חופש גדול כל השנה: 3 משפחות ישראליות שעברו לגור באי בתאילנד

    שלושה זוגות שנמאס להם מהסטרס, מהמצב הפוליטי ומהעבודה שלא נגמרת, החליטו לקחת את הילדים ולעבור לקופנגן. "לא יודעים מה יהיה בעתיד. מנסים לחיות את הרגע"

    משפחת ריבל. ""מאז שיצאנו לטיול, לילדים יש אבא בבית" (צילום: טל חיים יופה)
    משפחת ריבל. ""מאז שיצאנו לטיול, לילדים יש אבא בבית" (צילום: טל חיים יופה)
    משפחת טנצצפ. "זה ממש לחיות ב'נשיונל ג'אוגרפיק'" (צילום: טל חיים יופה)
    משפחת טנצצפ. "זה ממש לחיות ב'נשיונל ג'אוגרפיק'" (צילום: טל חיים יופה)
    משפחת רייכמן. "הילדים לא תקועים במסכים כל היום" (צילום: טל חיים יופה)
    משפחת רייכמן. "הילדים לא תקועים במסכים כל היום" (צילום: טל חיים יופה)
    "מצאתי את עצמי מדי יום בפקקים של כביש 4", מספרת קרין טננצפ, "אלפי אנשים סביבי, בכל אוטו יושב בן אדם אחד. הרגשתי שאני חלק מעדר שמשרת משהו שלא קשור אליי. למרות שעסקתי בתחום שאני אוהבת, הרגשתי שאני לא מממשת את עצמי - ושאני לא מסוגלת להקדיש מספיק זמן למשפחה שלי. בנוסף, היה לי קשה להתעלם מהמצב החברתי־פוליטי בישראל. הייתי פעילה חברתית שנים, ועייפתי. ביולי 2016, אחרי התייעצות משפחתית, החלטנו לצאת לטיול ארוך בדרום־מזרח אסיה. במשך שנה חרשנו את תאילנד, מיאנמר, קמבודיה, וייטנאם והפיליפינים. לקראת סיום הטיול הרגשנו שאנחנו עדיין לא מוכנים לחזור ארצה. כל אחד עבר בו תהליך חיובי, והמסע עשה טוב לזוגיות שלנו. החלטנו שאנחנו נשארים במקום שטוב לנו ובחרנו באי קופנגן, שבו התאהבנו כבר לפני עשור".

     

    קרין (41), במקור מהיישוב צור־משה, יועצת בתחום איכות הסביבה, וצחי (41), בעל אתר למכירת צעצועי וינטג' וחפצי אספנות ב־eBay, הם הורים לשלוש ילדות: ליאל (13), דריה (תשע) ואלינור (שבע וחצי). זה למעלה משנה הם מתגוררים בכפר סרי־טאנו (Sri Thanu) שבצפון־מערב האי התאילנדי קופנגן. צחי מפעיל את החנות הדיגיטלית מהמחשב הנייד, ושניהם מנהלים יחד את "נייצ'ר ואלי" - מרחב חינוכי־דיאלוגי לילדים בני שש עד 13. הם הקימו אותו באפריל, עם שתי משפחות נוספות, כחלופה לבית הספר הבריטי ה

    קארין טננצאפ: "מצאתי את עצמי מדי יום בפקקים של כביש 4, אלפי אנשים סביבי, בכל אוטו יושב בן אדם אחד. הרגשתי שאני חלק מעדר שמשרת משהו שלא קשור אליי"

    מקומי, שהתגלה כנוקשה מדי. "בבית הספר הבריטי הילדים נכנסים ויוצאים מהכיתה בטור ויש מערכת ענישה שלא מתאימה לגישה שלי", אומרת קרין. "אנחנו בעד לדבר על דברים, להבין ממה נובעת התנהגות מסוימת, לפתור עניינים בצורה מעמיקה".

     

    לשם הקמת בית הספר שכרה החבורה בית תאילנדי טיפוסי המשתרע על שטח של עשרה דונמים, "בתוך חצי־ג'ונגל", כהגדרתה. במבנה שלושה חדרים גדולים: סדנת יצירה, כיתת לימוד ומרחב פתוח, "שבו עושים הכל מהכל". כמו בבית ספר דמוקרטי, אם ילד רוצה להצטרף לשיעור, הוא מצטרף. אם הוא לא רוצה - הוא לא נכנס, "אנחנו לא מחייבים".

     

    בית הספר פועל עדיין במתכונת ניסיונית; שלוש בנות משפחת טננצפ מתחנכות בו, לצד שמונה ילדים נוספים. אם יצטרפו אליו ילדים מעל גיל 10, מספטמבר הוא יפעל בצורה רשמית. בינתיים, המדריכות הן קרין וג'נין מדרום־אפריקה, מורה לאנגלית בהכשרתה. מדי יום מגיע מורה אחר ללמד תחום מסוים: חשבון, מוזיקה ועוד. "המורים מגיעים אלינו מכל מיני ארצות, בשבוע הבא יגיע מורה למוזיקה מאיראן", אומרת קרין. והשפה? "אם יש בכיתה רק ילדים ישראלים, אלמד בעברית. אם יש ילד דובר אנגלית, כולנו מדברים אנגלית".

     

    ומה הילדות עושות אחר הצהריים?

    "הן נפגשות עם חברות, לרוב מבית הספר. הן מתיידדות גם עם משפחות מטיילות, שרק עוברות פה. ליאל חברה של ילדות בכל מיני גילים. בקופנגן ילדים בני שש משחקים עם בני שלוש".

     

    כשיש כל כך מעט חברות על האי, אי־אפשר להסתכסך.

    "כן, זה משפיע על ההתנהלות ומחייב אותן להיות יותר פתוחות לשיחה. אם יש כעס, לא נפגשים כמה ימים וזה עובר - או שפותחים את הנושא לשיחה".

     

    יש חוגים?

    "הילדות הולכות לפעמים לחוגים שמפעילים מטיילים שנשארים פה - קרקס, פיתוח קול, אִגרוף תאילנדי ועוד. יש גם חוגים של בית הספר הבריטי כמו כדורגל, דרמה ומחול".

     

    קרין טנצצפ והילדים בבית הספר "נייצ'ר ואלי"  (צילום: טל חיים יופה)
      קרין טנצצפ והילדים בבית הספר "נייצ'ר ואלי" (צילום: טל חיים יופה)

       

      התרגלתם לחיים בג'ונגל?

      "בהתחלה מזיעים הרבה, אבל אז הגוף מתרגל ומזיעים פחות. מתקלחים הרבה. אני מתגעגעת לחורף בארץ. יש כאן המון חרקים ואנחנו חיים עם עשרות שממיות בבית. יום אחד, באמצע צחצוח השיניים, ראיתי שממיות מזדווגות! היה מונסוּן שהביא המון חרקים מעופפים לאזור הבית – וגרם לכל זוללי החרקים לצאת ממסתורם. יצאנו לחברים, חזרנו, פתחתי את הדלת וראיתי לטאת גֶקו בבית. אמרתי: סבבה. נכנסתי למטבח, ראיתי עוד אחת! המשכתי לחדר אחר, עוד אחת! אמרתי לצחי: 'חייבים להעיף אותן', אבל אז התברר שאי־אפשר להוציא אותן, משום שהן טריטוריאליות. אז כן, שלוש לטאות גקו גרות אצלנו בבית, פשוט עומדות על הקירות. הילדות חיות עם זה בשלום. לפעמים אנחנו יושבים בחוץ ורואים מופעי חרקים ולטאות, זה קטע מהמם. זה ממש לחיות ב'נשיונל ג'יאוגרפיק', תענוג למי שאוהב את זה".

      "המורים מגיעים אלינו מכל מיני ארצות, בשבוע הבא יגיע מורה למוזיקה מאיראן. אם יש בכיתה רק ילדים ישראלים, אלמד בעברית. אם יש ילד דובר אנגלית, כולנו מדברים אנגלית"

       

      מה הילדות אוכלות?

      "השבועיים הראשונים פה היו קשים מבחינת אוכל, כי צחי, ליאל ואני טבעונים, ודריה ואלינור צמחוניות. ההסתגלות לאוכל חדש לא פשוטה בשום מקום. עכשיו זה כבר קל. במסעדות תאילנדיות אנחנו תמיד מבקשים טופו במקום בשר, ושלא יהיה חריף. יש ארבע־חמש מסעדות שאנחנו אוהבים ושם כבר יודעים איך כל אחת אוהבת את האורז והקארי שלה. אנחנו גם מבשלים בבית ואוכלים המון פירות. המנגו פה הכי טעים בעולם".

       

      יש חיי קהילה ישראליים?

      "מגיעות עוד ועוד משפחות, ולא לכולן אנחנו מחוברים. לפעמים אנחנו מציינים חגים יחד ב'גרין גאלרי', בית הקפה הטבעוני של מיכל דהן, שגרה פה כ־20 שנה".

       

      משפחת טננצפ. "אחרי כמה חודשי טיול התחושה הפכה מחופשה לחופש" (צילום: טל חיים יופה)
        משפחת טננצפ. "אחרי כמה חודשי טיול התחושה הפכה מחופשה לחופש"(צילום: טל חיים יופה)

         

        חברים מהארץ מקנאים בכם?

        "אולי מקנאים ברעיון, לעבור לגור באי טרופי ולחיות את החלום, אבל בפועל החיים הם חיים".

        "זה רעיון בר יישום למי שיש בית ללא משכנתה בארץ ויכול להשכיר אותו, ולמי שעובד אונליין. צריך כסף כדי לחיות פה, לא חיים על אוויר ואהבה. אנחנו, חמש נפשות, מוציאים כ־12 אלף שקל בחודש.

         

        חשבתי שתגידי: בסופו של דבר גם פה אני מכבסת ומסיעה לחוגים וחברים.

        "כביסה אני לא עושה! אני נותנת למכבסה. וכן, אנחנו מסיעים את הילדות לפעמים".

         

        את מרגישה שאלה החיים האמיתיים או חופשה ארוכה במיוחד?

        "כל רגע בחיים הוא החיים האמיתיים. אחרי כמה חודשי טיול התחושה הפכה מחופשה לחופש, שזה שונה בעיניי. התחברנו למי שאנחנו, לרצונות שלנו. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. אנחנו מנסים לחיות את הרגע".

         

        כל משפחה ישראלית יכולה לחיות בקופנגן?

        "זה רעיון בר יישום למי שיש בית ללא משכנתה בארץ ויכול להשכיר אותו, ולמי שעובד אונליין. צריך כסף כדי לחיות פה, לא חיים על אוויר ואהבה. אנחנו, חמש נפשות, מוציאים כ־12 אלף שקל בחודש. מי שבאמת רוצה את זה, יגיע לזה. צריך להיפרד מהרבה פחדים והתניות, הכל עניין של סדרי עדיפויות".

         

         

        לשבתאי החתול אין תלונות

         

         

         

        משפחת רייכמן. "מאז שאנחנו גרים פה הילדים יותר שמחים ופתוחים" (צילום: טל חיים יופה)
          משפחת רייכמן. "מאז שאנחנו גרים פה הילדים יותר שמחים ופתוחים"(צילום: טל חיים יופה)

           

          "אלעד ואני הכרנו בקופנגן בשנת 2000, בטיול אחרי הצבא. פתחנו מסעדה ישראלית וחיינו פה יחד שלוש־ארבע שנים", מספרת ענת רייכמן, "בשלב מסוים מכרנו את המסעדה, חזרנו ארצה, התחתנו, הבאנו ילדים ונכנסנו לחיי שגרה. רק 11 שנים אחרי שחזרנו הצלחנו לצאת לחופשה משפחתית בקופנגן. ישבנו על המרפסת בחוף, אלעד עמד מולי ואמרתי לו: 'מאמי, בוא נחזור לגור פה!' הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח".

           

          ענת (40), מטפלת בתת־מודע ומפתחת תוכניות אודיו בנושא, נשואה לאלעד (42), מנהל פרויקטים בתחום הבינוי. לשניים, שהתגוררו בהרצליה, שלושה ילדים: בן (תשע) והתאומים תומר ואיתי (שש).

          ענת רייכמן: "אלעד עבד קשה בארץ, כל היום בדרכים, כל הזמן בטלפון. הוא לא ראה את הילדים. חיינו בלחץ, ולמרות ששנינו עבדנו קשה והכנסנו הרבה כסף, לא גמרנו את החודש. הבנו ששנינו רוצים לעצור את מרוץ החיים"

           

          כשענת זרקה את הרעיון, אלעד חשש שיצטרך לסגור את העסק ולא ידע ממה יתפרנסו כשישובו ארצה. "אמרתי לו: אל תדאג לעתיד, בוא נדאג להווה", נזכרת ענת. "ככה אני חיה – וגם מלמדת אחרים לחיות". השניים חזרו ארצה והחלו לדון ברעיון, בינם ובין עצמם - ועם הילדים, שלא הביעו כל התנגדות.

           

          "אלעד עבד קשה בארץ", מספרת ענת, "הוא היה יוצא כל יום בשש בבוקר וחוזר בשמונה בערב - כל היום בדרכים, כל הזמן בטלפון. הוא לא ראה את הילדים. חיינו בלחץ, ולמרות ששנינו עבדנו קשה והכנסנו הרבה כסף, לא גמרנו את החודש. הבנו ששנינו רוצים לעצור את מרוץ החיים. החלטנו ללכת אחרי הלב ולא להקשיב לפחדים ולספקות. אמרנו: יאללה, הולכים על זה, והזמנו כרטיסי טיסה".

           

          אחרי שלושה חודשים בקופנגן, הם חזרו לארץ, רוקנו את הבית ("עשינו גראז' סייל, הכל נמכר"), ארזו את הכלב והחתול - והמריאו לשם שוב. "הכל הלך חלק", נזכרת ענת, "כאילו היקום נתן לנו בעיטה, לכו להגשים את החלום שלכם!".

           

          כבר שנה וחצי הם מתגוררים באי. ענת מטפלת דרך "סקייפ" ומעבירה תוכניות ליווי מוקלטות, ואלעד מנהל ויוזם פרויקטים בתחום הבינוי. הילדים למדו בבית הספר הבריטי וכעבור חצי שנה עברו ל"נייצ'ר ואלי". "הם מאושרים שם עד הגג, אוהבים את חופש הבחירה, את ההקשבה לצורכיהם, לומדים לפתור קונפליקטים. בית הספר מתחיל בתשע, אבל אנחנו לא משתמשים בשעון מעורר והמילה 'לחץ' לא קיימת. אם הילד לא רוצה ללכת לבית הספר, הוא לא הולך. אנחנו אוספים את הילדים בשתיים בצהריים, ואז הם נפגשים עם חברים.

           

          לפחות ארבע פעמים בשבוע יורדים לחוף, שומעים מתופפים, צופים בשקיעה, הילדים משחקים, האווירה רגועה. מאז שאנחנו גרים פה הילדים יותר שמחים ופתוחים. הם מסוגלים לגשת לאנשים מבוגרים שהם לא מכירים ולקשקש איתם, כן מבינים את השפה, לא מבינים את השפה - הלב שלהם נפתח, הם ילדי העולם עכשיו! והם לא תקועים במסכים כל היום. בנוסף, יש ביניהם אחדות מטורפת וכיף להם להיות אחד עם השני".

           

          יש חוגים?

          "ילדים לא מתעניינים בנופים יפים, אם אין להם מספיק גירויים או חברים או אם לא כיף להם. במצב כזה זה לא יעבוד. כדי שמשפחות יישארו בקופנגן, חשוב שהילדים יהיו מרוצים. הגדול היה בקורס גיטרה. לקטנים, שבעצם יכולים להסתפק במשחקי פריזבי או איסוף צדפים בחוף, יש חוגי כדורגל וספורט".

          "בית הספר מתחיל בתשע, אבל אנחנו לא משתמשים בשעון מעורר והמילה 'לחץ' לא קיימת. אם הילד לא רוצה ללכת לבית הספר, הוא לא הולך"

           

          איך הילדים מסתדרים עם האוכל התאילנדי?

          "כחלק מאיכות החיים הגבוהה כאן, אנחנו אוכלים הרבה בחוץ, במסעדות איטלקיות, הודיות ותאילנדיות. אנחנו צמחונים שאוכלים דגים, אז הילדים אוכלים פסטה, פיצה, פאד־תאי, אורז, ירקות מוקפצים, פיש אנד צ'יפס ומאכלים הודיים כמו פּאלאק פּאניר".

           

          אתם מתגעגעים למשהו בארץ?

          "לאוכל, ובמיוחד לטחינה. בכל נסיעה ארצה אני מביאה שבעה ק"ג טחינה גולמית, עלי גפן טריים, זיתים סוריים שבורים, קפה שחור ושקדי מרק".

           

          אילו משפחות ישראליות יכולות להתקיים בקופנגן?

          "בעיניי זה מתאים רק למי שיש לו הכנסה פאסיבית, מנדל"ן למשל, או למי שיכול לעבוד אונליין. קשה למצוא עבודה בקופנגן, וגם אם השגת אישור עבודה, תרוויחי אולי 4,000 שקל לחודש. אם את באה עם משפחה, סכום כזה לא יספיק לך, למרות שיחסית לישראל המחיה כאן זולה – ואפשר לחיות ברמה גבוהה. בעיניי חוויה של טיול ארוך או הגירה לכמה שנים היא חובה לכל משפחה, במיוחד בישראל הלחוצה. אתה נפטר מהסטרס, מוריד את המסכות והמגננות ולומד להכיר את המשפחה שלך".

           

          מה התוכניות לעתיד?

          "אנחנו נשארים כאן עוד כמה שנים, כל עוד זה טוב לכולם. אנחנו רוצים לבנות בית. בשביל החתול שלנו שבתאי זה גן עדן. הוא כל הזמן הורג צפרדעים ולטאות. אני צריכה לפנות את הגופות".

           

           

          כל העולם הוא הבית שלנו

           

          משפחת ריבל. מצליחים אפילו לחסוך (צילום: טל חיים יופה)
            משפחת ריבל. מצליחים אפילו לחסוך(צילום: טל חיים יופה)

             

            "המצב בארץ היה בלתי נסבל מבחינתנו, מבחינה כלכלית, ביטחונית ונפשית. מבינים את זה טוב יותר אחרי שיוצאים מהארץ", אומרת לוטן ריבל (35), שעזבה באוקטובר את ביתה בפתח־תקווה ויצאה למסע נדודים במזרח־אסיה עם בן זוגה ניק (35) והילדים, יולי (שש) וניל (שנתיים וחצי). תחילה טיילו בצפון תאילנד, בהמשך השתקעו בקופנגן, בעוד כחודש ינדדו לווייטנאם.

             

            לוטן, מנחת הורים בגישה היקשרותית, לא עבדה מתחילת המסע, מכיוון שהילדים בחינוך ביתי ("אני מרוכזת בהם, כל כולי"); ניק הוא מתכנת פרילאנס, שעובד כרגע שלוש שעות ביום. "לפני הנסיעה אמרנו לגדולה שאנחנו רוצים להיות יותר ביחד", נזכרת לוטן, "שאבא לא יצטרך ללכת כל בוקר לעבודה ולחזור בערב, ובעצם, שאנחנו רוצים לצאת לחופשה ארוכה. היא הגיבה בשמחה וגם בעצב, בגלל הקושי להיפרד מהמשפחה והחברים והחשש מהלא נודע".

            לוטן ריבל: "המצב בארץ היה בלתי נסבל מבחינתנו, מבחינה כלכלית, ביטחונית ונפשית. מבינים את זה טוב יותר אחרי שיוצאים מהארץ"

             

            הילדים מצאו חברים חדשים?

            "הם בחינוך ביתי, ולכן החברים שלהם הם ממשפחות של עוברי אורח שלא שולחות את הילדים למסגרות. מכיוון שהחלטנו שהבית יהיה דו לשוני, שני הילדים דוברי אנגלית והשפה שלהם מקלה את ההשתלבות. אנחנו הולכים לים או לבריכה – ויולי הולכת לחברות או מארחת. בנוסף, יש לה חוג אמנות נחמד".

             

            איך הם מסתדרים עם האוכל המקומי?

            "כולנו טבעונים והילדים די בררנים באוכל. הם אוכלים הרבה פירות וירקות, אנחנו בגן עדן טרופי! וגם גרגירי חומוס מבושלים, אורז לבן, טופו, עדשים, נבטוטי שעועית מש, צ'יפס ועוגות טבעוניות שאני אופה".

             

            מה השתנה במשפחה שלכם מאז שנסעתם?

            "מאז שיצאנו לטיול, לילדים יש אבא בבית, שאפשר לקפוץ ולטפס עליו, אבא שמקריא סיפור, שמשחק איתם, זה מדהים! אני מרגישה כמה הנוכחות שלו עושה להם טוב, במיוחד לניל. הילדים התחזקו: הם עוברים המון חוויות ושינויים ומרגישים ביטחון בעצמם ובמשפחה שלנו, לא משנה איפה אנחנו. כל העולם הוא הבית שלנו. הם גם מתחברים בקלות, ניגשים לבד למלצרים, מציעים לילדים לשחק, זה פתח אותם לעולם. אנחנו מרגישים הרבה יותר מגובשים כמשפחה, יותר קרובים זה לזה, יותר אוהבים, זה נותן תחושה של ביחד, שאנחנו מסוגלים לכל. הזוגיות מאתגרת, מכיוון שאנחנו כל הזמן עם הילדים ואין לנו מספיק זמן זוגי, אבל מִאתגרים צומחים ומתחזקים".

            "לא היה לנו שום הון התחלתי לפני שיצאנו למסע והתבססנו על עבודה תוך כדי. למרות שאנחנו חיים פה ברמה גבוהה מאוד, אנחנו אפילו מצליחים לחסוך כסף, דבר שמעולם לא הצלחנו לעשות בארץ"

             

            איך אתם מסתדרים עם הג'ונגל?

            "יש כאן כמויות היסטריות של נמלים, עכבישים, ג'וקים ולטאות שנכנסים הביתה. הקטן כל הזמן מנסה לגעת בצפרדעים ועכבישים, דבר שאני מנסה למנוע, משום שחלקם עלולים להיות ארסיים".

             

            אלה החיים האמיתיים או חופשה ארוכה במיוחד?

            "זה שילוב של שני הדברים: מצד אחד אנחנו לגמרי מרגישים שאנחנו בחופשה ארוכה. מצד שני, אנחנו הורים לילדים קטנים, כך שאין לנו חופשה, יש לנו פיפי, קקי, אני רעב ואני עייף".

             

            זה חלום בר יישום לכל משפחה ישראלית?

            "אני מאמינה שכן. לא היה לנו שום הון התחלתי לפני שיצאנו למסע והתבססנו על עבודה תוך כדי. למרות שאנחנו חיים פה ברמה גבוהה מאוד, אנחנו אפילו מצליחים לחסוך כסף, דבר שמעולם לא הצלחנו לעשות בארץ. אנחנו מוציאים כאן כ־10,000 שקל בחודש, רק משום שקופנגן יקרה יחסית ושכרנו בית קרוב לים. בפאי שבצפון תאילנד הוצאנו פחות מ־7,000 שקל בחודש. כשהכרזנו על התוכנית שלנו לצאת למסע ארוך, כולם חשבו שאנחנו משוגעים: או שזה יעבור לנו או שלא נצליח. גרמנו לזה לקרות. אני מאמינה שכל משפחה יכולה לצאת לכזה מסע, צריך רק אומץ ואמונה". 

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: מיטל ברונר)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: מיטל ברונר)
             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה "חופש גדול כל השנה: 3 משפחות ישראליות שעברו לגור באי בתאילנד"
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד