כך הפכה נעמה אתל מ"חמסה" לכוכבת ילדים טרנס־אטלנטית

כשלהקת הבנות התפרקה, אתל נסעה להתאושש אצל הדוד בלוס אנג'לס. עכשיו היא מתחזקת קריירה ישראמריקאית, שהתחילה מסדרת טלוויזיה שצילמה בווילה שלה

נעמה אתל בביתה. ""השליחות שלי היא להביא את התרבות הישראלית לילדים באמריקה. אם לא נחבר אותם, הם יגדלו להיות דור שלא מכיר את המדינה" (צילום: שני בראל)
נעמה אתל בביתה. ""השליחות שלי היא להביא את התרבות הישראלית לילדים באמריקה. אם לא נחבר אותם, הם יגדלו להיות דור שלא מכיר את המדינה" (צילום: שני בראל)

כשהבת של נעמה אתל חגגה יום הולדת שלוש, היא ביקשה שרינת גבאי תופיע ביום ההולדת שלה. אתל החליטה להגשים לה את החלום, והעובדה שהיא מתגוררת בלוס־אנג'לס לא עצרה בעדה, להפך. אם היא כבר מטיסה את גבאי ללוס־אנג'לס, שווה לסגור אולם הופעות ולשווק הופעה שלה לילדי הישראלים המתגוררים בעיר. בסוף, ההופעה של גבאי לא יצאה לפועל, אבל אולם ההופעות כבר הוזמן, והילדה שקיוותה לפגוש את רינת גבאי קיבלה את אמא שלה על תקן כוכבת ילדים בהתהוות.

"אמרתי, אין לי ברירה, אני חייבת להעלות איזה מופע. לא היה לי מושג איך מתחילים, ואני לא יודעת להסביר מאיפה היו לי ביצים"

"אמרתי, אין לי ברירה, אני חייבת להעלות איזה מופע", משחזרת אתל. "לא היה לי מושג איך מתחילים, הייתי עקרת בית נואשת (צוחקת) ואני לא יודעת להסביר מאיפה היו לי ביצים".

 

מה עשית?

"הזמנתי את עודד פז, טל מוסרי ומיכל צפיר, וברגע האחרון החלטתי להופיע איתם ונזכרתי כמה כיף על הבמה".

 

למופע הזה קראה "פסטיפאן" (Festifun). מאז עברו ארבע שנים, שבהן בראה את גיבורת הילדים "נעמה סופר על", צילמה בחצר הפרטית שלה סדרה שלמה (את כוכבי הילדים שהטיסה מהארץ היא פשוט הלינה ביחידת הדיור שבחצר), והתרחבה עם הפסטיפאן מחוץ לגבולות קליפורניה. במרץ האחרון הפסטיפאן הפך להפקה משומנת בעלויות ענק, שהופיעה על ארבע במות: בלוס־אנג'לס, בניו־יורק, בלאס־וגאס ובסן־פרנסיסקו. "לא חשבתי שזה מה שיקרה", היא מחייכת, "אחרי המופע הראשון היייתי בטוחה שזה נגמר ואני ממשיכה בחיי השקטים, אבל אי־אפשר היה להפסיק את זה. התגובות היו היסטריות ומיד התחלתי לחשוב על הפסטיפאן של השנה הבאה".

 

 

נסעתי עם שברון לב

 

עכשיו בואו נעצור רגע ונזכיר מיהי נעמה אתל. כיום היא מתגוררת בווילה יפהפייה בשכונת שרמן אוקס שבלוס־אנג'לס, עם בעלה, דודי מלכה, ושלוש בנותיהם (שני, 11, דניאלה, עשר וליה, שבע), ויש מצב שהשם שלה מוכר לכן מהפאזה הקודמת שלה.

"היום, כשאני שרה במופעים, אומרים, 'תראו איך היא שרה'. אז אף אחד לא אמר את זה. לא הרגשתי זמרת, הייתה עלינו סטיגמה של בנות קלילות. הרבה אנשים חשבו שאני זורמת כזאת, אבל אין שמרנית ממני"

 

בקיץ 2003 כבש את המדינה השיר "אתה חייב למות עליי". זה היה הלהיט הענק והיחיד של חמש בנות (אתי קסטרו, יסמין סוויסה, פזית הרמן, כרמי שימרון ואתל), שהיו אמורות להיות הגרסה הים־תיכונית לספייס גירלס. אתל, שמסרבת להסגיר את גילה, הגיעה ללהקה דרך אודישנים, ילדה טובה קריית־מלאכי, ששרה בלהקת "דור שני" ורקדה ב"הורה קריית־מלאכי", בתם השלישית מבין שישה של ציפורה, היום מנהלת התרבות של קריית־מלאכי ושל פרדי אתל, בעבר בעל חנות ומכבסה, היום מנהל הפעילות של בתו בישראל. ל"חמסה" הצטרפה אחרי שירות בלהקת צבאית לצד עידן רייכל ("הוא היה גאון כבר אז"), ורצתה לכבוש את העולם.

 

את ימי להקת חמסה היא זוכרת כחוויה מכוננת. "היה כיף, אבל קשה כלכלית. לא שילמו לנו הרבה, אבל זה לא עניין אותי. אהבתי את מה שאני עושה וזה הספיק לי, למרות שאני לא באה מבית עם כסף. היו בנות שהיה להן יותר. שכרתי דירה בראשון־לציון, למדתי לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וניהול משאבי אנוש ועבדתי כמלצרית, כי אסור היה לי להופיע כזמרת".

 

למה התפרקתן?

"בדיוק כשהצלחנו, שתי בנות רצו לעזוב. אני מניחה שהן חשבו שלבד הן יצליחו יותר, מה שלא קרה. בהתחלה עוד ניסו להציל את המצב, הציעו שרק שלוש הבנות שנשארו יופיעו. זה לא הצליח.

"חוץ מזה, הדימוי שלנו היה של חמש בנות מדליקות שנבחרו בגלל איך שהן נראות. אף אחד לא הסתכל על כמה שאני מוכשרת. היום, כשאני שרה במופעים, אומרים, 'תראו איך היא שרה'. אז אף אחד לא אמר את זה. לא הרגשתי זמרת, הייתה עלינו סטיגמה של בנות קלילות. אנשים רואים בלונדינית שמסתובבת בחצאית, מה יגידו דבר ראשון לפני שמנהלים איתך שיחה? הרבה אנשים חשבו שאני זורמת כזאת, אבל אין שמרנית ממני".

 

 

 

אמיר פיי גוטמן היה הבמאי והכוריאוגרף של הלהקה.

"הוא היה פרפקציוניסט ולא ויתר לנו. הוא הגיע להופעות והיינו מקבלות על הראש כי הוא רצה לדחוף אותנו גבוה. אהבתי את זה אצלו. הייתי בארץ כשהוא נפטר והגעתי ללוויה שלו. זה היה קשה, גם כי חזרתי לתקופה של חמסה תוך דקה. פתאום ראיתי את כל האנשים שלא ראיתי כל השנים האלה, הייתה לי סחרחורת".

"באתי לבקר את המשפחה בלוס־אנג'לס בגלל הטראומה של פירוק הלהקה. הרגשתי שנתתי את הנשמה והחיים, ויום אחד זה נגמר וזה לא תלוי בך, את לא יכולה לעשות כלום. עזבתי את הארץ עם שברון לב"

 

מה עשית אחרי שחמסה התפרקה?

"באתי לבקר את המשפחה בלוס־אנג'לס בגלל הטראומה של פירוק הלהקה. הרגשתי שנתתי את הנשמה והחיים, ויום אחד זה נגמר וזה לא תלוי בך, את לא יכולה לעשות כלום. עזבתי את הארץ עם שברון לב. הייתי בשלושת ההרכבים שהיו לחמסה במאבקים להצליח, ובכל פעם ראיתי אותם מתפרקים. הייתי היחידה שהייתה כל השנים בלהקה, וכשסוף־סוף הצלחנו, תוך שנה וחצי הכל שוב התפרק, ואני לא מהאנשים שמעשנים או שותים ועושים סמים כדי להקהות את הרגש. כולם ברחוב שאלו אותי, 'למה התפרקתן?' ולא יכולתי לסבול את זה.

 

"היה גם שלב שביקשו ממני להיות הכוריאוגרפית של הבנות החדשות, כי ידעתי את כל הריקודים שלנו. היום אני חושבת - איך הסכמתי? זה לא צלח, וכשסיימתי עזבתי לארצות־הברית בלי לדעת מה יהיה".

 

למה לא ניסית להצליח לבד?

"לא היה לי את הממון וגם לא את הקשרים הנכונים. אולי גם הרגשתי שזו לא הנישה שלי באמת. עובדה שבנישת הילדים אני עוברת משברים, שומעת הרבה 'לא' ולא נכנעת".

 

עם יובל המבולבל (משמאל), עודד פז ועדי הימבלוי בהשקת התוכנית בישראל (צילום: אביב חופי)
    עם יובל המבולבל (משמאל), עודד פז ועדי הימבלוי בהשקת התוכנית בישראל(צילום: אביב חופי)

     

    אמא, תבדקי אולם חתונות

     

    כדי להתנחם, נסעה לדוד שלה, אח של אמה, שמתגורר בלוס־אנג'לס. היא חיפשה שקט. בדיוק באותה תקופה גם יצאה מזוגיות בת שש שנים, והדבר האחרון שחיפשה היה אהבה. חודש וחצי אחר כך הכירה במסעדה עם במת הופעות קטנה את מי שהפך לבעלה: דודי מלכה, המבוגר ממנה בתשע שנים. מלכה, שהחל את דרכו כמוכר נעליים בלוס־אנג'לס, הקים לפני כעשור חברה למתקנים סולריים, שהפכה לאימפריה עם 400 עובדים. לפני שלוש שנים עשה אקזיט ועבר ליזמות נדל"ן. הוא הגב הכלכלי מאחורי הקריירה של אשתו האמביציוזית, וגם המנטור העסקי והרגשי שלה. נדמה שרוב הזמן היא רצה קדימה והוא מוחא לה כפיים.

    "בפסטיפאן השני כבר בניתי דמות של גיבורת־על. העצמה נשית גם לילדים. מה אני הרי מראה לבנות שלי? שצריך לעבוד קשה. יכולתי לא לעבוד קשה, ללכת לטייל ולקניות. לא בשבילי"

     

    "הכרתי את דודי כשחבר שלו, שהיה ידיד שלי, אמר לי, 'יש לחבר שלי יום הולדת, בואי תשירי משהו'. שמעתי אותו אומר אז, 'כשאני אכיר מישהי, תוך חצי שנה אתחתן'. הוא שאל עליי, וכמה שבועות אחר כך הזמין אותי לשיר בחתונה של בן דוד שלו באל־איי. בעצם על ההופעה בחתונה הוא כבר לא שילם (צוחקת). התחתנו אחרי ארבעה חודשים, ב־28 במרץ 2005. התקשרתי לאמא שלי יום אחד, ואמרתי לה, 'את שומעת, אמא? תבדקי אולם חתונות'. היא אמרה, 'בשביל מה?' עניתי לה, 'לחתונה'. היא שאלה, 'חתונה של מי?' אמרתי, 'שלי'. היא הייתה בהלם".

     

    ב־2009, עם שתי בנות צעירות בבית, ניסתה להחיות את קריירת השירה שלה בישראל, הקליטה שלושה שירים ושלחה לרדיו הישראלי. "השמיעו קצת ברדיו, אבל זה לא הצליח. בזמנו, כשיצאו השירים לרדיו, היחצנים אמרו, 'זאת מחמסה'. כנראה החיבור ללהקה פגע בי".

     

    הניסיונות לפתח קריירת שירה למבוגרים כבר מאחוריה – היום היא מתמקדת בדמות כוכבת הילדים שהמציאה, "נעמה סופר על". שנה אחרי הפסטיפאן הראשון, החליטה לצלם בחצר הגדולה של ביתה תוכנית טלוויזיה שלמה בת עשרה פרקים, לערוצי הטלוויזיה הישראליים. בתוכנית, שנקראת "נעמה בחצר המתנות", היא מגלמת שתי דמויות: נעמונת, בעלת חצר מתנות שאליה מגיעים ילדים וגם "נעמה סופר על", שפותרת בעיות שצצות אצל ילדים בחצר. "לא תכננתי להיות כוכבת ילדים", היא צוחקת, "בפסטיפאן הראשון קראו לי סתם נעמה. בפסטיפאן השני כבר בניתי דמות של גיבורת־על. העצמה נשית גם לילדים. מה אני הרי מראה לבנות שלי? שצריך לעבוד קשה. יכולתי לא לעבוד קשה, ללכת לטייל ולקניות. לא בשבילי".

     

     

    איך עלה הרעיון לצלם אצלך בחצר?

    "חשבתי לצלם באולפן בלוס־אנג'לס ולקרוא לתוכנית 'מחסן המתנות' או 'חנות המתנות', ויום אחד הסתכלתי מהסלון החוצה, ניסיתי לפצח את השם של התוכנית, ופתאום חשבתי, 'למה לא חצר המתנות? יש לי אחלה חצר, נצלם כאן'. לא ידעתי שיהיה כזה מסובך לבנות את התפאורה".

    "יום אחד הסתכלתי מהסלון החוצה, ניסיתי לפצח את השם של התוכנית, ופתאום חשבתי, 'למה לא חצר המתנות? יש לי אחלה חצר, נצלם כאן'. לא ידעתי שיהיה כזה מסובך לבנות את התפאורה"

     

    הייתה לה אמביציה, הייתה לה תמיכה כלכלית מהבית והיא חשבה על הכל: כתבה, הקליטה והלחינה שירים באולפן הנחשב של חגי מזרחי בברבנק (שגם ג'סטין ביבר מקליט אצלו); שכרה את שירותיה של תסריטאית מצליחה (נועה ברנר, "מותק של פסטיבל") וגם מצאה במאי ישראלי שחי באל־איי (מוזיקו ווינד). אתל גם הקימה תפאורה מושקעת, תפרה תלבושות מוקפדות ושכרה אוטובוס עם ילדים־ניצבים, שהסתובב בלוקיישנים מגניבים ברחבי לוס־אנג'לס. היא בנתה לו"ז צילומים יעיל לשלושה ימים צפופים ודאגה לכל הפרטים הקטנים. רק דבר אחד לא הביאה בחשבון: את מזג האוויר.

     

    "התחלנו לצלם מאוחר בלילה כשאין רעש מכוניות", היא נזכרת, "רצינו שלא תהיה שמש טבעית, רק תאורה של פנסים. בשבוע של הצילומים, בשנה שעברה בחודש מאי, הלילות היו קפואים ובשעה שתיים בלילה הטמפרטורה הגיעה לאפס מעלות ופחות, ואני הייתי צריכה לשיר ולשמוח בשמלה קצרה, ואיזה יופי".

     

    איך עשית את זה?

    "בהפסקות בין הטייקים הניחו עליי שמיכה, וכולם הסתכלו עליי כשהם צמודים לתנורים הגדולים שהזמנתי וריחמו עליי. בסיום כל יום הייתי מפורקת. בשבוע שאחרי, כשצילמנו בבוקר בכל מיני מקומות באל־איי, נהיה חום אימים, 40 מעלות. כמעט התעלפתי".

     

    די מטורף שהחלטת לצלם את הסדרה רק חודשיים לפני שהתחילו הצילומים.

    "כן, נשבעת לך, לא היה לי כלום. אנשים מסביב אמרו, 'אין מצב שתצליחי לצלם עוד חודשיים'. אבל אצלי אין דבר כזה, 'אין מצב'. לכולם אמרתי, 'חכו ותראו שאני אצלם'. הכי קשה היה לכתוב ולהלחין שבעה שירים במשך שבועיים, כי זו יצירה, ולהמציא את עצמך זה לא קל. למזלי נחה עליי המוזה, אבל באותה מידה זה יכול היה לא לקרות".

     

    "כל השנים שאלו אותי למה אני לא עושה משהו עם עצמי. בסוף אלוהים אמר: את תחזרי לבמה" (צילום: שני בראל)
      "כל השנים שאלו אותי למה אני לא עושה משהו עם עצמי. בסוף אלוהים אמר: את תחזרי לבמה"(צילום: שני בראל)

       

       

      כשסיימה לצלם, יזמה אתל פגישה עם מנהלי HOT ו־YES ומכרה להם את הסדרה, שמשודרת בכבלים, בלוויין וב־VOD. עונה שנייה אמורה להצטלם בהמשך. "לקחתי סיכון אבל אני מאמינה במותג ובתכנים שאני עושה. אני גם לא עושה דברים סתם. אם אני עושה, זה ברמה מטורפת ממש", היא אומרת.

       

      כמה מטורפת? במסגרת הפסטיפאן, הביאה מהארץ את המפיק המוזיקלי אסי טל ("אקס פקטור") ואת הבמאי המנוסה אבי דור. הם נחתו באמריקה עם הרקדניות והכוריאוגרפית אתי פולישוק. השנה היה הנושא "70 שנות ילדות". הקיץ, אגב, יוצג המופע הזה בישראל, בהשתתפות דוד חיים, משה דץ ועמרי רוטברד (מופע הבכורה יתקיים ב־10 ביולי ברמת־גן, ואחריו יהיו מופעים נוספים ברחבי הארץ). זו לא הפעם הראשונה שהיא מופיעה כאן: לפני שלוש שנים הוצגו שש הופעות של הפסטיפאן בישראל.

      "קריית־מלאכי היא המקום שגדלתי בו, ואם לא אביא את המופע לשם, לא יגיע אליהם מופע בסדר הגודל הזה, בגלל העלויות היקרות. אני מרגישה שאני צריכה להעניק את זה לילדים שם"

       

      ישראל נראית רחוקה בשעת בוקר מוקדמת, בחצר הווילה היפהפייה שלה, שבה, כאמור, צולמה הסדרה. בכל בוקר אחר אפשר לשמוע כאן את הציפורים מצייצות ואת פכפוך המים בבריכת השחייה המוקפת גדר זכוכית, אבל היום הוא לא יום רגיל. את השלווה מפרה משאית גדולה שפורקת מיני מתנפחים ודוכני מזון לקראת האירוע שיתרחש כאן, יום הולדתה השביעי של הבת הצעירה ליה.

       

      אתל, זוהרת כמו כוכבת קולנוע, מסתובבת בשמלה קצרה ומתרחבת, שתתברר בהמשך כקוד הלבוש הקבוע שלה בכל שעות היממה ("כך הכי נוח לי"), ומחלקת הוראות. אחר הצהריים יהיו כאן יותר מ־100 איש. "לימי ההולדת של הבנות שלי גם ההורים אוהבים לבוא בגלל ההשקעה שלי", היא צוחקת ומביטה בשעון. עוד מעט יגיע השליח עם שתי עוגות הפאר שהזמינה. אתל ובעלה מארחים בחצר ביתם את אירועי הקהילה היהודית והישראלית המקומית, ומתורגלים בלחץ שמלווה את ההכנות.

       

      בתוך ההמולה, אפשר להבחין בעצי הדקל העצומים העשויים מקרטון, ששימשו חלק מתפאורת הסדרה. גם ביחידת הדיור המרווחת לאורחים מאופסנות עשרות קופסאות קרטון שנארזו כמתנות צבעוניות, וגם הן היו חלק מהתפאורה לתוכנית. בצימר הזה, שבו גם אני מתארחת (גילוי נאות: התארחתי במקום מטעם הפסטיפאן), מתגלה שחלק מהמתנות זוהרות בחושך. לכו תנסו להירדם ככה. "את מאמינה שאני עטפתי לבד את כל המתנות האלה?", צוחקת אתל, "זה ידע שצברתי בשנים שהייתה להורים שלי חנות מתנות, ובכל תקופת חגים קראנו לזה 'כוננות תרמוס'".

       

       

      "בעלי רוצה לחזור לארץ. יש משהו שעוצר אותי מלחזור. יש לי איזה מחסום, אולי זה קשור לכך שבארץ תמיד היה לי קשה" (צילום: שני בראל)
        "בעלי רוצה לחזור לארץ. יש משהו שעוצר אותי מלחזור. יש לי איזה מחסום, אולי זה קשור לכך שבארץ תמיד היה לי קשה"(צילום: שני בראל)

         

        טרגדיה במושב

         

        בסיפור של אתל יש גם טרגדיה משפחתית שהיא ממעטת לדבר עליה; כשהייתה תינוקת, נהרגה אחותה בת השלוש בתאונת דרכים על ידי נהג האוטובוס שהביא את אחיה הבכור מבית הספר. "אחותי שיחקה ליד הבית, נפל לה משהו מתחת לאוטובוס והיא חיפשה אותו. סבתא שלי, הנכה, ראתה בעיניים שלה את אחותי רצה אל מאחורי האוטובוס ואת נהג האוטובוס עושה רברס, ולא יכלה לעשות כלום. גם אחי ראה את התאונה. אני הייתי תינוקת בת שנה בתוך הלול, ועדיין זה היה לא פשוט לחיות כל השנים בצל האסון הזה.

         

        "אמא שלי הייתה מאוד צעירה, והיא גילתה על האסון בצורה מחרידה: היא ואבא שלי נסעו לקריית־מלאכי, שהייתה סמוכה למושב ערוגות שבו גרנו אז, החנו את הטרקטור של אבא שלי בתחנת הדלק, אמא שלי יצאה רגע לקנות כמה דברים, ובדיוק אז סיפרו לאבא שלי שהייתה תאונה במושב. אמא שלי חזרה מהקניות, שאלה אנשים, איפה הבחור שעמד פה עם הטרקטור, והם ענו לה, 'הוא נסע מכאן, הבת שלו נהרגה'".

        "כשאחותי הייתה בת שלוש היא שיחקה בחוץ. סבתא שלי, הנכה, ראתה אותה רצה להרים משהו שנפל לה מתחת לאוטובוס וראתה את נהג האוטובוס עושה רברס. גם אחי ראה את התאונה. לא היה פשוט לחיות בצל האסון הזה"

         

        איך השפיעה הטרגדיה על המשפחה?

        "מיד אחרי האסון, דוד שלי, אח של אמא שלי, שחי בלוס־אנג'לס, הטיס את כולנו אליו. היינו אצלו חודש וחצי. כשחזרנו לארץ היה עצב גדול. כמה חודשים אחר כך עזבנו את המושב ועברנו לקריית־מלאכי. הכל התגמד. סבתא שלי נפטרה אחרי שנה משברון לב. אי־אפשר לתאר את הכאב. המוות של אחותי השפיע גם עליי כל החיים, כי אני גדלתי בבית חרדתי. שמרו עלינו בצמר גפן. אני היום כך עם הבנות שלי, את רואה סביבך את השערים בכל מקום ואת האזעקות".

         

        מה ידעת על אחותך?

        "כולנו ידענו שהייתה לנו אחות וקראו לה בת־חן. היא הייתה חלק מהבית שלנו מאז ומתמיד. אני זוכרת את עצמי הולכת לבתי קברות לאזכרות שלה מגיל עשר, אולי קודם. חווינו את הכאב הזה כל הזמן. לפעמים אני מרגישה שהכרתי אותה".

         

        ההורים שלך בישראל. שקלת לחזור?

        "בעלי רוצה. יש משהו שעוצר אותי מלחזור. יש לי איזה מחסום, אולי זה קשור לכך שבארץ תמיד היה לי קשה. לא פתרתי את זה עדיין. הרי הבנות שלי יפרחו ואני אופיע יותר, אז ממה אני חוששת? לשמחתי אני מרגישה בית בשני המקומות, כי האחים של אמא שלי, אחי וגיסתי בלוס־אנג'לס, ואני לא מרגישה חסך במשפחה".

         

        את עושה חזרות לפסטיפאן הישראלי רק באולם של קריית־מלאכי. למה דווקא שם?

        "קריית־מלאכי היא המקום שגדלתי בו, ואם לא אביא את המופע לשם, לא יגיע אליהם מופע בסדר הגודל הזה, בגלל העלויות היקרות. אני מרגישה שאני צריכה להעניק את זה לילדים שם. זה באמת לא מקום נוח לעשות בו שבוע של חזרות ואת החזרה הגנרלית המצולמת, אבל אני חלק מהמקום וזו המתנה שאני יכולה לתת. הילדים מוזמנים לחזרה הגנרלית והההופעות שם זולות יותר".

         

        מה מניע אותך להטיס כוכבי ילדים מישראל לארצות־הברית?

        "הפטריוטית שבי מעולם לא נעלמה. זו השליחות שלי, להביא את התרבות הישראלית לילדים באמריקה. הם לא מכירים את הארץ כמונו, ואם אנחנו לא נחבר אותם, הם יגדלו להיות דור שלא מכיר את המדינה".

         

        ובמקביל לפעילות שלך באל־איי, את מפתחת את הקריירה שלך בארץ. איך עושים את זה?

        "את כל הזמן צריכה לייצר תכנים ולהישאר בתודעה. לא מזמן הגעתי לארץ להשקה של הסדרה ולהופעות ביום העצמאות. בקיץ אגיע לחודשיים עם הבנות, הן יספגו את ישראל. ראית אותן, הן מדברות עברית, יכולות לנהל איתך שיחה שלמה בלי שום בעיה".

         

        בשנים שבהן היית אמא במשרה מלאה, לא היית מתוסכלת מכך שאינך על הבמה?

        "לא אגיד שלא. אני חיית במה. לכן המשכתי להופיע בחתונות. זה נתן לי אוויר לנשימה".

        "הכסף עזר לי, אבל לא הייתי מגיעה לשום מקום אם לא הייתי עובדת קשה כמו חמור. אגב, אני יושבת שעות כדי למצוא באינטרנט את הדבר האיכותי, אבל הזול ביותר"

         

        עד כמה בעלך מעורב בעשייה שלך?

        "בעלי יכול היה לומר, למה את צריכה את כאב הראש הזה? אבל הוא מפנה זמן ובא כל שנה להיות מנהל הצגה. היה לו עסק עם 400 עובדים ועכשיו הוא מוכר איתי מוצרים בעשרה דולר, אבל זה מחבר אותו להפקה ולישראליות ואם צריך לעשות משהו מאחורי הקלעים, הוא יגרום לזה לקרות".

         

        מה את עונה למי שאומר, בסדר, היא מוכשרת, אבל בלי הכסף זה לא היה קורה?

        "הכסף עזר לי, אבל לא הייתי מגיעה לשום מקום אם לא הייתי עובדת קשה כמו חמור. להרבה אנשים יש כסף, והם לא עושים איתו כלום. אגב, אני לא מפזרת כסף. אני יושבת שעות על גבי שעות כדי למצוא באינטרנט את הדבר האיכותי, אבל הזול ביותר".

         

        תחזרי לשיר למבוגרים בעתיד?

        "אני כבר לא רואה את עצמי בעולם המבוגרים. זה לא חסר לי. מלהקים מציעים לי ריאליטי שירה, אבל זה לא בשבילי. אני צריכה להיות בלילה עם הבנות שלי ולהרדים אותן. ביום שהחלטתי שאני אמנית ילדים, נהיה קל יותר. ילדים שומעים שאת שרה יפה, את לא צריכה לשכנע אותם יותר".

         

        הסיפור שלך מוכיח שאם יש לך חיידק במה, הוא אף פעם לא מת לגמרי.

        "אחרי שחמסה התפרקה, לא רציתי לעלות יותר על במה. אמרתי, די, עזבו אותי, אני רוצה משפחה וילדים. לא רוצה לחוות את הכאב הזה עוד פעם. כל השנים שאלו אותי למה אני לא עושה משהו עם עצמי. בסוף אלוהים אמר: את תחזרי לבמה".  

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחאנה)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד