מי_תוג: מוצרי נייר לנשים, ללא גוונים מתקתקים וילדות פעורות עיניים
רונית כפיר ביקרה בתערוכת הניירת הבינלאומית בניו יורק, והופתעה למצוא מבחר גדול של כרטיסי ברכה, כרזות ויומנים חדשים, שמבטאים את רוח הזמנים המשתנה
ככל שגדל חלקם של המסכים בחיים שלנו, והעננים מחליפים את הדפים, נוצרת איזו תנועת נגד עדינה, שהופכת מוצרים מהסוג הישן לפריטים מיוחדים יותר, אפופי נוסטלגיה. כך, עם הכחדת סרט הצילום, מצלמות הפולרואיד קיבלו מעמד מיוחד. העפרונות וכלי הכתיבה ששרדו את המקלדת זוכים ליותר תשומת לב, וכמוהם הנייר, שהולך ונעלם מהמדפים כמוצר צריכה יומיומי, אבל חוזר כמוצר יוקרה ממותג, עם דגש על ייחודיות, חתימה אישית ועבודת יד. ואם בעבר הוא היה פשוט חלק מהחיים, היום הוא "לייף סטייל".
בחודש שעבר ביקרתי בתערוכת ניירת בינלאומית בניו יורק, ה-NSS- National Stationary Show. יש אנשים שצירוף המלים הזה מרגש אותם. שמעתי עליה בשיחה מקרית עם עמי גואטה, הבעלים של ''יולטה'', חנות למוצרי נייר ויבואני נייר שמוכרים לכמאה חנויות בארץ.
התערוכה הזו נחשבת לחוד החנית של עולם הנייר: כל היצרנים הגדולים מציגים שם, כל מי שרוצה להיכנס לעולם הזה מגיע לשם, וגם אמנים שמוכרים זכויות על העבודות שלהם לחברות גדולות יותר. הם מקווים שיקנו את העיצוב שלהם ויהפכו אותו למשהו אחר: הדפסה על טקסטיל, דוגמה לנייר עטיפה, או כריכה של מחברת.
בין המוצרים הפופולריים (ואולי גם לכם יש אחד כזה בתיק או על שולחן העבודה): מחברות מסוגים שונים, יומנים, ניירות עטיפה וכרטיסי ברכה. באמריקה כמו באמריקה, הכל גדול, וכך גם כמות הצרכנים שקונים, למשל, כרטיסי ברכה. לעומת זאת, כל צריכת הנייר בארץ משתווה, אולי, לכפר קטן באירופה. השוק בארץ גדל והמודעות למוצרים איכותיים וייחודיים עולה (יחד עם פריחת שוק הלייף סטייל והמתנות) אך ספק אם בקרוב יהיה נהוג גם אצלנו לצרף כרטיס ברכה מושקע לבקבוק יין שאנחנו מביאים לארוחת ערב אצל חברים.
היו שם אלפי מטרים רבועים של מציגים מכל צפון אמריקה, ולעיני בלטו שתי מגמות מנוגדות, ואולי הן שני קצוות של אותה מגמה: מצד אחד מוצרים "נשיים" מאוד, מעוטרי פרחים, חיות בר חמודות בצבעים פסטליים ואותיות מסולסלות; ולצידם מוצרים עם זיקה פמיניסטית, מסרים של העצמה נשית וסיסטרהוד. בעיקר משכו את תשומת לבי כמה דוכנים של יוצרות שלקחו את מהפיכת ה-#me_too והפכו אותה למוצר צריכה.
זה אולי נשמע ציני, אבל זו אינה הכוונה. או לפחות, אפשר להתווכח על זה. האם הטמעת מסר במוצרי צריכה יומיומיים היא "הזנייה" שלו (פועל שייעלם מהעולם עם השינוי במודעות לעיסוק בזנות, אני מניחה), או דווקא החדרה שלו למודעות. ייתכן שזו תגובה טבעית לשינוי במעמדן של נשים. ג'ייד פישר (בצילום למעלה) כנראה יודעת מי קהל היעד שלה. בדוכן שלה, וגם על כרטיס הביקור שלה, אין דמויות גבריות. אבל יש שם נשים שמרימות משקולות, שואגות, עומדות בפירמידה ספורטיבית, סומכות זו על זו ועושות הרבה רעש שמח.
ואולי זו פשוט אני, שניגשתי יותר לדוכנים האלו. בכל מקרה, אי אפשר היה לטעות בייצוג המגוון שהיה לנשים המאוירות על הנייר. כבר לא אותה בלונדינית מתוקה שמחייכת אלינו מהפריים, אלא נשים בכל מיני גילאים, מוצאים אתניים, צבעים וצורות.
במיוחד אהבתי את חיות הפרא של אינקרבל (יופי
של משחק מילים), שהחליפו את הצבי, השועל והקיפוד המתוקים. באתר שלה היא מוכרת פוסטרים ולוחות שנה עם צבעוניות רוויה, כהה וחזקה, שונה מאוד מהגוונים המתקתקים שהציפו את התערוכה.
המעצבת אניה קרואנקה, בעלת המותג Of unusual kind מציגה מוצר נוסטלגי - בובות נייר שאפשר לגזור ולהלביש - עם טוויסט עכשווי: הדמויות אינן של ילדות אמריקאיות חמודות ומסורקות, אלא של נשים ונערות שנראות שייכות לעולם שלנו, כולל פרידה קאלו, שהפכה לאייקון/מוצר צריכה מזוהה וכמעט צפוי מדי.
כמעט לא היה דוכן שבו לא הוצגו נשים שחורות לצד נשים לבנות, מתולתלות לצד חלקות השיער, וניכר שהושקעה בכך מחשבה ומודעות. הגדילו לעשות "בלקבירד": קבוצת יוצרות מתחום ההדפסים והאמנות, שהקימו יחד את בית הדפוס ''Blackbird letterpress" ומדפיסות בטכניקה הישנה של דפוס בלט (כמו הגלופות של פעם). בין המוצרים הבולטים שלהן בתערוכה היו כרטיסי ברכה עם ציטוטים של מובילות דעה פמיניסטיות (למתקדמות!), וגם תיקים ומוצרים אחרים לקהל פמיניסטי.
רוב הדמויות מוכרות יותר לפמיניסטיות אמריקאיות. מאלינור רוזוולט דרך שירלי צ'יזהולם - האשה השחורה הראשונה שנבחרה לקונגרס והתמודדה על הנשיאות (!), בשנת 1972 - ועד אליס פול, שפעלה למען התיקון בחוקה, שאיפשר לנשים להצביע.
גם בארץ שתי התופעות האלו - הערכה למוצרי נייר איכותיים ושימוש במסרים פמיניסטיים - מקבלות יותר מקום. למשל, חשבון אינסטגרם שממנו אימצתי את הכותרת ''מי_תוג'', שהרי על זה אנחנו מדברות: לתת זהות חזותית למהפיכת #me_too (ימים עוד יגידו מה היקף השינוי שחוללה). העמוד Me_toog נפתח כבמה ליוצרות מתחומי התקשורת החזותית (גם יוצרים מתקבלים בברכה) והוא מבקש לייצג ערכים של שוויון, יצירתיות ואקטיביזם פמיניסטי. המטרה היא ליצור שיתופי פעולה בין עסקים חברתיים למעצבות גרפיות ישראליות. לפעמים יופיעו שם גם עבודות של אמניות מחוץ לארץ.
בשיטוטי אחר פוסטרים לא שגרתיים לחדרי נערות מצאתי את המעצבת נור טוהמה, לבנונית שחיה ויוצרת בצרפת (ואוחזת בכמה חשבונות אינסטגרם מקסימים). היא מאיירת פוסטרים על פי שירים – מלים ותנועות. תמצאו שם כמה להיטים מוכרים תחת הכותרת "ציירי לי שיר". הנה, למשל, הכוריאוגרפיה המלאה של ''סינגל ליידיס'' של ביונסה:
נדמה לי שיש תזוזה. מייצוג רחב יותר של נשים, ועד מסרים שמאפשרים יותר חופש ובחירה במודלים שנשים יוצרות ומאמצות לעצמן. וכן, אפילו הפוסטרים שתלויים בחדר של הבת שלכם יכולים להשפיע על האופן בו היא תתפוס את עצמה בעתיד.
מצחיק לכתוב את הפוסט הזה תוך כדי ההתרחשות הכמעט-הכי-גברית שקיימת: המונדיאל. מצחיק (ומעציב) אותי בכל פעם מחדש לראות את היחס השונה של המדיה לנוזלי גוף: כן, הדבר הפעוט הזה. גברים ספוגים בזיעה משפריצים לכל עבר על הדשא, תוך פעילות ותנועה בלתי פוסקת, שאגות, צעקות, בכי, דרמה של רגשות מוחצנים. יורקים כל כמה שניות, מדממים כל כמה דקות ואחת לכמה משחקים צפינו גם בהקאה פוטוגנית במיוחד. לעומת זאת, לאן נעלמו נוזלי הגוף הנשיים? כמה מאמץ משקיעות נשים בלהסתיר את קיומם, ממש עד כדי הכחשה. יש לנו עדיין דרך לעבור עד שדימויים של נשים כאלו יגיעו למסך; בינתיים נסתפק בללקק מעטפות עם מסרים חתרניים, ונחשוב על השערים שאנחנו מתכננות לכבוש.
וכן, זו אני מהרדיו :)
להצטרפות לרשימת התפוצה של הבלוג, שלחו לי מייל:
ronit@ronitkfir.com
בשנים האחרונות אני מנהלת את #נעיםמאוד – תקשורת עם לקוחות לנשים עם כוונות רווח, מעבירה הרצאות, סדנאות ופגישות ייעוץ אישיות. את הדירות שעיצבתי ובלוג פרטי שאני כותבת תוכלו לראות כאן: www.ronitkfir.com, ואת ההרצאה הדיגיטלית שלי ב-www.lonaimli.com
