש לשבוע עד עשרה ימים, הילדים מבקרים אותי והחברות מהארץ עושות אליי עלייה לרגל. אני מרגישה כמעין שגרירה, ומעודדת את החברות שלי לאזור אומץ ולהגשים חלום.
מאז המעבר לגרמניה ביקרתי בישראל פעמיים, ובכל פעם הרגשתי שהבית כבר לא מתנהל כמו שהיה כשהייתי חלק יומיומי ממנו. בן זוגי והילדים היו צריכים להתרגל מחדש לחיים אחרים, להיות אחראים לדברים כמו בישולים, קניות וכביסות. כבר לא הייתה מי שתדאג לארוחות שישי ושבת, והבן הקטן שלי פתאום התחיל להפגין כישורים במטבח. הוא התגעגע אליי יותר מכולם. כשהוא קיבל תואר חייל מצטיין, למשל, הוא הרגיש שחסר לו שאמא לא נמצאת איתו בטקס.
כרגע אני מתכוונת להישאר בברלין, ולחיות עם רגל אחת כאן ורגל שנייה בישראל. אני, שסבתי נספתה בשואה, חיה בגרמניה. אני גרה בתוכם כאזרחית חופשייה ללא חששות ופחדים, והולכת בגאווה עם שרשרת מגן דוד.
שורה תחתונה: "הכל אפשרי ובכל גיל, כי חיים רק פעם אחת".
מה הסיפור שלכן? אם גם לכן יש חוויה מיוחדת שעברתן, אירוע שאתן מתות לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתן בבטן ועכשיו אתן מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
