לפני שבע שנים, כשלמדה לתואר שני באמנויות, יצרה כריסטן ורמילייה מיצג יוצא דופן: היא בנתה קיר בד, יצרה בו חלון, ישבה מצדו האחורי, הניחה את שדיה החשופים על גבי מדף – ואפשרה למבקרים, גברים ונשים גם יחד, לגעת בהם.
"התגובות היו מאוד חזקות", היא מספרת. "אנשים נגעו בו והיו המומים עד כמה חזה יכול להיות לא־סקסי כשהוא מנותק מגוף של אישה. זה היה ניסיון לקחת את הכוח לידיים שלי כדי לומר לאנשים: תפסיקו להתייחס לחזה כאובייקט מיני".
החזה הגדול שלה העסיק את ורמילייה (49) כל חייה, ולאחרונה הפכה את העיסוק הזה לסרטה הראשון כבמאית: "מסע הציצים שלי" (זמין לצפייה בקטגוריית yes דוקו ב־yes VOD וב־STINGTV). הטריגר לסרט הוא הניתוח להקטנת חזה שהחליטה לעבור לפני כשנה, בעיקר בגלל כאבי גב וראש בלתי נסבלים, שנגרמו, לדבריה, מהחזה שלה – שמשקלו 3.1 ק"ג (!). רגע לפני הניתוח יצאה ורמילייה למסע פרידה מחזָהּ המפואר, כדי להבין מה היה תפקידו בחייה. לשם כך פגשה בני משפחה, חברות, בני זוג מעברה ונשים נוספות בעלות חזה גדול במיוחד - למשל בחורה אפרו־אמריקאית בעלת חזה במידה 36HH, שסיפרה כי במקומות עבודה התייחסו אליה כאל "מטרד" בגלל שכולם נעצו בה עיניים, וכי אפילו משפחתה הפעילה עליה לחץ להקטין את שדיה.
ורמילייה גדלה בבוסטון ובניו־המפשייר. לאורך השנים עבדה כשחקנית זוטרה, שלרוב לוהקה לתפקיד הבלונדינית קלת הדעת (לאחר אחד האודישנים, היא מספרת, הבחינה כי ליד שמה כתב הבוחן רק את המילה "ציצי"). זה עשור שהיא מתגוררת בציריך, שווייץ, ומצויה בהליכי גירושים מאבי בתה בת השמונה.
החזה הגדול שלה התפתח רק בגיל 21. "אנשים הרגישו בעלות על החזה שלי, חשבו שהוא רכוש הציבור, ובהתאם לזה תמיד סבלתי מהערות ונגיעות כאילו מקריות", היא מספרת. "בשלב מסוים כבר הרגשתי מנותקת ממנו".
ברגע מסוים החליטה ורמילייה, לדבריה, "לזרום" עם יחס הסביבה. "אנשים חושבים שאם יש לך חזה עצום את בהכרח טיפשה, קלת דעת ואוהבת סקס", היא אומרת. "במקרה שלי רק שניים מתוך השלושה היו נכונים: אני אוהבת סקס והיו תקופות בחיי שבהן הייתי קלה להשגה. לא השתמשתי בשכל שלי, מכרתי את עצמי כאובייקט מיני, ובהתאם לזה לא ציפו ממני לשום דבר. התלבשתי בצורה חושפנית והראיתי את החזה שלי. הייתי יוצאת עם חברות לפאב ואומרת להן: את רואה את הבחור הזה בפינה? עד סוף הערב אשיג את מספר הטלפון שלו. והייתי משיגה. בהתאם לזה, כל מערכות היחסים שהיו לי אז היו סטוצים. מה שבאמת רציתי היה להכיר בחור נחמד, אבל לא ידעתי איך. בפנים הרגשתי זוועה".
איך הושפעו מערכות היחסים שהיו לך מגודל החזה?
"לגברים שהכירו אותי באמת ואהבו אותי לא היה אכפת מהחזה הגדול שלי, מבחינתם זה היה רק הדובדבן שבקצפת. אני חושבת שהייתי יותר אובססיבית מהם לעניין".
איך התחושות שלך מאז הניתוח?
"אני מרגישה כיום יותר בטוחה בעצמי ומתנהלת בצורה אחרת ברחוב, כאדם שלם - ולא כגוף עם ציצי".
אילו תגובות קיבלת על הסרט?
"היו נשים שאמרו לי: 'תודה שסיפרת את הסיפור שלי', והיו גם כאלה שהודו לי על זה שנתתי להן אומץ לעבור את הניתוח".
את עדיין בודקת אם גברים בוחנים את החזה שלך?
"לא, גמרתי עם זה. סגרתי את הספר הזה ושמתי אותו על המדף".
