הטרגדיות של יוצרת "דיג דיג דוג": "מישהו תכנן לי חיים סוערים"

הפזמונאית והסופרת המצליחה מיכל חזון התמודדה עם בת אוטיסטית, גירושים ופשיטת רגל. כשסוף סוף פגשה את גבר חלומותיה, הוא חלה בסרטן. ועדיין היא אופטימית

מיכל חזון. "כשידענו שאמיר הולך למות, אמרתי לו: 'אתה לא עוזב אותי. מצדי, תחזור אליי בתור רוח בחלומות', והוא הבטיח שלעולם לא יעזוב אותי" (צילום: יובל חן)
מיכל חזון. "כשידענו שאמיר הולך למות, אמרתי לו: 'אתה לא עוזב אותי. מצדי, תחזור אליי בתור רוח בחלומות', והוא הבטיח שלעולם לא יעזוב אותי" (צילום: יובל חן)
"כולנו חיים בסרט, אבל אני הייתי מפטרת את התסריטאי הטורקי שכתב את הסרט שלי", אומרת מיכל חזון. עלילת חייה כוללת לא מעט התמודדויות, אלא שחזון ניחנה בכישרון להפוך מוות ואובדן, מצוקה כלכלית ועניינים קשים אחרים לסיפורים. במשך השנים, מאז שפרסמה את ספרה הראשון ("שירלי שמש הגדולה מכולם", שיצא ב־2011 והפך לרב מכר), זכתה בפרס אקו"ם למפעל חיים על כתיבה לילדים, בפרס "ספר זהב" על סדרת הנוער "שירלי שמש" ועל הרומן למבוגרים "בית הסודות" וכן בשבעה פרסי פלטינה על מכירת קלטות הילדים המוזיקליות שהפכו לקלאסיקה, "דיג דיג דוג" ו"פים פם פה". בימים אלה יצא לאור ספר הנוער "הרוח במגירה" (הוצאת "ידיעות אחרונות").

 

צפו בקטע מתוך ה"דיג דיג דוג"

 

חזון, בת 57, היא ילידת שכונת הדר יוסף בתל־אביב, הבכורה בין ארבעה למשפחה יוצאת עיראק. "הייתי ילדה גם ביישנית וגם מוחצנת. ילדה גאון. בגיל ארבע קראתי ובגיל שבע התפרסם שיר ראשון שלי ב'הארץ שלנו'. בהדר יוסף הייתי מאושרת. השכונה הייתה מעורבת, היו שם הרבה ניצולי שואה ואנשים קשי יום, הדלתות של כולם היו פתוחות. אפילו הייתי בין מלכות הכיתה. ואז, בגיל עשר, אבא שלי – שהיה קבלן ואספן עתיקות - עשה כסף ועברנו לנווה אביבים, שכונה שונה לחלוטין. הגעתי לכיתה ה' עם שתי צמות ואחת הבנות משכה אותי מהצמה לרצפה".

ההמשך לא היה טוב יותר. "בעיני הבנות הייתי שחורה, עיראקית, מכוערת, אחרת. באחת משלל ההרצאות שלי, 'הסופר כתבנית נוף הולדתו', אני מספרת על החוויה הקשה הזו. היום אני גם מודה עליה באיזשהו מקום, כי כשאת עומדת בצד ולא שייכת, את הופכת להיות מצלמה ויכולה לתאר מצב שאינך חלק ממנו".

"בגיל עשר אבא שלי עשה כסף ועברנו מהדר יוסף לנווה אביבים. בעיני הבנות שם הייתי שחורה, עיראקית, מכוערת, אחרת"

 

בחטיבה, היא אומרת, המצב אף החמיר ובסופה ביקשה לעבור לבית הספר לאמנויות תלמה ילין כדי ללמוד ציור, אך הוריה סירבו. "הם לא היו מודעים למידת האומללות שלי. הוריי חינכו אותנו להיות מנומסים, לא דיברתי איתם על רגשות. הם ידעו שלא טוב לי, אבל נורא רצו שאהיה ב'חברה הנכונה'. כך המשכתי ללמוד בתיכון רגיל והייתי בודדה. סבלתי מבחינה חברתית, בזתי לילדים השטחיים, שלא יכולתי לדבר איתם על שום דבר שהיה מהותי בעיניי, אבל הלימודים עניינו אותי.

 

"בגיל 13 זכיתי בתחרות כתיבת פזמונים בנושא 'השלום שלי' מטעם הנשיא דאז, אפרים קציר. איגדו את השירים של הזוכים בספר, ראש הממשלה מנחם בגין נתן אותו לנשיא סאדאת, ושירים שלי התפרסמו בעיתוני ילדים. נעמי שמר, שגרה מעלינו והייתה חברה של אמא שלי, אמרה לה שתעודד אותי לכתוב ואז כבר ידעתי שפעם אהיה מיכל חזון, הסופרת".

 

בצבא שירתה ביחידת בקרה אווירית ובשל אלרגיה שוחררה שבעה חודשים לפני תום השירות ויצאה לאוויר העולם, כהגדרתה. "הוריי עברו זמנית לגור בניו־יורק בעקבות עבודתו של אבי, ואני נסעתי איתם וחייתה נפשי. פגשתי אנשים מכל העולם, קיבלתי מלגה לברוקלין קולג' ולמדתי כל מה שעניין אותי: פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, פילוסופיה יהודית והנושא העיקרי – ספרות ופונטיקה. למדתי ארבע שנים ולא סיימתי את התואר, כי קפצתי מנושא לנושא. בניו־יורק גם היה לי בן זוג שגרתי איתו, חתיך אש. הוא עזר לי לתקן את התדמית שלי בעיני עצמי. לפני כן הייתי בטוחה שאני מכוערת, והוא אמר לי כל הזמן כמה אני יפה".

"שהתקשרתי לנעמי שמר, שכנתנו לשעבר, וסיפרתי לה שאני רוצה לכתוב פזמונים, היא ענתה: 'אוי, מיכל. השוק רווי!' הייתי אמורה להתייאש, אבל אין אצלי דבר כזה. כשסוגרים לי דלת אני זוחלת בחריץ שמתחתיה"

 

ארבע השנים הטובות באמריקה הסתיימו כשנאלצה לחזור ארצה בשל מות סבה האהוב. הוריה, ששבו ארצה אחרי שנה בניו־יורק, התגוררו כבר ברמת־השרון והיא עברה ליחידת דיור בווילה שלהם והחלה לעבוד כעיתונאית בכמה עיתונים. "בעיקר רציתי להגיע לזמרים, כי החוזקה שלי היא בפזמונאות. אבל כשהתקשרתי לנעמי שמר, שכנתנו לשעבר, וסיפרתי לה שאני רוצה לכתוב פזמונים, היא ענתה: 'אוי, מיכל. השוק רווי!' הייתי אמורה להתייאש, אבל אין אצלי דבר כזה. כשסוגרים לי דלת אני זוחלת בחריץ שמתחתיה".

 

מה עשית?

"הלכתי לעבוד כעיתונאית ב'להיטון', התוודעתי לאמנים וכתבתי שירים לתקליט הראשון של מרגלית צנעני, 'הבטחה'. בהמשך כתבתי גם לאביבה אבידן ולרון שובל. באותה תקופה גם הכרתי את נורית הירש, ומהרגע הראשון היינו כמו שתי נשמות תאומות".

 

בגיל 27 פגשה באמצעות חברה משותפת את אבי, . "התאהבתי במשפחתו, ועד היום חמותי היא כמו אמא בשבילי וגיסתי – כמו אחות. יצאנו חצי שנה, עברתי לגור איתו בירושלים והתחלתי לעבוד כעוזרת למנהל כוח אדם במלון היאט, שהיה אז בהקמה. ואז התחתנו ונכנסתי להיריון קשה, שבגללו נאלצתי לעזוב את העבודה".

