חייה של התסריטאית רז יובן דרמטיים לא פחות מהסדרות שהיא כותבת

רגע לפני שהתחתנה, גילתה תסריטאית 'שלטון הצללים' שיש לה סרטן. רגע אחרי שהחלימה, הרתה בניגוד להוראות הרופאים. רגע אחרי שהתגרשה, מצאה אהבה חדשה

רז יובן. "תקופת המחלה היתה די יפה בחיים שלי" (צילום: גילעד משיח)
רז יובן. "תקופת המחלה היתה די יפה בחיים שלי" (צילום: גילעד משיח)
דוד ביטן מתארח בסדרה "משלטון הצללים". לחצו PLAY לצפייה בסרטון

לפעמים להיות קצת שיכורה דווקא יכול לעזור בחיים, שלא לומר לשנות אותם. תשאלו את רז יובן (41), שבמסיבת יום הולדתה ה־30 שתתה קצת יותר מדי וסידרה לעצמה קריירה חדשה.

 

"עשיתי מסיבה עם כמה חברות, והתסריטאי אורי גרוס, שכתב אז את 'השיר שלנו', הגיע", היא מספרת. "שתיתי קצת, לא הייתי מאופסת, ראיתי אותו על הבר ופשוט אמרתי לו שאני רוצה להיות תסריטאית ו'למה שלא תיקח אותי לכתוב איתך?' הוא היה חמוד ומנומס, אמר לי 'נדבר', והשאר היסטוריה".

"עשיתי מסיבה עם כמה חברות, והתסריטאי אורי גרוס, שכתב אז את 'השיר שלנו', הגיע. שתיתי קצת, לא הייתי מאופסת, ראיתי אותו על הבר ופשוט אמרתי לו שאני רוצה להיות תסריטאית"

 

הפגישה הגורלית עם גרוס התרחשה כשיובן הייתה בעיצומה של קריירה עיתונאית מצליחה, בין היתר בעיתון זה, וחשבה שהיא כבר יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. "לא תכננתי להיות תסריטאית, לא היה לי חלום כזה, למרות שתמיד כתבתי והלכתי לחוגי כתיבה כילדה", היא אומרת. "הנחתי שאתעסק בכתיבה, אבל חשבתי שזה יהיה יותר בכיוון של ספרים".

 

היית עיתונאית מוערכת, מה גרם לך לפנות פתאום לתסריטאי זר?

"הרגשתי שאני לא מגשימה את עצמי בעיתונות, לא הייתי במאה אחוז עם עצמי. באותה תקופה נפרדתי ממי שהיה בן הזוג שלי כמה שנים, עברתי לגור בפעם הראשונה בדירה משלי, בלי בן זוג ובלי שותפים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז פשוט ישבתי כל ערב מול הטלוויזיה וצפיתי ב'השיר שלנו'. תוך כדי צפייה אמרתי לעצמי: 'זה מה שאני רוצה'. יש בטלוויזיה משהו כל כך חי ומרגש. חיפשתי את אורי גרוס ולא הצלחתי להגיע אליו. ביום ההולדת שלי פתאום אני רואה אותו מולי, וכל כך הרבה זמן תכננתי מה אני רוצה להגיד לו כשאפגוש אותו, שזה פשוט יצא. התחיל בינינו דיאלוג מקצועי והוא הציע לי לכתוב את הדיאלוגים לסדרה חדשה בשם 'דני הוליווד'. בהמשך הוא הציע לי להחליף אותו ולהיות התסריטאית הראשית של הסדרה".

 

קטע מתוך דני הוליווד

 

 

את אמיתית?

 

מ"דני הוליווד" המשיכה יובן עם גרוס לסדרה "תנוחי" של הוט. בהמשך כתבה את הסדרות "אליפים" ו"שוברי גלים" לערוץ הילדים וגם טקסטים לדוקו־ריאליטי "TLV עושים את תל־אביב" ולעונה הראשונה של "אקס פקטור". בימים אלה היא כותבת שתי עונות של הסדרה "כפולה" בכיכובה של נועה קירל וגם את מופע הקיץ של הסדרה. בראש כבר מתגלגלת לה העונה השנייה של "שלטון הצללים", דרמת מתח פוליטית בכיכובם של חן אמסלם ואביב אלוש (העונה הראשונה משודרת בימים א'−ד' ב־20:15 ב־HOT3 וב־HOT VOD), אבל הדרמה האמיתית התחוללה בחייה.

"כשנולדתי לא היו בנות שקראו להן רז. זה בלבל את בית החולים, וכתבו בתעודת הלידה שלי שאני זכר, וככה התנהלתי מבחינה ביורוקרטית כל חיי, כזכר"

 

יובן נולדה בהרצליה וכשהייתה בת 11 עברה עם אחותה הצעירה שי ועם הוריה – חוה, פסיכולוגית ילדים, ואריה, רופא ילדים - לכפר־סבא. בגיל 17 עזבה את התיכון, עשתה קעקוע ("נגד הרצון המאוד מפורש של ההורים שלי") ועברה ללמוד באנקורי. "לא כל כך מצאתי את עצמי בפרוור הנינוח ששמו כפר־סבא, ובאנקורי, בפעם הראשונה בגיל ההתבגרות היה לי טוב. פרחתי שם".

 

בצבא שירתה כמש"קית הוראה ולאחר מכן למדה ספרות לתואר ראשון והחלה לכתוב בעתונים ובאתרים שונים, בין השאר ביקורות ספרים. "אחת הביקורות שכתבתי הייתה על הספר 'האיש ללא עצמות' של אמנון דנקנר. מאוד אהבתי את הספר. הוא לא האמין שאני בן אדם אמיתי. מה זה השם הזה, רז יובן? בטוח פסבדונים. הוא היה משוכנע שמישהו שהוא מכיר כתב את זה, ומשתעשע בו באמצעות הצירוף 'רז יובן', כלומר, הסוד יובן ויתגלה. הוא התעקש והתקשר אליי הביתה כדי לוודא שאני קיימת. זו לא פעם ראשונה שחשבו שמדובר בשם עט ולא באדם אמיתי".

 

נולדת בשם הזה?

"כן, וכשנולדתי לא היו בנות שקראו להן רז. זה בלבל את בית החולים, וכתבו בתעודת הלידה שלי שאני זכר, וככה התנהלתי מבחינה ביורוקרטית כל חיי, כזכר. נורא הצחיק אותנו לקבל מכתבים למר רז יובן וכל מיני זימונים לתפקידי בנים בצבא, עד שבגיל 16 הלכתי להוציא תעודת זהות וקיבלתי תעודה עם תמונה שלי ובה כתוב − המין: זכר. זה כבר לא הצחיק אותי, נאלצתי ללכת לבית החולים 'הקריה' שבו נולדתי ולהוציא תיקון כדי לקבל תעודת זהות נכונה".

 

"לא נתתי למחלה לרמוס אותי, להפך. פיניתי לה מקום" (צילום: גילעד משיח)
    "לא נתתי למחלה לרמוס אותי, להפך. פיניתי לה מקום"(צילום: גילעד משיח)

     

    גוש בצוואר

     

    יובן חולקת את חייה זה שנתיים וחצי עם עמוס, פסיכולוג בן 38, גרוש ואב לבן. לפני כן הייתה נשואה במשך שנתיים, ומבעלה לשעבר יש לה ילד בן חמש ששמו אורי.

     

    כשהייתה בת 35, אחרי ארבע שנות זוגיות עם מי שהיה בעלה, רגע לפני שקבעו תאריך לחתונה, הרגישה גוש בצוואר. "הלכתי לרופא והוא אמר לי: 'זה שטויות, אם לא יעבור לך תוך שבועיים, תחזרי. זה לא עבר, אז חזרתי אליו והייתי קצת מצוננת, אז הוא אמר: 'את רואה, זה בגלל שאת מצוננת'. ההורים שלי נלחצו ושלחו אותי לרופא פרטי, וגם הוא אמר שזה בגלל שאני מצוננת. בשלב הזה כבר היו לי המון בלוטות נפוחות, והוא אמר בצחוק: 'זה נראה כמו שרשרת פנינים על צווארך', אבל זה לא הצחיק אותי. שום נורה אדומה לא נדלקה לו, ובכל זאת הוא שלח אותי לרופא אף־אוזן־גרון, שאמר לי גם הוא שרוב הסיכויים שזה כלום. בשביל להיות בסדר מבחינת הפרוטוקול הוא שלח אותי לכל מיני בדיקות, ובביופסיה התברר שיש לי סרטן מסוג הודג'קין בבלוטות הלימפה".

    "הרגשתי גוש בצוואר והרופא אמר לי: 'שטויות, זה בגלל שאת מצוננת'. גם רופא פרטי אמר את זה. שום נורה אדומה לא נדלקה לו, וגם רופא אף־אוזן־גרון אמר שרוב הסיכויים שזה כלום"

     

    נלחצת?

    "האמת היא שזו לא הייתה תקופה איומה בחיי בכלל. הודג'קין נחשב לסרטן 'טוב' במובן הזה שיש לו 85 אחוזי החלמה, יותר מכל סרטן אחר, אז קודם כל לא פחדתי למות. התחלתי כימותרפיה ואז הקרנות. קיבלתי החלטה לנסות לעשות כל מה שאני יכולה כדי לא לחיות את חיי כחולה בתקופת הטיפולים. עמדתי בזה. כתבתי אז את 'TLV עושים את תל־אביב' והמשכתי לעבוד כרגיל, וכל שבועיים הלכתי לטיפולים. אני חושבת שתהליך ההחלמה עובר בצורה מיטבית כשמקבלים את המחלה ולא מתנגדים לה. לא נתתי למחלה לרמוס אותי, להפך. פיניתי לה מקום. קצת לא נעים לי להגיד את זה, אבל זו הייתה תקופה די יפה בחיים שלי".

     

    מה היה כל כך יפה?

    "בן הזוג שלי תמך בי בטירוף, המשפחה והחברים פינקו אותי בקטע אחר, בחיים לא התייחסו אליי ככה, הרגשתי אדם מאוד אהוב ומפונק, הייתי די מאושרת. שחררתי, נתתי לאחרים לדאוג לי. אנשים היו מגיעים אליי עם סירים ומתנות, זמינים לכל גחמה וסבלניים לכל מניירה. לאנשים יש רגישות אחרת לסרטן, רגישות שאין להם ביחס לשום אירוע מצער אחר בחיים, כולל גירושים, ואת זה אני אומרת מניסיון (ובחיוך).

     

    "אבל המחלה כמחלה היא עניין מאוד לא נעים. ומאחר שהחלטתי שאני לא רוצה להתמסר אליה ולא לשכב במיטה ולא לתפקד, הייתי צריכה לעבוד בזה. בנוסף לטיפול תרופתי עשיתי דיקור, שתיתי צמחים, ישנתי הרבה, גרגרתי מי מלח, מרחתי משחות, נמנעתי מחברת מצוננים, הסתובבתי בתיק עם מסכות פה ואף, לא אכלתי מחוץ לבית – בקיצור, לא פספסתי שום הנחיה מיטיבה, והיו לי טקסים קבועים".

     

    מה למשל?

    "לכימותרפיה, שנערכה בימי רביעי פעם בשבועיים, הייתי מגיעה עם פמליה קבועה שכללה את אמא שלי, חברה טובה, בן הזוג לשעבר ומבקרים אורחים. הייתי מתיישבת תמיד על אותה כורסה, באותם בגדים ואפילו אותם גרביים (שהושלכו, אגב, מיד בתום הטיפולים). הייתי קוראת מגזינים, משתקעת בטיפול, מדברת מעט. השעות האלה של העירוי, שאצל אחרים עוברות בקלות יחסית, היו גיהינום עבורי. הוורידים שלי היו דקים מדי, היה מסובך להכניס לי עירוי, החומרים צרבו לי מתחת לעור, הייתי צריכה כדור הרגעה לפני הטיפול כדי למסך את הכאב.

    "קצת לא נעים לי להגיד את זה, אבל תקופת המחלה הייתה די יפה. אנשים היו מגיעים אליי עם סירים ומתנות, זמינים לכל גחמה. לאנשים יש רגישות אחרת לסרטן, שאין להם ביחס לשום אירוע מצער אחר בחיים, כולל גירושים, ואת זה אני אומרת מניסיון"

     

    "עם הזמן הסבילות של הגוף פחתה עוד יותר, ואת הטיפולים האחרונים כבר העברתי במעין עילפון. אחרי הטיפול חזרתי הביתה מרוטה ברמה כזו, שלא יכולתי אפילו לסמס. שכבתי על הספה, בהיתי ב'סופרנוס', הגוף היה מפורק, נטול כוחות. מדי פעם הייתי מרימה יד ומבקשת מים, אבטיח, קרטיב לימון, משהו קר. יום אחרי כבר חזרתי לתקשר ועד תחילת השבוע חזרתי לתפקוד מלא – ולא משנה איך הרגשתי והאמת היא שלא תמיד הרגשתי טוב. אבל זאת הייתה ההחלטה שקיבלתי, והיא הייתה מושלמת עבורי.

     

    "חוץ מזה נראיתי די רע. אכלתי המון, עם דגש על פסטות וקרואסונים. העליתי 14 קילו – ואפילו לא שמתי לב לזה. את השיער לא איבדתי, אבל כן הסתפרתי קצר, כי כך המליצו לי בבית החולים. פעם אחד החולים במחלקה סיפר לנו שיש לו מוטציה של הסרטן שהיה לי, ולכן הוא נדרש לטיפולים אגרסיביים. הוא הוסיף שהוא הבין שמשהו לא בסדר אחרי שלא נשר לו השיער – כמוני. מאותו יום אמא שלי הייתה שואלת בלחץ − 'נו, נשר?' וכשהייתי אומרת שקצת, היא הייתה אומרת 'תודה לאל'.

    "בכל אופן, הידיעה שהתגברתי על הקושי בדיוק כפי שתכננתי להתגבר עליו, באמצעות המון כוחות נפש, עדיין מחזקת אותי".

     

    יובן מספרת שהמחלה, שכאמור התגלתה זמן קצר אחרי שהחליטו להתחתן, חיזקה גם את הזוגיות שלה ושל בעלה לשעבר. "אחרי שנה, בניגוד לכל ההוראות הרפואיות, נכנסתי להיריון, כי כבר רציתי מאוד ילד וגם לא הייתי ילדונת, אז החלטתי שיהיה בסדר, ובאמת היה בסדר. מה שכן, הפכתי רגישה לכל תסמין גופני שלי וכמובן, גם של הילד שלי. לא היה רופא שהלכתי אליו, כולל עם דלקת עיניים קלה, שלא נדרש לענות אם אולי זה במקרה סרטן".

     

    את אומרת שהמחלה חיזקה את הזוגיות, ובכל זאת התגרשת אחרי שנתיים.

    "זה היה בלי קשר למחלה".

     

    מה קרה?

    "לא היה משבר גדול ולא היו כעסים גדולים. סתם מיצוי. זה נגמר בטוב וכל אחד מאיתנו התמקם מחדש בחיים".

     

    עדיין, להתגרש כשאת אמא לילד קטן זה לא פשוט. איפה בכל זאת היה קושי?

    "הגילוי שהפכת ליחידה כלכלית אחת הוא רגע משברי. לקח לי כמעט שנה להפנים את השינוי הדרמטי, להבין שעד עכשיו היינו שניים שניהלו בית אחד, והנה אותו הבית נשאר, אבל הפעם הוא לגמרי עליי. מדובר בחוויה מאוד מלחיצה, במיוחד כשאני עצמאית ואין לי שום הבטחה לעתיד. אבל שבועיים אחרי שנפרדתי מבעלי הכרתי את עמוס, ואני הכי מאושרת".

     

    חן אמסלם ותמר זנדברג ב"שלטון הצללים". "הייתה היענות מטורפת משני צדי המפה הפוליטית לבוא להצטלם לסדרה" (צילום: HOT)
      חן אמסלם ותמר זנדברג ב"שלטון הצללים". "הייתה היענות מטורפת משני צדי המפה הפוליטית לבוא להצטלם לסדרה"(צילום: HOT)

       

      פוליטיקאים על הסט

       

      לכתיבת "שלטון הצללים" הגיעה דרך חברת ההפקה של הסדרה. "רם לנדס מ'קודה הפקות' פנה אליי עם רעיון לכתוב סדרת מתח על עוזרים פרלמנטריים", היא משחזרת. "במקביל הוא פנה גם לתסריטאי חיים אביחיל. הייתי עסוקה באותו זמן, אז חיים עשה את הפיתוח הראשוני וכשהצטרפתי אליו התחלנו לפצח את הסיפור ולמקם את הדמויות. עבדנו קשה על הסדרה, ממש חצבנו אותה מעצמנו. זו סדרת מתח מורכבת הן מהבחינה הסיפורית והן ברמת האמינות. עשינו תחקיר כדי לא לכתוב דברים מופרכים".

       

      במסגרת התחקיר נפגשתם עם פוליטיקאים?

      "לא, כי לא חיפשנו מידע ממלכתי ייצוגי, אלא מידע לא רשמי, סמוי ומעניין יותר. נעזרנו ב'אנשי צללים', עוזרים פרלמנטריים שנידבו מידע דיסקרטי ברוחב לב וגם ביועץ האסטרטגי משה קלוגהפט. הוא עזר לנו להבין את הטריקים של המערכת הפוליטית, סיפק לנו סיפורים עסיסיים והיה אחראי לוודא את האמינות והסבירות".

      "גלעד ארדן הגיע בדיוק בעיצומו של צילום סצנת סקס לוהטת בין דודי ומורן, והחזקנו אותו עם סמול טוק עד למעבר לסצנה הבאה"

       

      אירחתם לא מעט פוליטיקאים בתפקיד עצמם.

      "הייתה היענות מטורפת משני צדי המפה הפוליטית לבוא להצטלם לסדרה. לפעמים זה אפילו הגיע כדרישה מטעמם, והיו כאלה שממש הציקו. לא כל מי שרצו להצטלם צולמו, בגלל התנגשויות של לוחות זמנים.

       

      "בהתחלה חשבנו שהפוליטיקאים יצטלמו לתפקידים קטנים עם מעט מאוד טקסט. בפועל גילינו שזה לא מסתדר, כי דרמה יומית מחליפה סצנה כל חצי שעה, והיה בלתי אפשרי לתאם איתם ברמת רזולוציה כזאת. ידענו שהם יגיעו בימים מסוימים אבל לא בדיוק באיזו שעה, ולכן בכל פעם שהגיע פוליטיקאי לסט, על המקום תוסרט איתו טקסט קצר שישתלב בסצנה שצולמה באותו רגע. הטקסטים תאמו את הלך הרוח הפוליטי של אותם פוליטיקאים, וכך למשל איילת שקד דיברה עם מורן (הדמות שמגלמת חן אמסלם) על שחרור מחבלים ותמר זנדברג על פמיניזם. דוד ביטן, שביקש להצטלם פעמיים, מופיע בשתי סצנות שונות.

       

      "זה עבד מעולה כמעט תמיד, למעט פדיחה אחת: גלעד ארדן הגיע בדיוק בעיצומה של סצנת סקס לוהטת בין דודי (אביב אלוש) ומורן, ברכב בחניון. בהתחלה עוד נשקלה האפשרות לשלוח אותו לדפוק להם על החלון ולנזוף בהם ש'לא מתאים', אבל הבנו שזה לא יעלה יפה, ולכן פשוט החזקנו אותו עם סמול טוק עד למעבר לסצנה הבאה".

       

      גלעד ארדן מתארח בסדרה (צילום: HOT)
        גלעד ארדן מתארח בסדרה(צילום: HOT)

         

        צילמתם בכנסת?

        "למרות הדמיון המושלם לכנסת, מדובר לרוב בסטים. בכנסת עצמה צילמנו מעט מאוד, וכל היתר הורכב טלאים־טלאים בסטים מדויקים שהוקמו בנצר־סירני, בבנייני האומה ובגני התערוכה. המליאה, שהייתה האתגר הכי גדול של הארט, צולמה באולם ספורט שהקימו בו רבע מליאה בלבד ואת השאר השלימו בגרין סקרין".

         

        התסריטאי חיים אביחיל ואת באים מרקע שונה לגמרי. איך הסתדרתם?

        "לכאורה זה נכון, אבל לא לגמרי. חיים גר היום עם משפחתו ברחוב שבו סבתא שלי גרה כל השנים בגבעת־שמואל, שבה ביליתי המון בילדותי, כך שאפשר להגיד ששנינו מאותה שכונה. מצד שני, אנחנו באמת מאוד שונים: הוא מאוד צעיר, דתי־לאומי, ואני בוגרת תנועת נוער יהודית־ערבית. כמעט קריקטורי כמה שאנחנו הפוכים מכל בחינה, אבל זה בדיוק מה שנתן לסדרה את הכוח. הרבה פעמים היו בינינו חיכוכים, לא רק בענייני פוליטיקה, אלא חילוקי דעות אמנותיים. אין פגישה שלא נגמרה בצעקות, היינו מתווכחים המון, פוסלים אחד את השני ואפילו מעליבים אחד את השני, אבל בסופו של דבר הצלחנו להגיע להסכמות".

        "בהתחלה לא הכרתי את הז'רגון המקצועי ולפעמים זה היה מביך. אבל רגישות לשפה ולדמויות יש לי, לכתוב אני יודעת ולספר סיפור אני יודעת. את כל מה שאני יודעת על תסריטאות למדתי תוך כדי תנועה"

         

        באיזה שלב ידעתם שחן אמסלם ואביב אלוש הם הגיבורים שלכם?

        "חן הייתה בעיני רוחנו כמעט מההתחלה, כי יש בה בדיוק את השילוב שחיפשנו בדמות של מורן: מישהי קשוחה ומחוספסת, אבל נראית כאילו כל רגע היא הולכת לבכות. את דודי לעומת זאת היה לנו קשה מאוד ללהק, אבל ברגע שאביב אלוש הגיע לאודישן היה ברור שזה הוא. דמיינו את דודי קצת יותר צעיר, אבל אביב עשה אודישן כל כך טוב והוא וחן כל כך התאימו ביחד, שהיה ברור שהוא הבן אדם".

         

        כל מה שכתבת עד כה היה בהזמנה. מה עם סדרה שהיא לגמרי שלך?

        "קודם כל אני נמצאת באופן אישי בכל סדרה שאני כותבת, גם כשהיא בהזמנה. חוץ מזה, אני עובדת עכשיו על שני דברים שהם לגמרי שלי: דרמת מתח למבוגרים שאני מפתחת בימים אלה, וספר מתח שכתבתי לילדים בשם 'הבלש פיתה והתאומות', שאני רוצה להוציא לאור ואף מתכננת שהוא יהיה ראשון בסדרה".

         

        בסופו של דבר פיתחת קריירה של תסריטאית בלי שלמדת אפילו קולנוע.

        "דווקא ניסיתי להירשם ללימודי תסריטאות בסם שפיגל, אבל לא התקבלתי. עברתי את מבחני הכתיבה, הזמינו אותי לריאיון והוא היה נוראי. הייתי מאוד לחוצה, ערב לפני כן הייתי בדייט, קצת שתיתי ולא הצלחתי להירדם, לקחתי כדור שינה ובכל זאת לא נרדמתי, וכך יצא שהגעתי לריאיון אחרי לילה ללא שינה, עם כדור שינה, עונה בדיליי, לא צלולה ולא חדה. לא הייתי מקבלת את עצמי. הכי מצחיק שאחר כך עבדתי עם כל אחד ואחד מהאנשים שראיינו אותי, דמויות בכירות בעולם הטלוויזיה. אמרתי לאחת מהן: 'את יודעת שלא קיבלת אותי?' והיא ענתה: 'גם אנחנו עושים טעויות'".

         

        הפריע לך מתישהו שלא למדת?

        "בהתחלה לא הכרתי את הז'רגון המקצועי ולפעמים זה היה מביך. אבל רגישות לשפה ולדמויות יש לי, לכתוב אני יודעת ולספר סיפור אני יודעת. את כל מה שאני יודעת על תסריטאות למדתי תוך כדי תנועה".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד