חבורה של גברים קשוחים ומסורקים למשעי מסיימת דיון סוער ועצבני בבית קפה, על הכוונה מאחורי מילות השיר "כמו בתולה" של מדונה. השמונה קמים מהשולחן, לא לפני שהתווכחו גם על הטיפ, ויוצאים אל הרחוב. מסך שחור ועליו הכתובית עם שמו של היוצר, קוונטין טרנטינו בסרטו הקולנועי הראשון. סצנת הפתיחה של "כלבי אשמורת", הסרט שהפך לקאלט של אלימות מסוגננת והומור שחור, ממשיכה בחוץ, עם השמינייה הצועדת אל עבר הרכב החונה במעין "הליכת גיבורים", שישה מתוכם לבושים בחליפות שחורות צרות ועניבות דקיקות ונראים מלאי סטייל ודאווין. המצלמה מתחילה להתמקד בהם בזה אחר זה, מבהירה כי למרות החזות האחידה, כל אחד מחברי הקבוצה אוחז בסגנון משלו ובמשקפי שמש משלו, להידוק אחרון של הפאסון.
כמו הרבה במאים, גם טרנטינו יודע שכדי לגרום לדמות להיראות קולית דרושים לה משקפי שמש כהים, שיסתירו את העיניים ויחסמו כל הצצה לרגשות. אבל הסצנה שפותחת את סרטו הראשון מבהירה שהוא ידע הרבה יותר מזה – לבחור נכון גם את מותג המשקפיים, שיבהיר בתנועת מצלמה מהירה אחת גם את הקוליות הגבוהה של גיבורי העלילה, וגם את אישיותו המובחנת של כל אחד מהם. טרנטינו עצמו אמר פעם שאם יש מותגים שהוא מעוניין לשלב בסרטים שלו, הרי שהם זיפו וריי באן, כך שלא מפתיע לגלות ששניים מהגיבורים מרכיבים לעיניהם את הקלאסיקות של ריי באן: מיסטר ווייט (הארווי קייטל) בדגם ווייפארר, ומיסטר אורנג' (טים רות') בקלאבמאסטר – שני אייקונים של מראה קולי בלתי מעורער ועל זמני.
מדד הקוליות הגבוה והנצחי של דגמי ריי באן הוא כבר מזמן לא עניין של עמדה או טעם, ויעידו על כך עשרות סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ותמונות פפראצי של גיבורי תרבות, שבהם כיכבו משקפי המותג מאמצע המאה שעברה ועד היום. מג'ון בלושי ב"האחים בלוז" ועד טום קרוז ב"אהבה בשחקים", מרוברט דה נירו ב"נהג מונית" ועד לאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט", מברוס וויליס ב"בלשים בלילה" ועד שרה ג'סיקה פרקר ב"סקס והעיר הגדולה", והרשימה עוד ארוכה.
81 שנים שהמותג האמריקאי, שעבר לפני שני עשורים לידיו של קונצרן המשקפיים האיטלקי לוקסוטיקה, מתמחה באקססורי הפנים הפופולארי הזה, וקשה שלא לתהות איך הוא מצליח לשמור על מעמדו כבחירה הקולית ביותר מאז ועד היום. ההיסטוריה של המותג היא למעשה רצף של דגמים איקוניים שזכו לתהילת עולם על פניהם של גיבורי התרבות הגדולים, ובהם ארבעה מרכזיים: טייסים, ווייפארר, קלאבמאסטר ועגולים. כל אחד מהדגמים הללו שומר עדיין על מקומו באופנה, בין אם בצורתו המקורית, שלא יוצאת מפס הייצור לעולם, בשלל הגרסאות המעודכנות שמנפקת לו החברה מדי עונה, או באינספור החיקויים ששוטפים את השוק, מנסים לנכס לעצמם נתח כלשהו מסיפור ההצלחה.
בביקור במשרדי קונצרן המשקפיים לוקסוטיקה במילאנו, אני מנסה לברר עם מנכ"ל המותג, אלסנדרו קיארלי, מה סוד הקסם של ריי באן, או כיצד לדעתו הצליח המותג להתעלות מעל הטרנדים החולפים, הזמנים המשתנים וטבעו הקצבי של עולם האופנה, לפיו יום אחד אתה IN ולמחרת אתה לגמרי OUT.
קיארלי שותק לרגע, ולבסוף מסתפק במילה אחת: "אותנטיות".
האותנטיות של ריי באן פועלת בכל המישורים: הנאמנות למקורות, ל-DNA האמריקאי של המותג שעבר מזמן לידיים איטלקיות, לדגמים המצליחים הוותיקים, לקו העיצובי הפשוט והבלתי מתאמץ, לעקרונות השיווקיים לפיהם, למשל, לא משלמים לכוכבים כדי שירכיבו את דגמי המותג, או יצטלמו איתם, כפי שנהוג ונפוץ כל כך היום במותגי אופנה. לכן בריי באן גם סולדים כל כך מתרבות הזיופים והייבוא המקביל, שמתיימרים לספק לצרכן את אותו הסטייל אך ללא ערכי המותג ושירות האחריות שמגיע כחלק מהחוויה של ריי באן.
אותנטיות היא גם מה שמשקפי ריי באן מאפשרים למי שמרכיב אותם להרגיש – הם אומנם מעניקים לפניו מנה הגונה של פאסון, אבל הם לא משתלטים על המראה שלו, מאפשרים לתווים האמיתיים שלו לבלוט, לאישיות שלו להתבטא דרכם, כך ששני אנשים שירכיבו את אותו הדגם ייראו שונים לחלוטין זה מזה. בנוסף, דגמי ריי באן מתאימים למגוון רחב של מבני פנים, ומשתלבים עם כל סגנון לבוש – מהזרוק ביותר ועד המעונב ביותר. כעת מציעים משווקי ריי באן המורשים לראשונה את האפשרות להזמין את המסגרות האיקוניות עם עדשות אופטיות לפי מרשם, כך שלקוחות המותג יוכלו לשמור על המראה הקולי גם מחוץ לשמש.
בעידן שבו הפייק הוא האמיתי החדש, החיים מתנהלים באינסטגרם והאנשים הם שיבוטי בוטוקס, פילטר, פוטושופ, אפקטים, אימוג'יז, איפור-שיער, זווית מצלמה, תאורה – נחמד לגלות שהאותנטי הוא עדיין המנצח והנצחי.
- הכותבת היתה אורחת חברת ריי באן במילאנו
______________________________________________________
ואיך נראים הסנדלים שמייגן מרקל לא מפסיקה לחרוש עליהם?