 

 

"לא מרחמת על עצמי. קיבלתי גם המון מתנות" (צילום: יובל חן)
    "לא מרחמת על עצמי. קיבלתי גם המון מתנות"(צילום: יובל חן)

     

    "לבת שלכם זה אוטיזם"

     

    בתה הבכורה יעלי (28), באה לעולם באביב של 1990. "הייתי בתחושת אופוריה. כשחיבקתי את היצור המהמם הזה הרגשתי שבחיים לא אהיה יותר לבד. היו לה בעיות עיכול קשות, אבל היא התקדמה יפה. בגיל שמונה חודשים כבר דיברה קצת, ידעה להצביע, זיהתה אותיות. הרגשתי שהיא גאון. אבל בגיל עשרה חודשים, אחרי החיסון המשולש השני, היא לקתה בחום גבוה ובפרכוסים והחלה אצלה נסיגה. היא הפסיקה לעשות את המחוות שעשתה. כל מה שידעה – שכחה", מספרת חזון ועיניה מתמלאות דמעות. "קשה לי לדבר על זה", היא מתנצלת, וממשיכה: "היינו זוג צעיר שלא ידע מה לעשות. התרוצצנו בין רופאים והבטיחו לנו שזה יעבור והיא תחזור לעצמה, אבל היא מעולם לא חזרה".

     

    מתי הבנתם שהילדה שלכם אוטיסטית?

    "מאז שראיתי את הנסיגה שלה חשדתי. ואז היינו איתה במכון להתפתחות הילד בירושלים. הצוות שיחק איתה ואנחנו ישבנו מעבר לזכוכית וצפינו. כשהתיישבנו מול המאבחנת, היא זרקה לנו: 'מה שיש לבת שלכם זה אוטיזם', ואני הרגשתי כאילו אני צוללת בים ושומעת את הדברים עם מים באוזניים. כשבאנו הביתה, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה שלושה ימים. אמרתי שבחיים לא אוכל להיות שמחה.

    "מאז שהבת שלי היתה תינוקת, ניסיתי לתקשר איתה. שמתי לב שאם אני אומרת לה הברות מסוימות, היא מתגלגלת מצחוק. התחלתי לכתוב שירי ילדים שמתבססים על הברות קצרות, כמו 'דיג דיג דוג' ו'פים פה פה'"

     

    "בעלי סירב לקבל את העובדות ואמר לי: 'היא תהיה בסדר, הם טועים'. אבל הם לא טעו. אחרי שלושה ימים שבהם לא ישנתי ולא התקלחתי, קמתי וראיתי את הילדה במיטה. היא חייכה אליי ואמרתי לעצמי: 'זאת הילדה שלי. אז היא לא תהיה גאון, אבל היא תהיה מה שתהיה'. משם התחיל מרוץ מטורף של טיפולים יקרים כדי לקדם אותה ככל האפשר".

     

    מאחר שידעה כי ילדתה לא תוכל ללכת לגן רגיל, חברה חזון להורים אחרים שילדיהם על הספקטרום האוטיסטי, ויחד הקימו את עמותת "מרכזי תמיכה משלבים" להפעלת מסגרת משולבת של ילדים אוטיסטים ולא אוטיסטים, שבה למדה יעלי מגיל שנתיים וחצי עד כיתה ב'. "לצערי, הפער בין הילדים הרגילים לבעלי הצרכים המיוחדים הלך וגדל, והיוזמה הסתיימה", היא אומרת.

