"העיר של וילי היא יותר מסתם צעצוע", אמר פלאואר, "היא ראייה אמנותית של האנושות. מצד אחד זאת אוטוביוגרפיה, אבל מצד אחר היא מה שנקרא אוטופיה – מקום שבו העבר והעתיד מתחברים, שבו הטוב מנצח סופית את הרע"
(מוזיקת המקרה / פול אוסטר, תרגום: משה רון, הוצאת עם עובד)
כמו בספרו של פול אוסטר, גם אצל משה זמטר (94), המיניאטורות הן ראייה אמנותית של האנושות, עולם שלם, שאותו החל ליצור עם צאתו לפנסיה לפני 32 שנים. יצירותיו המרהיבות ומעוררות המחשבה מוצגות כיום במוזיאון קטן בשם "עולם קטן גדול" באזור תעשיית ההייטק של יקנעם.
מיניאטורה (מזערת בעברית) היא דגם מוקטן בקנה מידה מדויק של משהו בעולם – אנשים, בניינים, ציורים, פארקים, אוהלי קרקס ועוד. המיניאטורות של זמטר מרשימות מאוד – לא רק כיצירות אמנות אלא גם בגלל הדיוק ותשומת הלב לפרטים, וההשקעה שלו בכל מודל וסצנה שהוא בונה.
אך זמטר לא מגדיר את עצמו כאמן. "אמן צריך לדעת שיטות עבודה וטכניקות", הוא מחדד. "מה שאני עושה זה מהטבע. אני לוקח בעיקר חומרים משומשים של הטבע – קליפות, אבנים, זרעים, פירות חוביזה, גרעיני מלון ואבטיח, תרמילי זרעים. וכמובן שאני משתמש בחומרים שבעיני אחרים הם גרוטאות שמקומן בפח. לפני שאני זורק חפץ אני מסתכל חמש פעמים כדי לראות אם אפשר לעשות עם זה משהו".
"יש לנו ריבים על זה לפעמים", אומר בנו של משה, אורי זמיר. "אבא, אתה גם אומן וגם אמן!"
מוזיקת המקרה
סיור בין יצירותיו של זמטר, המוצגות בוויטרינות מצוחצחות ו(כמעט) אטומות לאבק בקומה הראשונה של בניין גדול באזור התעשייה, מזכיר לי סצנה מתוך ספרו של פול אוסטר "מוסיקת המקרה" . הגיבור מגלה שם חדר שבו עולם של מיניאטורות. הנראות חביבות ואף מצחיקות בהתחלה, אך במבט בוחן יותר ניכר כי יש בהן משהו חמור ואף מאיים. העבודות של זמטר צבעוניות ומלאות הומור, מזמינות להתעמק בהן. אבל כשאתם מביטים ביצירות מקרוב ומקדישים להן זמן, ניכרות בהן חומרה, קפדנות וגעגועים לעבר שלא יחזור בגרמניה של לפני המלחמה.
"נולדתי ב-1923 בעיירה מזרח אירופית בשם רייכנבך, היום באזור סקסוניה שבגרמניה. בעיירות הקטנות לא היו הרבה יהודים", מספר משה. "אמנם חגגנו את החגים היהודיים אבל כדי למצוא מניין היה עלינו לנסוע לעיירה סמוכה שבה היה בית כנסת.
"אבי ז"ל עבד כשכיר בחנות נעליים, אצל בעל בית יהודי. היהודי הזה היה חכם ובשנת 1934 לקח את הפעקלאך ונסע לאמריקה (היטלר עלה לשלטון והפך את גרמניה לדיקטטורה ב-1933, א.ק). אבי נותר מחוסר עבודה. הוא ביקש מהעירייה רשות לפתוח חנות נעליים ולא קיבל אישור לכך. זה היה המזל שלנו. מכיוון שלא היתה לו עבודה, אבי נסע לארץ ישראל, השיג סרטיפיקטים לכל המשפחה ובשנת 1936 עלינו היישר לחיפה".
בין המיניאטורות הנוסטלגיות במוזיאון ניתן לראות למשל את דגם בית ספרו של משה בעיר רייכנבך, עם תמונה שלו עצמו בשחור לבן יחד עם ילדי בית הספר. "חלק גדול מהעבודות שלי זה נוסטלגיה", אומר משה. "אני חוזר לילדות ומעלה זכרונות. כך שיחזרתי את בית הספר שלי שבו הייתי הילד היהודי היחיד, או את חנות הנעליים שבה עבד אבא". במודל בית הספר הגרמני תלויה על הקיר מפה עתיקה של ארץ ישראל. כשאני תוהה, משה צוחק: "זה לא היה שם".
כורך הספרים
כשעזבו את גרמניה, משה היה ילד בן 12. בישראל הוא נשלח לירושלים ללמוד עברית וכשחזר לחיפה הלך לבית ספר חוגים, תקופה מאוד מספקת לדבריו. אך בגיל 15, כמו ילדים רבים אז, החל לעבוד בחברת דיזנגוף שטיפלה באוניות בנמל חיפה. בגיל 17 התגייס לצבא הבריטי שנלחם במלחמת העולם השנייה.
הוא השתחרר מהצבא הבריטי בשנת 1946, עם אנגלית מצוינת, והלך ללמוד כריכת ספרים אצל אמן מומחה. ייתכן שעבודת הנמלים הזו בכריכייה תרמה בהמשך לעיסוק במיניאטורות. "כריכת ספרים זה לא מקצוע, אלא מלאכה מעניינת ומועילה. המשכתי לעשות את זה כעבודה צדדית, כי פרנסה לא היתה בזה", מודה משה.
את פרנסתו הוא מצא בחברת מילר ושות' שהייתה יבואנית של מכוניות וחלפים לרכב. היום היא מוכרת כחברת כלמוביל. זמטר עבד בחברה 40 שנה עד שיצא לפנסיה. "קיבלו אותי לעבודה כי יצאתי מהצבא הבריטי עם
אנגלית פרפקט. מילר היה אדם הגון שטיפל יפה בעובדים שלו".
איך התחיל בעצם עניין המיניאטורות?
"מאז שפרשתי אני חי בבית אבות של משען לשביעות רצוני הרבה", הוא צוחק. "את רוב העבודות עשיתי בשנים האלה. התחלתי בבית המלאכה של המקום אבל שם יש וייבערס שסורגות ולא אוהבות שאני עובד עם פטיש ועושה אבק. מהר מאוד עברתי לחדר הקטן שלי ועבדתי שם. היה לנו במרפסת וילון ישן וקרוע מנצרים. רצינו לזרוק אותו ולקנות חדש, אבל אמרתי לאשתי שאפשר להשתמש בנצרים האלה. הכל התחיל מהווילון".
משה מראה לי כיצד עובדים עם הנצרים של הווילון, איך מרטיבים ואז מכופפים אותם. כך הם הופכים לחומר ביד היוצר. ואכן, נצרים כאלה הם חלק נכבד מהעבודות המוצגות במוזיאון. זמטר מכין מהם כמעט כל דבר – כסאות, בתים, רצפות, דלתות ועוד. הוא יוצר 6-7 מודלים גדולים בשנה. "יש קצת הומור חבוי בכל סצנה", אומר משה. "למשל, הנה בית אנגלי. הלורד חוזר שיכור מהפאב, ואם מסתכלים היטב רואים שיש תמונה על הקיר בפנים של אביו, ומתברר שגם הוא היה שיכור לא קטן".
מהיכן מגיעים הרעיונות לדגמים שלך?
"לפעמים אני פשוט מעתיק מז'ורנלים, מגזינים של בתים למשל. הם מלאים תמונות מפורטות של בתים מבחוץ ומבפנים בכל מיני סגנונות. בתחום הנוסטלגיה אני משחזר מצילומים ישנים, אם יש כאלה. ויש כמובן גם את תחום הפנטזיה – הדמיון. במקרה כזה, מספיק שאני מוצא איזה צדף מעניין על חוף הים או אבנים בצורות מיוחדות, ומיד אני מקבל רעיון מה לעשות מהם.
"חומרים נוספים שאני משתמש בהם הם למשל בקבוקוני פלסטיק צהובים של מיץ לימון. מבקבוק כזה אני יכול לעשות 100 דגמים".
העבודות של משה זמטר שכנו 13 שנים בבית הספר ליאו בק שבחיפה, אך מכיוון שלא ניתן היה להזמין לשם את הקהל הרחב שייהנה מהעבודות, ילדיו – אורי זמיר, ענת אורלנד ועדנה יהב - דאגו להקים את המוזיאון הקטן לפני כשנתיים וחצי.
כיום, הם מספרים, מבקרים במוזיאון כ-500 אנשים בחודש. יש גם סדנאות לילדים, ואפילו עבודות של משה למכירה. אם אתם מזדמנים לאזור, גם אתם מוזמנים להיכנס לעולמו הקטן-גדול של משה זמטר, שגם בגיל 94 ממשיך להרחיב את היקום המיניאטורי שלו.
_______________________________________________________
מכופף הפחיות מראשל"צ, הקליקו לעבודות המדהימות של יוסי וייס:
