שני ספרי אהבה לנוער, שיגרמו למתבגרים שלכם להתאהב בקריאה
גם אם נראה שהם לא ירימו לעולם את העיניים מהסלולרי, שווה לנסות. מיה מיטב עם שתי המלצות לספרים מלאי אהבה וגם שיחה קצרה עם הסופרת דיקלה קידר
"האהבה הראשונה - לנצח לא נשכחנה", כך שורר עמוס קינן (והלחין להפליא שמוליק קראוס). לא בכדי שירים וסיפורים רבים נכתבו וימשיכו להיכתב על האהבה הראשונה, זו שהסעירה והציתה את לבבנו הצעיר, העיפה אותנו לפסגות האושר שלא ידענו כי קיים ושלחה אותנו לתהומות של כאב מר.
התמסרות טוטאלית למושא האהבה אל מול החברים והמשפחה, קרבה וריחוק, פערים חברתיים וכלכליים ומציאות תובענית – אלו מקצת הנושאים בהם נוגעים שני רומנים יפים אלו לנוער - האחד ישן ומחודש והשני חדש. יפה עושות הוצאות הספרים, אשר מקדישות סדרות במיוחד לבני הנוער שלנו, שבהחלט מגיעה להם ספרות מקורית המתכתבת עם חייהם כאן ועכשיו, ולא רק רומנים מתורגמים המתעסקים בצרות מרוחקות, אפילו אם הן אוניברסליות.
סומכי / עמוס עוז
איורים: רות גווילי
הוצאת כתר, מסדרת "נעורים – קלאסיקה ישראלית"
היו ימים בהם גדולי הסופרים היו מקדישים מזמנם גם לכתיבה עבור ילדים ונוער. כך נכתבו וממשיכים לצאת במהדורות מחודשות עד עצם היום הזה, קלאסיקות שיפה יהיה אם יגיעו לכל בית. אחד מאותם ספרים הוא "סומכי", שכתב זוכה פרס ישראל (ועוד פרסים רבים), עמוס עוז, ויצא לאחרונה במסגרת סדרה שעורכת רחלה זנדבנק באהבה וכבוד, בהוצאת כתר.
בניגוד לקלאסיקות מתורגמות אשר מחליטים לתרגם מחדש ואפשר לעדכן את השפה ולדייק אותה, בספר שנכתב בעברית במקור זוהי דילמה. האם הנוער של ימינו יצלח את השפה הגבוהה והביטויים שהיו שגורים בפי עוללים לפני ארבעים שנה?
"הספרים עוברים עריכה עדינה. נכון, הם נטועים במציאות שונה, גם היסטורית וגם לשונית, אבל זה חלק מיופיים", מסבירה העורכת רחלה זנדבנק. "אנחנו מקווים מאוד שהנוער יצליח לקרוא, אבל הסדרה הזאת מכוונת לכולם, גם למבוגרים (שחלקם ודאי יעזרו לנוער בכך שיקריאו לו). לספרים האלה מגיעים חיי נצח ומקום של כבוד, אפילו אם הרגלי הקריאה משתנים כל הזמן ולא קל למצוא קהל קוראים עכשווי שבאמת יתעניין". ואני מצטרפת לתקווה שהספר ימצא את דרכו ללבבות בני הנוער (ולהוריהם גם).
ואחרי ההקדמה הארוכה, בואו נתוודע אל גיבור הספר, המכונה פשוט "סומכי", על שום פרט טריוויה שולי שהציג בכיתה אודות אגם החולה וזכה ללעג. מי לא ימצא את עצמו בתוך סיטואציה שכזו? הרצון להבריק בכיתה מול נטייתם הטבעית של ילדים לזלזל, לצחוק ולהדביק שמות לכל נמלה שמעזה לחרוג מהטור.
"סומכי" מספר את סיפורו בגוף ראשון, בשפה יומיומית אך פיוטית, ועל אף אחת עשרה שנותיו הוא מפזר בבטחה תובנות של אדם בוגר. הוא שוטח בפנינו עלילה של יום משמעותי בחייו, בו רצף של "החלפות" הביא אותו לידי מימוש אהבתו וכמיהתו לילדה אסתי.
הסופר עמוס עוז הצליח לדחוק סאגה שלמה של סיפור אהבה בין ילדים בתוך ספרון קצר ועמוק, לזקק את עיקרי המהלכים הנפשיים שעובר הילד "סומכי" בתוך הקשר רחב של המעגלים הסובבים אותו – בית, כיתה, שכונה, מדינה. זוהי אמנות העומדת בכבוד בפני עצמה, ובפעם הבאה שיעז מישהו להפנות טון מזלזל לספרות ילדים – תדעו לאן להפנות אותו.
באמצע הרחוב
מאת רועי סלמן
הוצאת טל מאי, מסדרת "פרא – ספרות מקור עכשווית"
הסופר והמוזיקאי המוכשר ברמות על-חלל, רועי סלמן, כתב לא מזמן בדף הפייסבוק שלו: "בגיל 14 טמנתי סודות באדמה, את כל מה שלא יכולתי לומר. בגיל 21 הוספתי שם בתעודת הזהות - מאור. בגיל 35 ראה אור הספר השני שלי - על מאור, נער שטומן פתקים באדמה".
הווידוי הזה משקף את רגישותו ואת הלך רוחו של הסופר, אשר מניח את לבו חשוף מילים-מילים על גבי הספר, שמעביר באופן אינטימי את חווית האהבה הראשונה. זו שבגיל העשרה נדמה כי תישאר לעד, אבל החיים והמציאות נדחפים לתוכה ומקלקלים.
ספרו הראשון של רועי סלמן "באמצע הרחוב" יצא גם הוא לאור בסדרת "פרא", וזכה לאהבת הקוראים והמבקרים, נבחר למצעד הספרים, ונגע בלבבות צעירים רבים. לכן הייתה באוויר ציפייה לקראת צאת ספרו השני, אשר לשמחתי הרבה אף עולה עוד מדרגה בעומק ובבשלות שלו.
סיפור אהבתם של מאור ואלינה נחשף בפנינו במלוא כוחו, כוח הנעורים, אשר לופת את הקוראים על תפארתו, יופיו וכאביו. הנער, אשר סובל בביתו מאב אלכוהוליסט, מתמודד עם ריחוק מאחיו הגדול ומחבריו הטובים, ומתמסר כל כולו לאהבתו. אין לו מספיק מילים או פתיחוּת כדי לשתף את מה שעובר עליו עם אף אחד מהסובבים אותו, ולכן הוא כותב על פתקים את אשר על לבו ומטמין אותם באדמה.
את הסוד הזה הוא מחליט להסתכן ולגלות לאלינה, ברגע מכונן בו הוא מגלה בתוך עצמו את הרצון בשיתוף, וכך להכניסה עמוק לתוך חייו. מאור מתמודד במהלך הסיפור עם קונפליקטים שמעסיקים בני נוער רבים - זהות עצמית, חברות, גבריות, הליכה עם הזרם (או נגדו), הבית הפרטי וההורים מול בתים של אחרים, התבגרות ובחירה אישית. הכל ארוז יפה בגובה העיניים, עמוק במציאות הישראלית, בשפה יומיומית אך עשירה ונוגעת.
חמשיר ספרותי עם דיקלה קידר
סופרת ותסריטאית, כותבת לילדים, לנוער ולמבוגרים, גם בעולם הספרות וגם בעולם הטלוויזיה והקולנוע. כתבה עד כה שבעה ספרים, האחרון שראה אור הוא "ג'ורג'י", אותו איירה בכישרון רב אילנה זפרן. מלמדת כתיבה בסם שפיגל, במעלה, ובספריית בית אריאלה. גרה בתל אביב, אמא של נעמי, אלונה ואביגיל.
נושא האהבה ובמיוחד כישלונה הטראגי והעקבי, הם מהנושאים שמעסיקים את שלומצי, גיבורת ספרי הנוער שכתבה דקלה ("שלומצי כותבת יומן" ו"משהו פשוט מסובך"). היא עצמה מכחישה כל קשר.
1. איזה ספר אהבת והשפיע עליך כילדה?
כשאני חושבת על הספר הראשון שאי פעם תפס אותי – כך אני מרגישה כשספר כובש אותי, שהוא ממש תופס אותי פיזית – אני חושבת על "התנין והשמש" מאת רפאל ספורטה: סיפורו של תנין שיום אחד בולע את השמש. סיפור מפחיד, מלא אקשן, עם ציורים מהפנטים (ט. הכטקופף). אני זוכרת אותו היטב, עוד מגיל ארבע-חמש, אבל גם כעת כשאני מתבוננת בכריכה המרשימה הזו – אני מתפעלת מהכוח, העוצמה והאומץ שיש בה.
את הספר עצמו כבר אין לי לצערי. אני זוכרת שהוא היה מרוט לגמרי והשידרה החיצונית שלו היתה מקולפת לגמרי מרוב עלעול. אבל כשעשיתי חיפוש כדי למצוא תמונה שלו ברשת, גיליתי דבר די מעניין, שתוכלו לראות בתמונה הבאה. אהה!
2. אם היית דמות מסיפור – מי היית רוצה להיות?
ללא ספק: בילבי. לא פשוט לבחור את התכונות שאיתן הזדהיתי – כי היה בה שילוב מושלם של כל מה שאפשר לחלום עליו: יתומה, מצחיקה, גרה עם חיות, אמיצה. ובכל זאת, שני דברים בדמותה שבו אותי באופן מיוחד – כי היא הפכה אותם ללגיטימיים לגמרי: לשקר, ולגרוב גרביים שונים.
בילבי היא השקרנית המושלמת, וגם אני הייתי חתיכת שקרנית רצינית (לא רק בקטע חינני של סופרת עם דמיון חופשי הממציאה סיפורים, כן? שקרים באמת נראו לי דרך לגיטימית ביותר לתקן כל מיני דברים שלא מצאו חן בעיני בחיים שלי). האפשרות לגרוב גרביים שונים פתחו בפני דרך חיים חדשה, וגם חינוך ראוי לילדיי!
3. מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת מילדים על ספרייך?
אין כמעט יום שבו אני לא מקבלת תגובה מקוראים צעירים על ספר הנוער שלי "שלומצי כותבת יומן". זה דבר די מדהים בפני עצמו – היות שהספר יצא לפני עשור (מה שאומר שאין בו זכר לפייסבוק, אינסטוש או יוטיוב). רבות מהתגובות לספר היו מאוד חזקות, מרגשות ומשתפות, אבל מכתב אחד שקיבלתי בעקבותיו ודווקא לא מילד, נחרט בלבי. זה היה מכתב מאמא. היא סיפרה לי שנישאה לגבר שאינו ישראלי, ועל שתי הבנות שנולדו להם, ושכעת היו בגיל ההתבגרות. לצערה היחסים בין ההורים הלכו והידרדרו, עד שיום אחד האב עזב את הבית, לקח עמו את אחת הבנות ועזב איתה את הארץ.
לאמא אסור היה לעזוב את הארץ מבחינה חוקית, ובעצם הסיבה שכתבה לי את כל זה, היתה כדי לספר לי שדרכה לשמור על הקשר עם בתה – בארץ הרחוקה, במשך שנה שלמה - וגם בין האחיות עצמן, היה דרך ההקראה של "שלומצי כותבת יומן" מדי ערב בסקייפ, לשתיהן, לפני השינה. מה יש לומר. אני חושבת שאחד הדברים היפים בספרים הוא שהם יודעים להחזיר אהבה בצורות מאוד משונות ומאוד מפתיעות.
4. האם את כותבת לילדה שהיית פעם או לילדים של ימינו?
האמת שאני לא כותבת לילדים של ימינו, וגם לא לילדה שהייתי פעם. עבורי, כתיבת סיפור היא דרך לברר שאלה שמטרידה אותי – ושמעניין אותי לצאת למסע לחפש לו תשובה. בתהליך העריכה אני כן שואלת את עצמי כמה מקום לנחמה ולתקווה השארתי, האם ההומור מדייק לקהל היעד, אבל זה רק בשלבים מאוחרים. שמתי לב שעל אף ריבוי המסכים הידוע וכל הפרעות הקשב המפורסמות – עדיין הכמיהה לשמוע סיפור טוב, מנצחת הכל. בכל גיל, בכל מצב.
5. כשהיית ילדה – מה רצית לעשות כשתהיי גדולה?
מה שבטוח הוא שלהיות סופרת – כלל לא הלהיב אותי. רציתי להיות משהו שרואים בו מיד את הכישרון, כמו ריקוד, שירה, ציור. מה עושים בדיוק עם סיפור שכתבת בכיתה - מרשימים את המורה? גם מאוד רציתי להיות שחקנית, ואפילו למדתי תיאטרון בתלמה ילין - אבל בתכלס הייתי שחקנית כה בינונית, שנאלצתי לזחול בחזרה אל מאחורי הקלעים, אל המקום היחיד שאמנם בו לא קיבלתי מחיאות כפיים - אבל לפחות זה היה במסגרת החוקים: הכתיבה.
טור זה מוקדש לשתי נשים יקרות שנלקחו מהעולם בטרם עת. דנה מטרסו-ענתות, שהיית לי חברה בימים בהם נזקקתי לכך יותר מכל. דליה שלף, אשר לא הכרתי באופן אישי, אך האור שהדלקת במגדלור מאיר גם את דרכי.
