כשנועה רוזן יצאה לדייט ראשון עם מי שהיום הוא בעלה, הוא אמר לה: "את מכירה את השיר על דני הגיבור ונורית שאכלה את התפוח? אז זאת אמא שלי". נועה לא ממש התרשמה מהסיפור, כי היא כלל לא הכירה את השיר. גם "לשפן יש בית", "רוח רוח", "ג'ינג'י" ו"ידידי טינטן" לא היו חלק מהרפרטואר שלה, מפני שהיא נולדה בגרמניה ועלתה ארצה עם משפחתה בגיל שבע. רק אחרי שנישאה לרון רוזן, שסבא שלו, עמנואל, היה אחיה הצעיר של שטקליס, גילתה חיבור עמוק לאישה שמעולם לא הכירה. כך נולד המופע "יש לי סוד", שמבוסס על יצירתה של שטקליס, ובו היא שרה, מספרת ומאלתרת (פרטים על המופעים הבאים בעמוד הפייסבוק "יש לי סוד").
הקריירה הבימתית של רוזן החלה כשהייתה בת עשר: כילדה ביישנית עם מבטא גרמני קל, ליוותה חברה לחזרות של פסטיבל הילדים הרביעי בהיכל התרבות. כשהמנצח שאל אם מישהו מהילדים בקהל רוצה להצטרף למופע - כדי לשיר, לצד להקת האחים והאחיות, את "קנגורו", היא הצביעה, הועלתה לבמה וצורפה לפסטיבל. זה קרה ב־1974, ומאז הספיקה ללמוד בתיכון לאמנויות תלמה ילין, בבית הספר למשחק בית צבי ולשחק בהבימה, בקאמרי ובתיאטרון חיפה ולהשתתף בהצגות ילדים וגם בקולנוע. התפקיד שבזכותו אנשים עדיין מזהים אותה ברחוב, להפתעתה, הוא דמותה של נעמי בסרט "בלוז לחופש הגדול".
נועה (54) היא השישית מבין שבעת ילדי משפחת גולדברג. את העלייה שהובילה אותה מפאתי פרנקפורט לכפר־שמריהו, היא זוכרת כטראומה. "לא אמרו לנו שאנחנו עוזבים את גרמניה לנצח", היא מספרת. "הייתי בכיתה א', באמצע חזרות להצגת סוף השנה, וההורים לקחו אותי יום לפני ההצגה בלי לתת לי להיפרד מאף אחד. עד היום אני רואה את התמונות משם ומציק לי שלא הייתי 'מלכת הלילה'".
היום רוזן היא אם לארבעה (לולי, מנו, על שם סבא עמנואל, נילי וגורי) והמשפחה מתגוררת במושב עין־עירון. היא משוכנעת שהעובדה שהצטרפה למשפחתה של שטקליס אינה מקרית. משהו בכתיבתה של המשוררת המיוסרת, שהייתה כלת פרס ישראל הראשונה לספרות ילדים אבל כתיבתה למבוגרים לא זכתה להכרה, נגע לה בנשמה. עד לשנה שעברה ניהלה בביתה צהרון, ואז אמה הלכה לעולמה, היא שקעה בדכדוך והפסיקה לעבוד.
"יום אחד התקשרו אליי מהטלוויזיה החינוכית, אמרו לי שמכינים תוכנית על מרים ילן שטקליס ושמעו שאני קשורה איכשהו. בדיוק נהגתי והייתי עצבנית, לא הייתה לי סבלנות ואמרתי להם שאין לי זמן. ואז הגעתי לכרכור ונכנסתי במקרה לחנות ספרי יד שנייה, ופתאום נפל עליי ספר ישן וקרוע. אני מסתכלת, ולא יכול להיות, ספר של מרים ילן שטקליס שלא הכרתי. אני אספנית של הספרים שלה, כי אני רוצה שלכל הילדים שלי יהיו הספרים שלה. בבית נדהמתי עוד יותר, כי גיליתי שיש בספר הקדשה שהיא כתבה, אז מיד חזרתי לחנות, השארתי שם פתק וביקשתי שמי שמסר את הספר הזה ייצור איתי קשר".
זה לקח חודש, האישה שמסרה את הספר יצרה קשר ורוזן החלה בתחקיר על חייה של שטקליס. "הבנתי שהיא שלחה לי סימנים לאורך החיים ולא הקשבתי עד שהיא זרקה עליי ספר". כך החלה לעבוד על המופע ולגייס יוצרים שהיו קשורים לשטקליס (דליה פרידלנד בת ה־83 שרה במופע את "ג'ינג'י", שביצעה לאורך השנים). "הבנתי שאני חייבת להציג יצירות לא מוכרות שלה, כי זה היה התסכול הגדול של חייה. היא תויגה כמשוררת לילדים והייתה התעלמות מוחלטת מהשירה הנהדרת האחרת שהיא כתבה", מספרת רוזן, "עד כדי כך שהיא נאלצה לקחת הלוואה ולהוציא מכספה ספר שירים".
בזכות העובדה שילן שטקליס הייתה הדודה האהובה של חמותה, הייתה לרוזן גישה לחומר ארכיוני, בין השאר, למכתבים שבעלה רון כתב למרים בילדותו. "סבא עמנואל היה אומר לו: 'הגיע זמן לכתוב לה מכתב כי אין לה נכדים משלה'. למרות שכתבה לילדים, מי שהכיר אותה אומר שהיא לא ממש אהבה ילדים. לא הייתה לה סבלנות אליהם, והיא הייתה רק בתפקיד של דודה".
אבל ילדים שימשו לה השראה גדולה.
"היא לא עשתה הפרדה בין סוגי הכתיבה, ונהגה לומר: 'אני כותבת את אשר על לבי'. נראה שהיא כתבה את הילדה שבה".
האזינו למרים ילן שטקליס מקריאה את שירה "מיכאל"
הסיפורים מאחורי השירים
====================
השיר: דני גיבור (פרח נתתי לנורית)
נורית היא האחיינית של שטקליס
"נורית ילן (לימים רוזן) היא אחייניתה של שטקליס, בתו של אחיה עמנואל, סבא של בעלי", מספרת רוזן. כיוון שלשטקליס לא היו ילדים משלה, היא הייתה קרובה מאוד לילדיו ולנכדיו של אחיה.
נורית, שהייתה ילדה כשנכתב השיר, היא בת 81 כיום ומתגוררת בהרצליה. יש לה שני בנים: רון (שנשוי לנועה רוזן, יוצרת המופע) וגיל (שנשוי לשחקנית רותי גולדברג, אחותה של נועה! כן כן, שני אחים התחתנו עם שתי אחיות). נורית התאלמנה במלחמת ששת הימים. בעבר הייתה אדריכלית ואמנית טקסטיל.
נועה, איך חמותך נורית הרגישה עם היותה גיבורת השיר המפורסם?
"היה לה קשה עם השיר הזה, לא בגלל שהשיר עצוב, אלא בגלל הדימוי שלה. מרים נהגה לומר לה שזה לא עליה, שהיא אוהבת אותה ושבגלל זה היא השתמשה בשמה, אבל נורית חשבה שהיא יוצאת שם ממש ילדה מפלצתית.
"כשקראתי את השיר, עוד לפני שהכרתי אותה, חשבתי: 'אוי ואבוי, אמא של רון מפלצת', כי בשיר היא די איומה. לשמחתי גיליתי שנורית היא אישה מקסימה. בעיניי נורית שבשיר היא גיבורה גדולה, ילדה שיודעת מה היא רוצה, וזה שילד נותן לה פרח עדיין לא אומר שהיא צריכה להתמסר לו. שמעתי שיש עוד נשים בשם נורית שטוענות שזה נכתב עליהן, אבל אין מצב".
השיר: הבובה זהבה
זהבה נולדה כשהשכיבו את נורית לישון
"זה נכתב על סיטואציה אמיתית שקרתה לנורית וזה שיר שהיא מאוד התגאתה בו", מספרת רוזן. "היא הייתה ילדה יחידה עד גיל עשר (אז נולדה אחותה יעל), ולכן היא הייתה המון לבד ונהגה לקרוא לאבא שירדים אותה. מרים, אחותו של אביה, ראתה אותו משכיב אותה לישון עם הבובה שלה וכתבה על זה שיר".
"הדבר היחיד שהפריע לנורית זה שהיא יצאה פחדנית, בעוד שהיא לא פחדה מחושך. היא הייתה ילדה אמיצה ומרדנית שגידלה חיות ואהבה הרפתקאות".
נורית והבובה שלה. "הפריע לנורית שהיא יצאה פחדנית, בעוד שהיא לא פחדה מחושך"(צילום: אלבום פרטי)
השיר: הסבון בכה מאוד (דני לא רוצה בי עוד)
דני בכלל לא מהמשפחה
"הדסה הקטנה שמסתתרת בפינה בהמשך השיר היא האחיינית של מרים מאחיה הבכור מולה (שמואל). את זה כולנו יודעים, אבל מי זה דני שמופיע גם כאן וגם בכל כך הרבה שירים אחרים? אין במשפחה דני. יום אחד, תוך כדי הפקת המופע, ישבתי בבית קפה בפרדס־חנה עם יעל, דודתו של בעלי, והגיע לשם השחקן אמנון וולף, שאני מכירה. הוא שמע על מה אנחנו מדברות והתחיל לצחוק. לדבריו, דני הוא אבא שלו, דני וולף, שהיה לימים סגן נשיא הטכניון. מרים הכירה אותו כבן של ידידים בחיפה - ושיבצה את שמו בשירים. בינתיים שמעתי מעוד הרבה.
השיר: הבובה אלישבע
הבובה אלישבע הייתה שייכת לאחיינית אחרת
"אלישבע הייתה כנראה בובתה של רותי, אחיינית נוספת, אחותה של הדסה. כמנהגה, מרים שאלה את שמות בנות המשפחה, ושיבצה אותם בכל הסיפורים. רותי מופיעה בספר הנהדר 'המסע אל האי אולי' ובעוד המון מקומות, ולא תמיד בהקשר של דברים שבאמת קרו". בנה של רותי, גורי, מופיע בשיר פחות מוכר, "שיר בוקר לגורי", שהלחין משה וילנסקי.
השיר: מיכאל
ומי נשאר מסתורי? מיכאל
רוזן מספרת שאיש ממשפחתה של מרים ילן שטקליס לא ידע על מי נכתב השיר הזה. לדעתה, לא מדובר על ילד מסוים אלא על חוויה של ציפייה ואכזבה שהמשוררת זכרה מילדותה. אחרי כל מופע, מוסיפה רוזן, ניגשים אליה אנשים מהקהל ומספרים לה בהתרגשות שהם־הם הילדים המוזכרים בשירים. מישהי אף טענה שהיא מכירה את מיכאל, שהוא גדל להיות רופא ושהיא משוכנעת שהסיפור נכתב עליו. "אני לא בטוחה שזה נכון", אומרת רוזן, "ואולי זה רק מעיד על עוצמת השירים של מרים, שכל מי ששומע אותם מוצא את עצמו בחוויה שהם מתארים".
חייה של מרים ילן שטקליס
מרים ילן שטקליס נולדה באוקראינה בשנת 1900, בת אמצעית בין שני בנים. שם משפחתה המקורי היה וילנסקי, והיא אימצה לעצמה שם המבוסס על ראשי התיבות של שם אביה (יהודה לייב ניסן).
אחת מחוויות הילדות החזקות שלה הונצחו בסיפור "מעשה במשרוקית" שכתבה. "היא הייתה תינוקת ונשארה בבית עם אחיה הגדול מולה", מספרת רוזן. "מולה יצא ללוות חבר שביקר אותו, השאיר את מרים בעגלה בחוץ וצוענים שעברו שם חטפו אותה. למזלה, כשאחיה חזר וראה את העגלה הריקה הוא שרק במשרוקית והזעיק שוטר. הצוענים נעצרו ומרים התינוקת הוחזרה".
בגיל 16 התייתמה מאמה. היא למדה פסיכולוגיה, יהדות וספרנות, ובגיל 20 עלתה ארצה והתגוררה בשכונת רחביה שבירושלים. עד מותה, בגיל 84, עבדה כספרנית בספריייה הלאומית.
מרים ילן שטקליס. הנציחה את חטיפתה כתינוקת בספר "מעשה במשרוקית"(צילום: אלבום פרטי)
ילן שטקליס, שכתבה למבוגרים מגיל צעיר, החלה לכתוב לילדים רק בגיל 34 ופרסמה את יצירותיה הראשונות בעיתון "דבר לילדים". בסך הכל פרסמה יותר מ־20 ספרים שכללו שירים וסיפורים. ב־1956 זכתה בפרס ישראל לספרות ילדים. קשר מיוחד נוצר בינה ובין שמוליק קראוס, שהלחין וביצע (לבד ועם "החלונות הגבוהים") בין השאר את שיריה "אלישבע מה נחמדת", "הבובה זהבה", "שיר הגדי" ו"נתפייסה".
נישואיה למשה שטקליס, חוקר היסטוריה, נמשכו עשר שנים, והסתיימו כשבעלה עזב אותה לטובת מי שהייתה המאיירת של ספרה "אצו רצו גמדים", בינה גבירץ.