     

    ההתמודדות עם גידולה של בתה הוציאה את כישורי הפזמונאות של חזון לקהל הרחב. "מאז שהייתה תינוקת, ניסיתי לתקשר איתה. שמתי לב שאם אני אומרת לה הברות מסוימות, היא מתגלגלת מצחוק. התחלתי לכתוב שירי ילדים שמתבססים על הברות קצרות, כמו 'דיג דיג דוג' ו'פים פה פה'. באתי לנורית הירש ואמרתי לה: 'בואי ניצור שירי הפעלה לפעוטות, כדי שהורים וילדים יוכלו לשיר ולשחק ביחד'. ישבנו יחד והיא התחילה לחבר מנגינות לשירים. שתינו הרגשנו כמו בתהליך של היריון משותף. כשהיו לנו כמה שירים, נורית התקשרה לדליק ווליניץ, השכן שלה, שהקשיב ואמר: 'אני רוצה להיות בזה!' מצאנו גם את השחקנית שרון שחל וצילמנו קלטות וידיאו. גם יעלי מצולמת בשניים מהשירים, כל הקלטות האלו הן בזכותה".

     

    הקלטות נמכרו במאות אלפים והפכו לנכסי צאן ברזל. בהמשך הועלתה ההצגה "דיג דיג דוג", בבימוי ישראל גוריון, "ואנשים רבו על הכרטיסים", מחייכת חזון.

     

     

    צפו קטע מתוך "פים פה פה"

     

    כשיעלי הייתה בת שש, נולדה אחותה מעיין, היום בת 22, "אמנית בהתהוות", כהגדרת אמה, שכותבת, מנגנת ומופיעה כסטנדאפיסטית. כשמעיין הייתה בת שלוש, ההורים התגרשו. "מרגע שאבחנו את יעלי, המצב בינינו התערער. הלכנו לטיפול זוגי, אבל זה לא עזר והתגרשנו". מיכל ובנותיה עברו להרצליה. בהמשך, גם אבי עבר להרצליה והקים לו משפחה חדשה. "עד היום אנחנו חברים טובים מאוד", היא מדגישה.

    "כשהתגרשתי אמרו לי שאני עושה טעות, כי מי ייקח אותי עם ילדה אוטיסטית. אמרו שגרושות הן סחורה פגומה וגברים ינצלו אותי. הייתי בטוחה שהם טועים, אבל כך היה באמת"

     

    משפחתה לא עודדה אותה להתגרש. "אמרו לי שאני עושה טעות, כי מי ייקח אותי עם בת אוטיסטית, ניבאו לי שחורות ואמרו שגרושות הן סחורה פגומה ושגברים יבואו רק כדי לנצל אותי. חשבתי שהם טועים, אבל כך היה באמת".

     

    כלומר?

    "חברה הכירה לי אדם שהציע לי להצטרף לעסק למוזיקה שהיה לו. היינו שנתיים יחד בעסק וגם גרנו יחד תקופה קצרה. ואז, כשיעלי הייתה בת 12, היא קיבלה התקף אפילפסיה ראשון וקשה. עד אז היא התקדמה מאוד, בזכות חוגים לקידום כישורי חיים, אבל כשקיבלה את ההתקף נסוגה לאחור. עזבתי את העבודה והתאשפזנו בבית חולים לילדים".

     

    בזמן האשפוז, מספרת חזון, נתן השותף שלה צ'קים ללא ידיעתה. "מצאתי את עצמי חייבת בערך מיליון שקל ונאלצתי להכריז על פשיטת רגל, עם כל ההגבלות הכרוכות בכך", היא אומרת. "התביישתי לספר על כך להוריי, אבל הבנק סגר את הברז. נשארתי בלי כסף בכיס, המים נותקו, נושים הידפקו על דלתי. נאלצתי לעזוב את הווילה השכורה שבה גרנו ולעבור דירה לרמת השרון, סמוך להוריי, כי לא יכולתי לשלם שכר דירה. אני לא יודעת איך לא השתגעתי. ארבע שנים חייתי מהיד לפה.

     

    "למזלי, מצאתי עבודה בערוץ בייבי. כתבתי את הסדרה 'בילי בם בם' שנמכרה לכל העולם ותורגמה ל־30 שפות. כתבתי אז לכל מי שביקש ממני לכתוב לו וגם עבדתי כמדריכת אמנות בצהרון. ישבתי עם הילדים והמצאנו סיפורים. לא היה פשוט, בלשון המעטה. ואז, אחרי ארבע שנים של סבל בל יתואר, הגיע האביר של חיי, אהובי, אמיר", היא אומרת ומוחה דמעה.

     

    צפו בקטע מתוך הסדרה "בילי בם בם"

     

     

    "הסרטן קטן עלינו"

     

    אמיר, שהיא מבקשת שלא לחשוף את שמו המלא, היה עורך דין שחזר משהות ממושכת באפריקה, גרוש ואב לשלושה, מבוגר ממנה בחמש שנים. "כמוני, הוא היה מזל תאומים, נפש של ילד", אומרת חזון. "נפגשנו בתור לדואר. כפושטת רגל היה מותר לי לנהל חשבון רק בבנק הדואר, וכמה פעמים ראיתי אותו, מנהל שם את ענייניו. התחלנו לדבר ואחרי שלושה ימים הוא אמר שמצא את האישה של חייו. חשבתי שמדובר באיש לא רציני, מה גם שהחוויה הקשה עם הגבר הקודם עשתה אותי חשדנית, אבל התברר שטעיתי. אחרי שלושה חודשים הוא עבר לגור איתי ועם הילדות, היה מדהים איתן, אכפתי ואבהי, וגם אני יצרתי קשר נהדר עם ילדיו. הפכנו למשפחה. במשך עשר השנים שהיינו יחד, אמיר נשא אותי על כפיים, הצהיר שתפקידו בחיים הוא לעשות אותי מאושרת ולא הסתפק בהצהרות. קודם כל, הוא עזר לי כלכלית לסיים את פשיטת הרגל, ושנית, הודיע שהוא יגשים את כל חלומותיי. איזה גבר אומר לאישה כאלה דברים?".

    "מצאתי את עצמי חייבת בערך מיליון שקל. הבנק סגר את הברז. המים נותקו, נושים הידפקו על דלתי. ארבע שנים חייתי מהיד לפה"

     

    וכשהוא שאל על מה היא חולמת, ענתה. "היו לי שני חלומות: לכתוב ספרים ולצייר. יום אחד הוא בא הביתה ואמר: 'רשמתי אותך לקבוצת ציור ברמת־השרון', ואני התחלתי לצייר ומאז לא הפסקתי. במקביל, התחלתי לכתוב את הספר הראשון שלי, 'שירלי שמש הגדולה מכולם', בהשראת בתי מעיין, שהיא ילדה דעתנית ומרדנית. הספר היה מבוסס על התקופה שבה הייתי פושטת רגל, וכתבתי בכנות ובהומור על הדברים הקשים שחווינו, על אבטלה ומיתון, על מצוקה, על כך שלא פעם לא היה לנו מה לאכול. עם זאת, שירלי שמש לא נכנעה לקשיים וניצחה. כך גם אני. הספר, שיצא לאור ב־2011 (בהוצאת ידיעות ספרים), היה לרב מכר, וכך גם שני הספרים האחרים בסדרה. ב־2016 קיבלתי את פרס מרכז הספר והספריות ובקרוב יצא הספר הרביעי".

     

    אחרי כמה שנים של אושר גדול, חלה אמיר בסרטן אלים. "יום אחד הוא התלונן על כאבים בתחתית הבטן, ועד שאובחן עברו כמה חודשים. הייתי איתו כשקיבל את הבשורה: לימפומה מסוג קטלני ונדיר. התחלתי לבכות ואז הסתכלנו אחד על השני והוא אמר: 'הסרטן קטן עלינו. האהבה תנצח'. הייתה לנו תחושה שאנחנו בלתי מנוצחים".

     

    אמיר, לדבריה, היה אופטימי. "כדי להיות קרובים לבילינסון, שם טופל, עברנו מרמת השרון לפתח־תקווה. הסעתי אותו לטיפולים, לא זזתי ממנו. הרופא שלו אמר שאף פעם לא ראה אהבה כמו שלנו. שנה וחצי הייתה המחלה בנסיגה והתקווה פרחה. ואז, המחלה חזרה ואחרי חודש של סבל נוראי, אמיר נפטר ב־11.11.17, בדיוק בתאריך שבו נפגשנו עשור קודם לכן".

     

    אחרי מותו של אהובה, אומרת חזון, היא כמעט לא תפקדה והחזיקה את עצמה רק בזכות הילדות. "יעלי נכנסה לרגרסיה נוראית. לא ישנה כמעט שנה שלמה".

    "הרופא אמר שאף פעם לא ראה אהבה כמו של אמיר ושלי. אמיר הצהיר שתפקידו בחיים הוא לעשות אותי מאושרת ולהגשים את כל חלומותיי. איזה גבר אומר לאישה כאלה דברים?"

     

    יעלי, שמאובחנת כאוטיסטית בתפקוד נמוך, מתגוררת בבית וזקוקה להשגחה מסביב לשעון, בעיקר בגלל האפילפסיה. מדי יום היא יוצאת לשלוש־ארבע שעות לשלוחה של כפר עופרים – המרכז לגננות ושתלנות, ובשעה שתיים היא חוזרת הביתה. שם מחכה לה סודיפה, האופר שלה זה שמונה שנים, ילידת סרי־לנקה, המכונה בפי חזון "האמא השנייה של יעלי".

     

    מאחר שמחלתו של אמיר שאבה כספים רבים, חזון לקחה על עצמה משימות רבות כדי להתפרנס. "רחל אלון, יועצת ראש העיר פתח־תקווה לשוויון מגדרי ומעמד האישה, התגייסה לסייע לי ואני מכירה לה תודה גדולה. היא יזמה עבורי הרצאות, ובין השאר קיימתי סדנאות כתיבה וציור למבוגרים ולילדים וסדנת בת מצווה לאמהות ובנות. הוצאתי תעודה להדרכת אמנות משקמת ואני מעבירה בביתי חוגים לילדים, בהם גם ילדים אוטיסטים".

     

    כריכת ספרה של מיכל חזון "הרוח במגירה"
      כריכת ספרה של מיכל חזון "הרוח במגירה"

       

      "אין לי מונופול על הסבל"

       

      לפני כשנתיים, עוד טרם מותו של אהובה, יצא לאור "החיים המושלמים שלי", ספר מצחיק על ילדה מפונקת שהולכת לאיבוד באמזונס. בשנה האחרונה הפכה מיכל חזון את האובדן שהתמודדה איתו לספר חדש. "כשידענו שאמיר הולך למות, אמרתי לו: 'אתה לא עוזב אותי. מצדי, תחזור אליי בתור רוח בחלומות', והוא הבטיח שלעולם לא יעזוב אותי. כמה חודשים אחרי שהוא נפטר התחלתי לכתוב את 'הרוח במגירה'. הגיבור הוא ילד בן 12 שאביו האהוב מת והוא פוגש את רוחו של קפטן קוק, מגלה הארצות, ויוצא איתו למסע להצלת אמו שנשבתה בידי אדם רשע.

       

      "אני מרגישה שרציתי חיים רגילים עד כדי שעמום ומישהו תכנן לי חיים סוערים ויוצאי דופן. אבל אני חייבת להדגיש שאני לא מרחמת על עצמי. אין לי מונופול על הסבל וקיבלתי גם הרבה מתנות. אני לא יכולה להיות כפוית טובה ולהסתכל על חצי הכוס הריקה".

       

      את פנויה לאהבה חדשה?

      "יש לי המון מחזרים, העתיד פתוח ואני אופטימית. אני אדם שצריך אהבה זוגית ואני בטוחה שתהיה לי כזו, עם האדם הנכון בזמן הנכון".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד