ביקור במחנה חינוך: דברים נוראיים שמצלמות גן הילדים לא יראו לעולם
המורה זיו ארדמן "זכה" לבלות קיץ שלם בגני ילדים. את הדברים הנוראיים, היום-יומיים והמסוכנים שנעשים שם לדעתו, בחסות החוק ומשרד החינוך - אף מצלמה לא תתעד
כ-50 גני עירייה עברתי באותו יולי לוהט, ובהם פגשתי כ-1,500 ילדים. בסוף אותו חודש ידעתי: משהו רע קורה בגני הילדים. משהו רע לא רק לנפש הילד, אלא גם לכולנו כחברה. גני הילדים, כך גיליתי, הם המקום שבו אנו מעניקים לילדינו, אנשי העתיד, חינוך ערכי, והערכים המובילים בו הם דיכוי, אלימות, אי שיוויון בין בני האדם, שקר וחוסר כבוד אנושי. אם אלה נשמעים לכם כערכים השייכים לדיקטטורות חשוכות דוגמת קוריאה הצפונית, אתם מוזמנים לשחק איתי ב"מצא את ההבדלים".
חינוך לחוסר זכויות אדם
גן הילדים הוא אחד המוסדות היחידים בחברה שלנו, המתנהל כדיקטטורה מוחלטת. השַׁליטה העליונה היא, כמובן, הגננת. כפופות לה, בדרך כלל, סייעת אחת או שתיים, ובתחתית ההיררכיה - 30 ומשהו אנשים צעירים, הלוא הם הנתינים. מהן זכויות האדם של נתיני הממלכה הקטנה? בואו נבדוק.
הזכות לחופש תנועה לא קיימת – בחסדה של השַׁליטה ייצאו הנתינים לחצר, וברצונה יישבו לשעה ארוכה ל"מפגש". "טוסיק על הכיסא. ידיים משולבות", היא תרעים בקולה, ומי שלא יציית – ייענש.
הזכות לשיוויון היא, כמובן, בגדר פנטזיה. הילד, כך ידוע בחברה שלנו בכלל, ובגן הילדים בפרט, אינו אדם שווה למבוגר, אלא פחוּת ממנו. בהיותו חלש יותר פיזית, תלוי במבוגר, וגם אוהב יותר, מאמין יותר ותם-לב יותר, נחשב הילד לנחות, וכמובן, גם לפחוּת-זכויות.
ומה עם חופש המחשבה והדעה, ומה עם חופש הדת? לאלה יזכו הילדים, אולי, כשיהיו אזרחים בני 18. ועד אז? עד אז יעברו אינדוקטרינציה. באותו "מפגש" יומי כפוי הם ייאלצו לשבת בשקט, ולהטמיע את החומר – מהי זהותם, איך עליהם להתנהג, מה עליהם לחשוב. וחופש הביטוי? הוא רק לגננת, ואולי גם לבחור הנחמד שבא לעשות הפעלה. וחופש ההפגנה? אין, ואם תנסי לממש אותו, את ילדה רעה. וחופש ההתאגדות? אין, כי בדיקטטורה הרוב לא מתאגד, וגם לא קובע.
הפקעת זכויות האדם של הילד בשם ה"חינוך" היא מסורת ארוכת שנים כל כך, עד שנדמה שהיא-היא החינוך. כך נוצר היגיון מעין זה: ילד שיתייחסו אליו בכבוד, שרצונו חשוב וקולו בעל תוקף, שהוא חופשי לקבוע מה מעניין אותו ומה לא – יהפוך לאדם בור ופרוע, סובל ומזיק לסביבתו. ואילו ילד שיושפל, יישלט, ייענש ויגונה, שילמד שהחזק (דהיינו, המבוגר) קובע, שצריך להיות בדיוק כמו כולם, שכדאי לשתוק, שכדאי לוותר על החופש ועל הרצון – יהפוך לאדם מחונך, מנומס, מאושר, וגם לאזרח טוב ומועיל בחברה דמוקרטית.
הזכות לחוסר כבוד
ומה עם הזכות לכבוד? "אין לכם שום כבוד", היתה אחת הצעקות הנפוצות, אותן הטיחו הגננות בקבוצת הילדים בטון מאשים, כאשר אלה "הפריעו" במהלך ההפעלה הכפויה שהעברתי להם. אך כמה כבוד מקבלים הילדים מצד הגננת? האם להכריח אדם, צעיר ככל שיהיה, לשהות במשך 8 שעות ביום במוסד שבו עליו לציית כל הזמן, להפגין קונפורמיות מתמדת, ולהיות חשוף לאיומים ולענישה על כל הפגנת רצון חופשי, הזהו יחס מכבד? עצם הדרישה של המבוגרים לכבוד חד סיטרי – עצם השקר והמניפולציה שבה – הוא חוסר כבוד מוחלט כלפי הילדים. זהו האבסורד שראיתי ב-50 גני הילדים באותו קיץ.
גן הילדים הנפוץ, הנורמטיבי, הוא מקום שלא נעים לשהות בו. מקום שלאחר כמה דקות רציתי לברוח ממנו, ולא חשוב לאן. "מרחב הישרדותי", קורא לו איש החינוך הדיאלוגי דן לסרי; מרחב שמאפייניו הם אווירת פחד, תחושת לחץ, התחושה שאי אפשר להירגע, שאי אפשר לנשום, ושצריך "לשרוד את היום", ו"לשרוד את הרגע".
נסו לשהות יותר מ-10 דקות בגן הילדים העירוני, וגם אתם תפסיקו לנשום, אך מצבכם הוא טוב לאין שיעור ממצבם של הילדים בגן. אתם יכולים בכל רגע לקום וללכת משם. הם לא. אתם, אם תצעק עליכם הגננת לפתע, "למה אתה לא מקשיב? חוצפן. קום. לך לשטוף ידיים", תוכלו לענות לה: "תסלחי לי, אבל את לא יכולה לדבר אלי בטון כזה". הילד, אם יענה לה, יצטער במהרה על שהעז "להתחצף" או "לנהוג בחוסר כבוד".
מה שאף מצלמה לא רואה
באחרונה סוערת הארץ בעקבות חשיפת כמה מקרי התעללות פיזית מצד גננות ומטפלות. "נקים רשת של מצלמות פיקוח", היתה ההברקה של הורים בחרדה ופוליטיקאים צדקנים, אך מצלמות מתעדות את תנועות הגוף, ולא את תנועות הנפש. את ההתעללות הנפשית, הנורמטיבית, והלא פלילית כלל, המתרחשת יום יום במרבית גני הילדים במדינה, אף מצלמה לא תוכל לתעד. האמת היא שהתמונות המטרידות של מטפלת המטלטלת ילד, צורחת עליו או גוררת אותו בידו, הן רק קצה קרחון.
הקרחון אינו אלימות פיזית או פלילית הפושה בגנים, כפי שהורים רבים חוששים. אלה הן, למרבית ההקלה, תופעות נדירות למדי. הקרחון הוא הנורמה של דיכוי כלפי אוכלוסיית הילדים – בגנים ומחוץ להם. ומי אחראי? האם כדאי להתנפל שוב בהאשמות על הגננות והסייעות, כדי "שיעשו את עבודתן טוב יותר"? כמובן שלא. הגננות, ברובן, הן דיקטטוריות שלא ברצונן. רובן המכריע לא קמו בגיל 20, ואמרו לעצמן: "כמיהת לבי העמוקה היא לדכא ולשלוט בילדים קטנים – אירשם למכללה לחינוך". רובן גם ישמחו מאוד, ויחוו הקלה עצומה, אם יתאפשר להן, בדרך פלא, לעבוד בגן הספוג בנינוחות, אהבה, חופש ואחווה בין מבוגרים וילדים.
אלוהים מרחם על ילדי הגן, ואנחנו?
האחריות לטרגדיית גני הילדים מונחת עלינו, כחברה. אנו אלה שמקבלים את המציאות שבה על 40 ילדים קטנים, שוחרי חופש ומלאי זכויות אדם כרימון, מופקדות שתי נשים, אחת מהן בשכר נמוך, והשניה בשכר נמוך ביותר, וכמעט ללא כל הכשרה חינוכית (רוצים להתחלף איתן? האם תצליחו להנהיג באמצעים לא אלימים?). אנו אלה שמקבלים את המציאות שבה "חינוך פתוח", "חינוך דמוקרטי" ו"חינוך דיאלוגי" הן נישות איזוטריות ונדירות, וכמעט לא קיימות בגני הילדים הרשמיים, ואילו החינוך הדיקטטורי הוא הנורמטיבי והרצוי. אנחנו אלה שמצביעים לפוליטיקאים שבעיניהם הנושאים הדחופים הם ביטחון, כלכלה וחוץ, והחינוך לגיל הרך – הוא מתנהל, בעיניהם, דווקא בסדר גמור.
האם אני מגזים? האם אני רואה שחורות קיצוני? יש שיחשבו כך. "ילדים עדיין לא יודעים להתנהג. הם צריכים משמעת, הרגלים, וכמובן – הרבה גבולות", הם יטענו. אולי גם אתם חושבים כך, ובזאת משקיטים את מצפונכם או חרדתכם לגבי המתרחש בגני הילדים הרגילים, והחוקיים לגמרי, בשגרה. אך דמיינו לרגע שמדינתכם הפכה לדיקטטורה, ושהשליט העליון שלכם העביר חוק: מהיום, עליכם ללכת ל"מחנה חינוך" קטן בכל יום, ולשהות בו מבוקר עד ערב. ואם נשמע לכם הרעיון כמהנה, זיכרו – לא תוכלו לקום ולעזוב את המחנה. לא תוכלו לומר את דעתכם. רצונכם לא ייחשב. סדר היום יוכתב. תצטרכו לנהוג כפרט בעדר קבוצת ה"מתחנכים" האחרים. האיומים, הגינוי והענישה יעמדו לפתחכם כל יום, כל היום. עם זאת, תהיה במחנה מצלמה, שתשדר כל העת תמונות למנגנוני הביטחון, ותוודא שאיש לא מכה אתכם חלילה, ולא מתבצעת שום עבירה על החוק. האם תצייתו לחוק החדש, ותלכו למחנה בשמחה? בדיקטטורה, כזכור, לא תהיה לכם הרבה ברירה.
