בגיל 46 שוקלת אלונה זוהר בדיוק מחצית ממשקלה לפני כעשר שנים, אבל זה לא אומר שהיא פחות אוהבת אוכל. היום האהבה הזו מתועלת לערוצים בריאים ויצירתיים: כמומחית קולינרית, בעלת בלוג אוכל, היא יוצרת מתכונים ומתפעלת ערוץ אוכל משלה ביוטיוב.
הדרך מהאישה השמנה של פעם (138 ק"ג) לאישה החטובה של היום (68 ק"ג) הייתה מרובת קשיים ותלאות וגררה אחריה גם גירושים. "היחס שלי לאוכל הוא של אהבה־שנאה", היא אומרת. "הוא גרם לחורבן הבית שלי, אבל הוא גם הדבר שאני הכי אוהבת".
זוהר היא בכורה במשפחה בת שלושה ("שני האחים שלי רזים"), ילידת קריית־מוצקין, המחלקת כיום את השבוע בין הבית בקריית־ביאליק ובין הדירה ביפו, שבה מתגורר בן זוגה הנוכחי. "כל השנים הייתי שמנה", היא אומרת. "בילדותי המוקדמת נהגו לכנות אותי 'שמנמונת', אבל מהר מאוד זה הפך ל'שמנה' והתלוו לזה תוארי גנאי: 'אלונה בלונה' ו'בטטה'. גדלתי בבית עם אבא מאוד שמן. אמא לא ידעה לבשל ובישלה רק כדי שיהיה אוכל בבית, אצל אבא האוכל היה טקס, וכך גם אצלי. מאחר שאמא עבדה מחוץ לבית, כבר מגיל תשע־עשר התחלתי לבשל לעצמי ולאחי והשארתי אוכל להורים שחזרו מהעבודה.
"כשהתחיל עידן תוכניות הבישול בטלוויזיה צפיתי בהן, ניסיתי את המתכונים, בישלתי, אכלתי ושמנתי. בבת מצווה כבר הייתי דשנה ממש. ברור שזה גרם לי רגשי נחיתות ורגישות, לא הייתי מקובלת והיו לי מעט מאוד חברים. תמיד חששתי מה יגידו ומה חושבים עליי. היה לי רע והטבעתי את יגוני באוכל. לזכותה של אמא ייאמר שהיא ניסתה לעזור בכל דרך ולא החסירה ממני דבר, אבל היא לא כל כך ידעה להכיל אותי כמו אבא".
ולא ניסית לרזות?
"ניהלתי מלחמה מתמדת עם עצמי. מצד אחד ידעתי שאני חייבת לרזות, מצד שני האוכל היה הנחמה היחידה שלי. זה היה מעגל קסמים שאי־אפשר היה לשבור. מגיל 11 ניסיתי דיאטות מכל הסוגים, ירדתי קילוגרמים רבים וכולם עלו בחזרה".
לקראת הגיוס עשתה מבצע דיאטה רצחני וירדה 40 ק"ג. "התגייסתי רזה יחסית, ובאותה תקופה הכרתי את מי שלימים היה בעלי. הוא הכיר אותי רזה. בגיל 20 נישאתי ושלוש שנים אחר כך נכנסתי להיריון עם בננו הבכור. בהיריון עליתי יותר מ־40 ק"ג. הייתה לי סיבה למסיבה. יכולתי לאכול מה שרציתי 'בשביל שניים'".
אחרי הלידה, בעקבות דיאטת הרזיה שהתבססה על אמפיטמינים (תרופה ממשפחת הממריצים הפועלת על מערכת העצבים המרכזית) רזתה 30 ק"ג, אבל בתוך שנה העלתה אותם חזרה. שנתיים אחר כך הרתה בשנית, עלתה שוב כ־40 ק"ג וסיימה את ההיריון עם רעלת היריון בשל יתר לחץ דם. אחרי הולדת בתה ניסתה שוב דיאטה, אך הפעם לא נרשמה ירידה משמעותית.
המוות של אבא
החיים נכנסו לשגרה. זוהר עבדה בבקרים במשרד פרסום בחיפה כמעצבת גרפית ובערבים בישלה. "בסך הכל היה לנו טוב. משפחה, אהבה, עבודה, ואוכל - הרבה אוכל. בישלתי, אפיתי, הייתי במרכז הכנת האוכל לאירועים חברתיים ומאוד אהבתי את זה", היא מספרת.
לפני 15 שנה החליטה ללמוד קונדיטוריה בבית ספר של משרד העבודה ולשם כך עזבה את מקום העבודה המסודר שלה. כשסיימה, פתחה בקריית־ביאליק קונדיטוריה בשם "אלונה המתוקה". אחרי שנתיים של עבודה מפרכת ותחרות קשה סגרה את המקום והפכה לעצמאית בתחום הגרפיקה, וזהו העיסוק שלה גם כיום.
בעלך קיבל אותך כמו שאת?
"הוא אהב אותי בלי סייג ובלא תנאים. בעיניו הייתי מושלמת. אף פעם הוא לא אמר לי: 'את שמנה, תרזי'".
ההחלטה לנקוט צעד דרסטי הייתה קשורה דווקא לאביה. כשהייתה זוהר בת 39 נפל אביה, שהיה חולה סוכרת קשה, קיבל מכה בראשו והובהל לבית החולים. שם התגלה דימום במוחו. הוא עבר ניתוח חירום, אושפז ביחידה לטיפול נמרץ נוירוכירורגי והפך לסיעודי. אחרי כשנה, בגיל 64, נפטר אחרי ייסורים רבים.
"עמדנו לידו כשנפטר ואני הייתי מזועזעת. החלטתי שאני לא מוכנה לחיות כמוהו. שלושה חודשים אחר כך כבר שכבתי על שולחן הניתוחים כדי לעבור ניתוח שרוול, שבו מסירים שלושה רבעים מהקיבה ומשאירים צורת שרוול צרה וארוכה".
"זה היה לפני חמש שנים. נכנסתי לניתוח במשקל 138 ק"ג באופוריה. התבדחתי עם הרופאים והייתי אופטימית. יצאתי מהניתוח עם סטומה (חור בדופן הקיבה, שאליו מחוברת שקית להפרשות, צ"ר) זמנית, ולכאורה הניתוח עבר בהצלחה. אבל למחרת התברר שיש דליפה מהקיבה", היא משחזרת. "הוכנסתי שוב לחדר הניתוח כדי לסגור את הדליפה, אבל ללא הצלחה. הרופא אמר לי: 'לכי הביתה, אל תאכלי ואל תשתי וזה ייסגר לבד'. הוא לא אמר כמה זמן זה ייקח. באותו לילה עלה לי החום ואושפזתי בבית החולים למשך חודש. שכבתי עם הזנה תוך־ורידית, קיבלתי אינפוזיות של אנטיביוטיקה והייתי בצום מוחלט. למעשה, הייתי במצב של חום־מיון־בדיקות פולשניות־אשפוז־אינפוזיות כמעט שנה לסירוגין, שנה שבמהלכה לא אכלתי ולא שתיתי כלום. מדי פעם באשפוזים קיבלתי עירוי של נוזלים, וכל הזמן שמעתי 'יהיה בסדר'".
בתום השנה רזתה זוהר 89 ק"ג והגיעה למצב של תת־תזונה, במצב גופני ונפשי נורא. "לא הפסקתי לבכות. מאישה שמחה, חייכנית וצחקנית הפכתי לאישה כבויה. האשמתי את עצמי במה שקרה, ריחמתי על הגוף שלי, על משפחתי, על בעלי שטיפל בי במסירות שלא תיאמן, ומאוד התגעגעתי לאכול. שכחתי איך לועסים, שכחתי איזה טעם יש לאוכל ומה מרגישים כשטועמים, חלמתי בלילות לאכול סלט ירקות", היא מספרת ודמעות חונקות את גרונה.
לא שמחת להיות רזה? בעצם, הגשמת חלום.
"לא הרגשתי שניצחתי, הרגשתי שנכשלתי. עשיתי רע לעצמי ולמשפחתי. כל חיי חלמתי ללבוש מכנסי ג'ינס, לזרוק עליי טי־שירט ולהרגיש את העצמות בצדי הכתפיים והלחיים. באותו שלב רק רציתי לחיות, ולחיות מבחינתי היה לאכול".
התרופה: בישול
אפילו בתקופה הנוראה הזו, שבה לא יכלה לאכול, נחמתה היחידה הייתה אוכל. "בהפוגות בין האשפוזים התחלתי לאפות ולבשל ממש בצורה אובססיבית. זו הייתה התרפיה שלי, אף שלא יכולתי לטעום ובטח לא לאכול את מה שהכנתי. בישלתי למשפחה כמויות ענקיות, שאת חלקן זרקתי, אבל העיקר היה שהתעסקתי באוכל", היא אומרת.
שמונה חודשים לאחר הניתוח פתחה בלוג לבישול ואפייה בפייסבוק בשם "אוכל שבא מהלב". "עד אז, תמיד הייתי מאחורי הקלעים, ופתאום 'יצאתי מהארון'. כתבתי מתכונים, בישלתי וצילמתי, וסיפרתי את הסיפור שלי תחת הכותרת 'ניתוח מבחירה לבור האימה'. קיבלתי אלפי לייקים".
במהלך ניתוח נוסף שעברה עשו לה מעקף בקיבה וכרתו את החלק החולה שלא השתקם. "סוף סוף נפטרתי מהסטומה. אחרי אשפוז של חודש חזרתי הביתה עם נקזים וההחלמה הייתה לא פשוטה. למדתי לאט־לאט ללעוס, לטעום. הניתוח הזה הציל את חיי".
בתום שנה נוספת עברה זוהר ניתוח פלסטי להסרת עודפי עור ו"שלושה ימים אחריו, עם חליפת לחץ ונקזים, כבר עמדתי במטבח והכנתי לבית ולבלוג עוגת גבינה ודובדבנים", היא צוחקת. "הבישול, האפייה וההתעסקות באוכל שמרו על השפיות שלי וסיפקו לי סיבה לקום בבוקר. בבלוג שלי סיפרתי בגלוי על כל מה שעברתי. זו הייתה שליחות בעיניי - לספר דווקא שאפשר גם להיכשל, שזה משהו שבדרך כלל לא מספרים. משמח אותי שאני מהווה השראה לרבים שעברו ניתוח בריאטרי או לכאלה שרוצים לרזות".
גירושים ואהבה חדשה
במקביל לשיקום הפיזי והנפשי, הבית וחיי המשפחה התחילו להתפורר. "העיסוק שלי בבלוג ובפייסבוק שינה את חיי כולם", היא נזכרת. "כל יום, במקביל לעבודה הגרפית בסטודיו, בישלתי מנות חדשות. כשהמשפחה התיישבה הגשתי את האוכל בצלחות, אבל לפני שהחלו לאכול הייתי אומרת: 'רגע, אני מצלמת'. הם מאוד לא אהבו את זה, ובעיקר את ההתעסקות האובססיבית שלי באוכל. היחסים ביני ובין בעלי התחילו להידרדר. לא הסכמתי לוותר על הדבר שלמענו קמתי כל בוקר, והוא אמר לי שהוא מתגעגע אליי כשהייתי שמנה ושחלומו הגדול הוא להתעורר בבוקר כשאלונה הקודמת שוכבת לצדו. הוא אמר שהוא כבר לא מכיר אותי ושיום הניתוח שלי הוא היום השחור בחייו. הבנתי אותו, אבל לא יכולתי לקבל את זה. ציפיתי שהוא יפרגן לי על הרזון ויחלוק איתי את השמחה".
לפני שלוש שנים התגרשו בני הזוג אחרי 23 שנות נישואים והיא עברה לדירה שכורה בקריית־ביאליק עם שלושת הילדים. שנה אחר כך עבר הבן הצעיר לאביו. לפני כשנתיים הכירה באתר היכרויות את בן זוגה הנוכחי (47), גרוש ואב לשלושה. "סיפרתי לו שבעבר הייתי שמנה, אבל זה לא עניין אותו. רק לאחרונה, בחשש, הראיתי לו איך נראיתי בשיא משקלי. זה לא עשה עליו רושם".
איך נראה התפריט שלך היום?
"אני אוכלת כמויות קטנות, בעיקר ירקות, קטניות, לחם, גבינות. אני נמנעת מבשר וממאכלים עם מרקמים שומניים או מתוקים מדי, שהגוף לא מעכל. הפכתי את האכילה הבריאה לאורח חיים".
אז את מרגישה רזה סוף־סוף?
"עד היום, כשאני מצטלמת לסרטוני האוכל שלי, אני מתפעלת מהאישה הרזה שמופיעה בהם. אני לא מאמינה שזו אני. בתוכי עוד קיימת התחושה הזו, שאני עדיין שמנה".
ומה החלום הבא?
להמשיך לפתח את ערוץ היוטיוב שיקרב אותי להגשים את חלום הילדות: תוכנית בישול משלי".
יוסי זוהר,בעלה לשעבר, של אלונה מסביר את הצד שלו בסיפור
