"לצאת לטיול של שנה זה מפחיד", מספר עומר בן ה-10. "אתה עומד להתנתק מכל מה שאתה מכיר. חששתי שכאשר אחזור, לא יהיו לי חברים כמו קודם. היה לי יותר מדי מה להפסיד: תכנית 'אמירים' (לתלמידים מצטיינים), מועצת תלמידים, חוגים". כשאסף וסיגל הודיעו לשלושת ילדיהם שעוזבים הכל ויוצאים לטיול של שנה, הם נבהלו וביקשו לרדת מהרעיון. "ואנחנו נבהלנו מהתגובה שלהם", מוסיף אסף.
"אסף ואני שרתנו בצה"ל מעל ל-20 שנה. לא היה לאף אחד מאתנו טיול של אחרי הצבא, נטול אחריות, שמאפשר ניתוק אמיתי", מסבירה סיגל ואסף משלים: "הצורך לראות עולם באמת ולאורך זמן לא הרפה. חיכינו לרגע המתאים".
גם תגובות החברים היו מבוהלות: "אבל הילדים יפסידו שנה בבית ספר", "למה שנה? לא מספיק כמה חודשים?" "אתם לא מפחדים לקחת את הילדים להודו?" "מה אורזים למסע כזה?" וסבא וסבתא דווקא תמכו, אבל התקשו מאוד להיפרד, עד שלפני שבועיים הצטרפו לטיול.
אחרי הבהלה, נרגעו הרוחות. הילדים היו שותפים לכל ההכנות, כולל הכנת מצגת עם מידע על כל מדינה: מאכל לאומי, מטבע מקומי, תרבות ועוד. ההורים רצו לצאת לשנתיים, הילדים חשבו שהם מגזימים – כולם התפשרו על שנה ושלושה חודשים.
הכירו את משפחת בנגלס - שרעבי
אסף (44), סיגל (44), עומר (10), יואב (9) ואלה (6). גרים ברחובות.
אסף וסיגל פנסיונרים טריים של צה"ל. הוא שירת 25 שנים כלוחם ומפקד, בתפקיד האחרון ראש ענף אקדמיה ויועץ כלכלי לרמטכ״ל. היא שירתה בצה״ל בחיל האוויר במשך 25 שנים, בתפקידה האחרון - ראש ענף תיאום בינלאומי.
המסע שלנו
ב-21.6.18 חגגה המשפחה יום הולדת שנה לטיול מסביב לעולם, שכולל עד כה 11 מדינות. ביניהן: תאילנד, הודו, נפאל, לאוס, וייטנאם, קמבודיה, פיליפינים, סינגפור, סידני, ניו זילנד וכעת ארה״ב. צפויים להמשיך מכאן ללונדון ולשוב ארצה באמצע חודש אוגוסט.
כיאה לשני אנשי צבא, קמה המשפחה מדי יום בשעה 6:00 בבוקר, ההורים מיצו כל יעד מהר מאוד והמשיכו ליעד הבא. הילדים ביקשו להאט את הקצב ואחרי שנה הודיעו שהם רוצים לחזור הביתה. "הם מתגעגעים לחברים ולאוכל הביתי", צוחקת סיגל. "אני גם חושבת שהם מיצו. לאורך כל הטיול חיפשתי מאכל מנחם שיזכיר להם את הבית. יש מאכל פרסי שנקרא גורמסבזי. בכל מדינה במזרח אליה הגענו חיפשתי חומרי גלם כדי להכין לילדים אוכל מנחם, אבל לא מצאתי".
מאיפה הכסף למסע?
סיגל: "עבדנו הרבה שנים ובגיל 44 יצאנו שנינו לפנסיה. בנוסף, השכרנו את הבית שלנו".
אסף: "הטיול במזרח הוא הרבה יותר זול ממה שחושבים. ניו זילנד וארה״ב זה כבר סיפור אחר".
ומה עם הקריירה?
סיגל: "אנחנו במעמד של חיילים משוחררים. אחרי הפרישה מהצבא, נלחמנו בנטייה הטבעית שלנו ובציפיות של הסובבים והחלטנו לא לחשוב על הצעד הבא. רצינו בפעם הראשונה בחיינו לחיות בחוסר ודאות. ההחלטות יתבצעו כשנחזור מהטיול ואז ההסתגלות תהיה כפולה – חזרה לשגרה וחיפוש עבודה. שנינו מתחילים מחדש. אין לנו מושג מה נעשה. ברור לנו שיהיה מדובר בעשייה משמעותית שתעשה טוב לנו ולכולם".
החשש הכי גדול שהיה לנו
אסף: "לטייל במזרח עם ילדים קטנים, בעיקר בכל מה שקשור לבריאות ובטיחות. הרבה תסריטי אימה התחילו לצוף - מחלת גבהים, מלריה, קדחת, זיהומים, תאונות דרכים, נשיכות קופים ועוד".
ובכל זאת החלטתם לנסוע
"נכון, כי למרות האתגרים שמציב הטיול, ידענו שישנו הערך המוסף הכולל גיבוש משפחתי וחוויות למידה. זה מוכיח את עצמו לאורך כל הטיול: המעברים התכופים בין המקומות השונים, לינה משפחתית בחדר אחד, ההסתפקות במועט, התנאים שלא תמיד היו מיטיביים והשהות האינטנסיבית ביחד - יצרו חיבור מיוחד בתוך המשפחה. תחושת שותפות גורל".
סיגל מספרת שהילדים זוכים ללמוד בכל רגע במסע, בנוסף לחוברות שהביאו מהבית: "מצאנו את עצמנו משתפים בסיפורי הילדות, קבלת החלטות, על החיים שלנו, על טעויות שעשינו. ההתמודדות היום יומית כוללת לימודי חשבון: המרת מטבע מרופי נפאלי / הודי / דונג / קיפ לדולר ולשקל; היסטוריה: מי זה גנדי או לותר קינג; תרבויות: למה מורחים קקי של פרה בכניסה לבית, וכישורים בסיסיים: כיצד מזמינים טיסות, חיפוש בתי מלון, איך להתמקח בשוק, יצירת מערכות יחסים עם ילדים שלא מדברים בשפה מוכרת ועוד".
הבית הזמני שלנו
אסף: "מדי כמה ימים ארזנו את כל מה שהיה לנו, נפרדנו מהבית הזמני (גסט האוס, homestay, מלון) ועברנו למקום אחר. לעתים לא ידענו בבוקר היכן נישן בלילה. בכל מקום שאליו הגענו, היה מעין ״טקס״ קטן, לפרוס מיד את מברשות השיניים והשמפו בכדי להרגיש יותר בבית. לפעמים השתקענו לפרק זמן ארוך יותר. הילדים ביקשו מעט יציבות".
סיגל: "היינו ב-18 בתי חב"ד שונים, כולם נתנו לנו הרגשה של בית – משהו שאין לאף מטייל בעולם. שם זכינו למסורת, לשמוע את השפה העברית ולחוש באווירה ישראלית שכל כך חסרה לנו".
הכי אהבנו במסע
סיגל: "תחושת החופש, היכולת להחליט בעצמנו מה נעשה מחר, ולשנות את דעתנו כמה פעמים. הילדים הוכיחו לי שגם בסיטואציות הכי מאתגרות – הם יכולים. אם זה טיפוס בלתי נגמר או נסיעה של 17 שעות ברכבת עם הודיים מקומיים שנרדמים עלינו.
אסף: "הזוגיות שלנו התחזקה. ההתנהלות היא כמו בבית. ההבדל הוא שכאן אין לאן לברוח, האינטנסיביות היא עצומה, היעדר כמעט מוחלט של אינטימיות ומריבות גם ליד הילדים. מצד שני, קיימת תחושת שותפות בניהול הפרויקט הזה, ההבנה שלכל אחד מאתנו יש תפקיד והוא ברור לנו מבלי להגיד מילה, הידיעה העמוקה שיש על מי לסמוך - לא ניתן היה להשיג את זה בבית".
הכי קשה במסע
אסף: "לראות ברחובות החשוכים אלפי אנשים מחוסרי בית, אנשים שנושאים את הריקשה על גבם יחפים, לכלוך וזוהמה בכל מקום, חדר במלון מבהיל עם ריח חזק של נפטלין. היו גם כמה רגעים ששאלנו את עצמנו למה היינו צריכים את זה".
סיגל מאשרת ונזכרת: "בהודו אלה הייתה חולה מאוד - 40 מעלות חום, ולא הפסיקה להקיא. כשהגענו לבית החולים ממש נבהלנו: דם על המיטות, בית מרקחת חשוך ומבולגן, חזירים וזבל בפתח. באותו רגע הרגשתי אמא איומה. איך העזתי להיות כל כך חסרת אחריות ולהביא אותה למקום כזה?"
ההלקאה העצמית חזרה שוב במהלך רפטינג בנפאל, כפי שמתארת סיגל: "הסירה שלנו התהפכה לפתע ומצאנו את עצמנו בנהר, נאבקים במים, מנסים לא לטבוע. במשך רגעים שנראו כמו נצח, לא היה לי מושג איפה הילדים. הסיפור הזה הסתיים בטוב, אך הוא הותיר צלקות כבדות והעלה שאלות קשות על מידת האחריות שלנו כהורים".
סיגל מתארת גם חסך מאוד גדול בחיי חברה, במיוחד לילדים, אך גם למבוגרים: "כשמתקיים מפגש עם משפחה ישראלית, לא נדרש הרבה כדי שייווצר חיבור. לילדים הישראלים המטיילים יש קבוצת ווטסאפ, כדי לחלוק חוויות. הקושי הגדול הוא הפרידה לאחר חיבור, שנעשה מאוד אישי וקרוב בפרק זמן מאוד קצר. המפגש עם ילדים מקומיים הוא אחר. לרוב מדובר בפעילות קצרה. בשל פערי שפה ותרבות – הילדים לא הצליחו לקיים קשר יותר עמוק מזה".
ומה יש לילדים להגיד?
עומר: "יש סיפוק עצום ברגע שחוזרים מיום עמוס ומבינים כמה הספקת. לעמוד באתגרים שהצבת לעצמך".
יואב: "הרגע הכי מרגש היה לפגוש את סבא וסבתא בשדה התעופה".
אלה: "כשיצאנו לטיול, הייתי אמורה להתחיל ללמוד בכיתה א'. אמא החליטה שאני צריכה תמונה מהיום הראשון ללימודים. ישנו בבית שהמארחים הם שני מורים. אמא ביקשה מהם לעשות לי טקס בביה"ס. הילדים והמורים שרו לי שיר בהודית ואני כתבתי להם בעברית על הלוח: 'שלום כיתה א'".
הרגעים שלנו
משפחת בנגלס-שרעבי עברה רגעים שנראה כאילו נלקחו מאחד מסרטיו של ג'רי לואיס או מיסטר בין: בהודו עשתה פרה את צרכיה (מספר 2) על סיגל ועומר זכה למקלחת של צואה אחרי 17 שעות של נסיעה בלתי נגמרת. בווייטנאם רדפו קופים עצבנים ותוקפניים אחרי המשפחה, שזכתה להגנה מתושבים מקומיים מצוידים ברוגטקות.
תובנות חשובות לחיים: רגע מרגש שבאה איתו תובנה
סיגל: "במסגרת טראק בן שבועיים בנפאל, ליווה אותנו מדריך נפלא, שחולם להקים בית חדש אחרי שביתו הקודם נחרב ברעידת האדמה הגדולה. כשחזרנו לקטמנדו, הוא השאיר לכל ילד במתנה חליל ועליו הוא חרט הקדשה אישית. אדם חסר כל, שמקבל שכר מאוד נמוך, לימד אותנו שגם כשאין לך פרוטה, אתה יכול להיות נדיב. הקיטוב בין כפרים עניים בהם חיים ילדים מאושרים, לעומת לאס-ווגאס בה חיים אנשים שיש להם הרבה יותר מדי ולא תמיד מרוצים, גרם לילדים להבין שלא תמיד קיים קשר בין כסף לאושר, במיוחד כשלא מכירים מציאות אחרת".
מה למדנו במסע?
אסף: "יש לנו הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים. אפשר להסתפק בהרבה פחות".
סיגל: "הבנתי שלא הכרתי את הילדים שלי כמו שחשבתי".
עומר: "למדתי שאני מסוגל לעשות הרבה יותר ממה שנראה לי. ישנו במיטות מעופשות, בחדרים ללא מפתח, התקלחנו בקור מקפיא, ועדיין מאוד נהנינו".
יואב: "הכרתי טוב יותר את המשפחה שלי, ובמיוחד גיליתי שאבא שלי הוא אחלה ספר".
אלה: "הכרתי מדינות שלא ידעתי שקיימות, וגם הבנתי מה זה אומר אותנטיות".
סיגל מסבירה את ההשפעה של הטיול על הילדים: "אין לנו ספק שהילדים השתנו לתמיד. הם יחזרו עם מטען אחר שיהיה איתם לתמיד: תחושת מסוגלות להתמודד עם אתגרים, פרופורציות לגבי מושג הטוב והרע והקושי, הערכה מאוד גדולה למה שיש להם ובמיוחד למדינת ישראל, חברות עמוקה בניהם (למרות המריבות הבלתי פוסקות), אינטימיות משפחתית שלא היינו מצליחים להשיג בארץ, וראייה רחבה ומגובשת על העולם".
החזרה לישראל רצופה בחששות
סיגל: "אנחנו מרגישים ממש כמו כל החבר׳ה הצעירים שפגשנו בטיול אחרי צבא - מתלבטים מה נעשה אחרי הטיול כשנהיה 'גדולים'. אנחנו עוסקים בזה לא מעט. במיוחד אני. בנוסף, אני מקווה שנזכור את כל מה שלמדנו, במיוחד לגבי ההסתפקות מועט, גם כאשר נחזור לשגרה".
משפחת בנגלס-שרעבי: "בטיול יצאנו לראשונה ממעטה ה״אנונימיות״ שהורגלנו אליו בצבא ופרסמנו את החוויות שלנו בבלוג ". המסע ממשיך. מוזמנים לעקוב.
