זה כתוב לך על הטי שירט: הצטרפתי לטרנד הקלישאות על חולצות
מודה שאל המגמה הבוערת הזו לקח לי זמן להתחבר, אבל הנה, עשיתי זאת – קבלו את הליין החדש שלי, עם כיתובים מיוחדים לכל אושיה שתסכים ללבוש את פאר היצירה
לאחרונה התגבש לו טרנד כזה בארצנו, של משפטים מתחכמים בעברית על חולצות טי גנריות. את המשפטים מלווים בפונט כאילו תנ"כי, או אולי מילוני, מקשטים בניקוד ובהומור דלוח יותר או פחות, ואז מוכרים אותן במחיר מופקע למדי.
על פניו מדובר בעסקה משתלמת לכל הצדדים – היוצרים מרוויחים כסף, הצרכנים מרגישים מגניבים, וכל החמדה הזו מתבשמת בניחוח אינטלקטואלי לכאורה, גרסת הקוטור של ביאליק, אם תרצו.
מה שדי מצחיק בטרנד החנוני הזה, שהוא סוחב אחריו מאבקים שטופי אגו ולהט מזן ה-"אני אמרתי (או כתבתי) את זה קודם". המאבק הנוכחי על זכויות היוצרים חובר למאבק המחוכים הקודם ולכלל ההאשמות בהעתקה, שהפכו למונדיאל הרשמי של מעצבי האופנה המקומיים. בדיוק מה שהיה חסר לנו בקיץ הגהינומי הזה – צפייה בהתכתשויות בין אנשים, שמתוקף הגדרת מקצועם לא באמת יודעים להרביץ.
אז במקום ללכת מכות, כולם מתלוננים, משתפים ותובעים. כי מתברר שהמילה מוגזמת מנוקדת, דומה מדי ל"מושלמת" מנוקדת, או להפך – כך שיוצא שלמישהו נדמה שהוא רשם פטנט על שימוש טקסטילי במילות תואר, מנוקדות כמובן, ויאללה בלגן.
המשפטים המתנוססים על החולצות נשענים לרוב על קביים של דאחקות מילוליות בנוסח עדות הננסי ברנדס, ונעים על המנעד שבין החביב ("תתאהב בי כבר יא אפס") לבין המביך ("ואהבת לרעך כמו פיצה").
מעבר לדיון בגובהם או עומקם של המסרים הכתובים, אני תוהה מה כל כך דחוף למישהו להשמיש את הטורסו שלו כחומר קריאה לקהל הרחב? לי באופן אישי, כל החולצות המכותבות האלה נראות כהרחבה מיותרת של חולצות סוף מסלול צבאיות, שמשלבות תמיד הומור פנימי מהול בסקסיזם טורדני (למשל, "מפרקים פצצות") וכתמי זיעה.
החיבור של טיפוגרפיה ואופנה אינו חדש, והוא בטח לא רעיון ציוני מקורי. לאורך השנים השתמשו בו כדי למחות נגד מלחמות, לתמוך בפמיניזם, או סתם לשתף את העולם בתובנות שלנו על אהבה. אבל איכשהו אצלנו הפך החיבור הזה לסוג של נטע ברזילי – משהו שכולם אוהבים לאהוב כרגע, אך בו בזמן הוא מכוון את דרכו למיאוס עקב חשיפת יתר. כי לאיזה כיוון שאתה לא קורא, תמצא מישהו שמסתובב עם חולצה מכותבת, ומאחוריו מסתתרים קופירייטרים בארון שנלחמים על הקרדיט.
ענת לב אדלר, בשיתוף עם גולף, מעצימה נשים על גבי טריקו של הרשת, קום איל פו עושים את אותו הדבר כדי לתמוך בפליטים, ברנואר מברכים את הפרי במחווה עקמומית ל"סיפורה של שפחה", ועידו גרינברג (מיסמס) מדף הפייסבוק החינני "משפט אחד ביום" מבזבז הרבה יותר ממשפט אחד במלחמה שלו עם פוקס ועמינח על זכויות המילה המנוקדת.
שיהיה ברור: יש לי סימפטיה מובנת למלחמות של דווידים בגולייתים רשתיים, אבל כמו שכבר אמרה המשוררת בשורה שמשום מה מעולם לא הודפסה על חולצה, "מלחמות כבר לא קורות בקיץ, אפילו לנו קצת חם בשביל לשנוא".
מהצד השני של האוקיינוס, מלניה טראמפ מותקפת בגלל משפט נטול טאקט על ז'קט של זארה בביקור הומאני בגבול המקסיקני, ומוכיחה שאולי מילים לא באמת הורגות, אבל הן בהחלט יכולות לסבך את החיים. ומכיוון שאני לא רוצה להיות היחיד שטרם קפץ על עגלת הטרנד המקרטעת הזו, כי להיות הכבש שנשאר מחוץ לגולדן רינג של העדר זה ממש לא הקטע שלי, אז הנה התרומה שלי לחולצות המילוליות, משודכת למספר סלבס שניכסתי כדי לתת לעצמי ביח"צ. למעלה, האיורים מעשה ידיי להתפאר, וכאן הכיתוב שבחרתי לכל אחד. קים קרדשיאן: מופרזת* כי מוגזמת תפוס; קרל לגרפלד: אני לא קוקו; אליזבת ה-II: מלכה; אנה ווינטור: אין כזה דבר רזה מדי; מרילין מונרו: חיימי; אסי עזר: חש.
__________________________________________________________________________
והאם כולם באופנה גנבים, או סתם מגלומנים?
