לא כאן: לפני שנה הן פוטרו מרשות השידור. לא תאמינו מה עושות היום

במי מטפלת אחראית הסרט הערבי, ואיזה חנות פתחה רכזת מערכת מבט שני? ארבע נשים שפוטרו הפכו משכירות לעצמאיות, והגשימו חלומות שחשבו שכבר לא יתממשו

שירי ברודר, לשעבר מפיקת רדיו וטלוויזיה וכיום בעלת חנות לצרכי אמנות. "העיסוק בניוז כבר לא התאים לי ומאסתי בחיי כשכירה" (צילום: יובל חן)
שירי ברודר, לשעבר מפיקת רדיו וטלוויזיה וכיום בעלת חנות לצרכי אמנות. "העיסוק בניוז כבר לא התאים לי ומאסתי בחיי כשכירה" (צילום: יובל חן)

לאף אחד לא קל כשמפטרים אותו. מלבד החרדה הכלכלית, יש גם פגיעה באגו ובתחושת המסוגלות. עובדי רשות השידור שפוטרו לפני שנה עם הקמת "כאן", נאלצו להתמודד בנוסף גם עם אווירה ציבורית עוינת, שהקשתה עליהם להשתלב מחדש בשוק העבודה. הנה ארבע נשים שפוטרו, בחרו להפוך משכירות לעצמאיות, ועל הדרך להגשים חלומות ישנים.

 

רחלי רזניק

פעם: רכזת מערכת במחלקת התרבות וב"מבט שני"

היום: בעלת חנות אינטרנטית של מתנות לבעלי חתולים

 

רחלי רזניק. "אם רשות השידור לא הייתה נסגרת, לא הייתי עוזבת ולא היו לי ביצים להקים עסק. כך שלמעשה עשו לי טובה" (צילום: שאול גולן)
    רחלי רזניק. "אם רשות השידור לא הייתה נסגרת, לא הייתי עוזבת ולא היו לי ביצים להקים עסק. כך שלמעשה עשו לי טובה"(צילום: שאול גולן)

     

    "היה ברור לחבריי ולי שאנחנו מגיעים לשוק מעמדה נחותה, ידענו שיראו בניסיון המקצועי שלנו דבר שלילי ולא חיובי" אומרת רחלי רזניק (52), בזוגיות ואמא לשניים. רזניק עבדה ברשות השידור במשך 19 שנים, כרכזת מערכת במחלקת התרבות וב"מבט שני", ומספרת שהיא והקולגות שלה חשו כי הייתה בציבור תחושת עליהום על עובדי הרשות. "אמרו עלינו שה־DNA שלנו מקולקל, האשימו אותנו בעצלנות וטענו שאנחנו לא עובדים ומקבלים משכורות עתק".

     

    חלקכם אכן קיבלו משכורות עתק.

    "היו כאלה שבאמת הרוויחו יפה, אבל למיטב ידיעתי הרוב הרוויחו משכורות ממוצעות במשק. בנוסף, רבים בציבור כעסו על אגרת השידור, שגבייתה הייתה אגרסיבית מאז שעברה לקבלני חוץ".

     

    איך נערכת ליום שאחרי?

    "תהליך הסגירה של רשות השידור לקח המון שנים ואף פעם לא האמנו שהוא באמת יקרה. פחדתי מאוד מהיום הזה והדחקתי עד הרגע האחרון. סירבתי ללכת לסדנאות שהציעה רשות השידור לפורשים, כי כבר הייתי במצב של חוסר אמון וקצת מרירות. לגמרי טמנתי את הראש בחול".

    רחלי: "אמרתי לעצמי שאולי זו הזדמנות להגשים חלום ישן שלי, לעשות משהו שקשור לבעלי חיים, שתמיד אהבתי. הם ניחמו אותי בתקופות קשות. בחרתי בבעלי החיים שינחמו אותי גם הפעם"

     

    אחרי הפיטורים נרשמה רחלי רזניק בלשכת התעסוקה והחלה לתכנן את צעדיה. "הבנתי שעולם ההפקה לא מחכה לי כיוון שזה שוק צעיר ורווי, והגעתי למסקנה שעליי לצאת לדרך עצמאית. אמרתי לעצמי שאולי זו הזדמנות להגשים חלום ישן שלי, לעשות משהו שקשור לבעלי חיים, שתמיד אהבתי. הם ניחמו אותי בתקופות קשות. בחרתי בבעלי החיים שינחמו אותי גם הפעם".

     

    הרעיון של רזניק היה להקים חנות אינטרנטית שתציע מתנות לאנשים שאוהבים חיות ("אין כזו בארץ") והיא בחרה להתחיל במוצרים חתוליים. במשך כמעט שנה עמלה על הקמת האתר ששמו "קושקט", שילוב של קושקה (חתול ברוסית) וקט (חתול באנגלית), הזמינה מוצרים מחו"ל, פגשה יצרנים ישראלים ולפני כחודשיים השיקה את האתר שמציע 53 מוצרים, החל בשרשרת עם תליון חתול וכלה בספלי אספרסו חתוליים, בטווח מחירים של 20 עד 216 שקל. בעתיד היא שואפת להוסיף מוצרים לאוהבי הכלבים, הקיפודים, הפרות והצפרדעים ו"חמישה אחוזים מהרווחים ייתרמו לעמותה שעוזרת לבעלי חיים", היא מבטיחה.

     

    לקחת סיכון לא קטן. אין חששות?

    "חששתי ואני עדיין חוששת. להגשים חלום זה סיכון. אני עדיין מסתכלת על מודעות דרושים ומשחקת עם הפחדים שלי. זו רכבת הרים,

    מאופטימיות לפסימיות. להיות עצמאית זה קשה, נדרש ממני תהליך הסתגלות. אם רשות השידור לא הייתה נסגרת, לא הייתי עוזבת ולא היו לי ביצים להקים עסק. בגלל הפחד, יכולתי להמשיך לעבוד ברשות עד גיל 67, לצאת לפנסיה ולפספס את ההתרגשות של הקמת עסק ואת השמחה שבעשיית משהו שממלא לי את הלב, כך שלמעשה רשות השידור עשתה לי טובה כשפיטרה אותי. אל תפחדו להגשים חלום, זה טוב לנשמה והחיים קצרים".

     

     

    אריאלה ברטונוב

    פעם: טכנאית קול

    היום: יועצת לכלכלת המשפחה

     

    אריאלה ברטונוב. "אחרי כל כך הרבה שנים שמישהו אחר החליט על הזמן שלי, אני נהנית מהשקט" (צילום: טל שחר)
      אריאלה ברטונוב. "אחרי כל כך הרבה שנים שמישהו אחר החליט על הזמן שלי, אני נהנית מהשקט"(צילום: טל שחר)

       

      במשך 33 שנים עבדה אריאלה ברטונוב (58) כטכנאית קול ברשות השידור. "שלוש השנים האחרונות היו גיהינום והאווירה הפכה לבלתי נסבלת, אבל לא חשבתי לעזוב, כי הייתי חייבת להתפרנס".

       

      ברטונוב, נשואה ואמא לשניים, מעידה על עצמה כמי שתמיד נמשכה לצד הכלכלי של הדברים ("תמיד הייתי שרת האוצר במשפחה") ואף שימשה יועצת בהתנדבות לבני משפחה וחברים. "היה לי תחביב - לבוא אליהם, להוציא את כל הניירת מהמגרות ולסדר להם את הקלסרים, מין פֶטיש כזה לניירת. הייתי ממש שואלת חברות אם הן רוצות שאבוא לסדר להן. לחברה אחת גיליתי קופת חיסכון שלא ידעה עליה, לחברה אחרת, אלמנה, מצאתי ביטוח שבעלה השאיר".

      אריאלה: "בקורס הכנה לפנסיה שנערך ברשות השידור שנה וחצי לפני הסגירה שוחחתי עם המרצה, שקלט את היכולות שלי ואמר: 'תיכנסי לגוגל ותכתבי כלכלת המשפחה'. לא כל החיים עשיתי את זה ולא ידעתי שיש לזה שם".

       

      מה דרשה ממך העבודה כטכנאית קול ברשות השידור?

      "העבודה הייתה מתישה, המשמרות והאייטמים הרגו אותי: זירות רצח, פיגועים, הלוויות. במלחמת צוק איתן נסענו בפאניקה מטורפת ברחבי אשקלון ואשדוד, מגראד לקסאם; כשהיו סופות גשם מטורפות היינו צריכים לשדר מהים; צברתי אלף שעות של המתנה בבתי משפט; ולפיגוע במלון פארק בנתניה יצאתי באמצע ליל הסדר. כל מה שרואים בטלוויזיה - הייתי שם. הייתי רצה ממקום למקום עם מיקסר (מכשיר שמחובר למיקרופון ולמצלמה) על הכתף ובום (מקל ארוך שבקצהו מיקרופון), והכובד הפך לבלתי נסבל".

       

      "בנוסף, היו המשמרות. מדי יום חמישי קיבלתי סידור עבודה ולפי זה הייתי צריכה לתכנן את החיים. הרגשתי שמיציתי את אורח החיים הזה והתחלתי לחשוב על כיוון אחר, עוד לפני שהרשות נסגרה".

       

      על מה חשבת?

      "בהתחלה חשבתי להיות ארכיבאית, סידור ארכיונים מסב לי סיפוק מטורף. בהמשך שקלתי ללמוד הנהלת חשבונות. בקורס הכנה לפנסיה שנערך ברשות השידור שנה וחצי לפני הסגירה שוחחתי עם המרצה, שקלט את היכולות שלי ואמר: 'תיכנסי לגוגל ותכתבי כלכלת המשפחה'. לא ידעתי שיש כזה דבר, כל החיים עשיתי את זה ולא ידעתי שיש לזה שם".

       

      במהלך השנה האחרונה לעבודתה ברשות היא למדה בקורס לכלכלת המשפחה באוניברסיטה הפתוחה ("יום בשבוע, על חשבוני") ואחריו המשיכה לקורס משכנתאות. במהלך הלימודים והפרקטיקום הבינה שמצאה את ייעודה, "זה בדיוק־בדיוק מה שאני אוהבת, כל מה שעשיתי עם חברים, אני עושה היום עם זרים".

       

      הלימודים הסתיימו חודשיים לפני סגירת הרשות. "פתאום אמרו לנו: 'היום תשודר מבט בפעם האחרונה'. התנהגו אלינו כאילו אנחנו חיילי משחק. יש בינינו כאלה שעדיין כועסים ובוכים. נשארנו חסרי זהות".

       

      חשבת לחפש עבודה כשכירה?

      "לא. אחרי כל כך הרבה שנים שמישהו אחר החליט על הזמן שלי, לא בא לי שמישהו יגיד לי מה לעשות. כיף לי עכשיו, אני נהנית מהשקט, דבר שלא היה לי הרבה שנים. אני עדיין בחופשת שחרור, בעצם".

       

      את מאושרת כיום?

      "מאושרת היא מילה נורא גדולה ומפחידה, אבל מי שהכיר אותי לפני שנה כבר רואה עליי את הרוגע. החיים היו סוג של מרדף ותמיד הייתי לחוצה, עכשיו אני לא רודפת אחרי אף אחד. גם אין לי על מי לכעוס, שזה הכי מגניב אותי.

      "אני לא חושבת שהייתי שורדת עד לפנסיה, כך שרשות השידור למעשה הקלה עליי בכך שהחליטה בשבילי ונתנה לי בעיטה בתחת".

       

       

      ענת עמבר

      פעם: אחראית על הסרט הערבי

      היום: מטפלת בשיאצו ביער

       

      ענת עמבר: "הסרט הערבי היה אהבה גדולה. הדבר הכי קשה בפיטורים היה שפתאום גדעו לי את האהבה הזו" (צילום: עמית שאבי)
        ענת עמבר: "הסרט הערבי היה אהבה גדולה. הדבר הכי קשה בפיטורים היה שפתאום גדעו לי את האהבה הזו"(צילום: עמית שאבי)
         

         

        "סגירת רשות השידור הייתה בעבורי משבר עמוק, הרבה יותר מסתם לאבד עבודה. הקרקע נשמטה תחת רגליי ונשאבתי למשהו לא ברור ולא מוכר", מודה ענת עמבר (51) שעבדה ברשות השידור במשך 29 שנים. "הייתי צריכה לגייס את כל התבונה והסבלנות שבי כדי למצוא בחזרה את השקט שלי".

         

        עמבר, נשואה ואמא לשלושה, החלה לעבוד ברשות השידור בחצי משרה כשהייתה סטודנטית. הידע שלה בערבית, מלימודיה בתיכון ומהשירות הצבאי בחיל מודיעין, הוביל אותה למחלקת הסרטים בערבית, ששודרו בכל ערב שישי במשך שנים רבות. עם השנים הפכה לאחראית על הסרט הערבי ועל ארכיון הסרטים בערבית, במשרה מלאה.

         

        "בילדותי, נהגנו לראות את הסרט הערבי ביום שישי, עד שאבא שלי היה חוזר מבית הכנסת", היא נזכרת, "כשהתחלתי לעבוד במחלקת הסרט הערבי זה ריגש ושימח אותי מאוד. ראיתי כל סרט שלוש־ארבע פעמים לפני השידור והתעמקתי בו. זו הייתה אהבה גדולה. הדבר הכי קשה בפיטורים היה שפתאום גדעו לי את האהבה הזו".

        ענת: "בצעירותי למדתי רפואה סינית במשך ארבע שנים במכללה לרפואה משלימה, וטיפלתי מעט בשיאצו בחברים ובבני משפחה, רק כדי לשמור על הגחלת. לכן, ידעתי שיש לי את שני הכובעים האלה"

         

        רוב הסרטים הערביים מצולמים במצרים, יצא לך לבקר שם?

        "כן, נסעתי לסוף שבוע וזה היה מדהים. הרחובות והמסעדות של קהיר מהסרטים קמו לתחייה. ביקשתי מיץ מנגו ופלאפל בדוכן ברחוב, ממש כמו בסרטים, הלכתי לקולנוע. זה היה כיף לא רגיל".

         

        עשית תוכניות לפני הפרישה?

        "בצעירותי למדתי רפואה סינית במשך ארבע שנים במכללה לרפואה משלימה בתל־אביב, וטיפלתי מעט בשיאצו בחברים ובבני משפחה, רק כדי לשמור על הגחלת. לכן, ידעתי שיש לי את שני הכובעים האלה: הכובע של הידע בתחום הסרט הערבי, שנאלצתי לשים בצד והכובע של המטפלת. כמה חודשים אחרי סגירת הרשות, החלטתי לחבוש את כובע המטפלת ולמצוא דרך להתפרנס מזה כעצמאית".

         

        לא חשבת לחפש עבודה כשכירה?

        "הסתכלתי על מודעות דרושים, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי. הרגשתי שאני לא בשלה נפשית לעבוד בארגון אחר והבנתי שאני לא רוצה להיכנס למשרה מוכתבת מראש, שתגזול את כל זמני. הרגשתי שאני מספיק בשלה כדי לעשות ניסיון להוביל את עצמי".

         

        אילו שינויים הכנסת לחייך?

        "אחד הדברים הטובים שקרו הוא שהתפנה לי זמן לטיולים עם הכלבים שלנו. אני גרה בעין כרם, סמוך ליער ירושלים, והתחלתי להאריך להם את טיולי הבוקר ביער. לאט־לאט היער שאב אותי והצלחתי להחזיר לעצמי את השקט, שכל כך התערער בי. הבנתי שאני רוצה שהיער יהיה חלק מהטיפולים שלי, וכך התגבש הרעיון להוציא את טיפולי השיאצו ליער. החלום שלי הוא להוביל אנשים לבריאות טובה יותר, להתבוננות פנימית ולשקט פנימי. אני חושבת שהטבע הוא דבר נפלא והייתי רוצה שאנשים יבואו לטעום את הטיפול ביער, את החיבור לאדמה".

         

         

        שירי ברודר

        פעם: מפיקת רדיו וטלוויזיה

        היום: בעלת חנות לצורכי אמנות

         

        שרי ברודר. "אנחנו נעזרים בצוות יועצים שמלווה אותנו כדי שלא נקפוץ למים שחורים, אלא למים שקופים" (צילום: יובל חן)
          שרי ברודר. "אנחנו נעזרים בצוות יועצים שמלווה אותנו כדי שלא נקפוץ למים שחורים, אלא למים שקופים"(צילום: יובל חן)

           

          כששירי ברודר (43) הייתה בחופשת הלידה של בתה השנייה, זמן קצר לפני סגירת רשות השידור, בעלה פרש מעבודתו כמנהל לוגיסטיקה. אחרי 12 שנים כמפיקת רדיו וטלוויזיה, היא חשה ממילא ש"הצד היצירתי שלי כבר לא בא לידי ביטוי, ושעות העבודה הקשו עליי כאמא. העיסוק בניוז כבר לא התאים לי ומאסתי בחיי כשכירה", היא אומרת.

          שרי: "אני יוצרת עם בתי הבכורה מהרגע שהצליחה להחזיק משהו ביד. כיוון שלא היו חנויות יצירה באזור מגורינו, נאלצנו תמיד לנסוע רחוק כדי לקנות חומרים"

           

          מרגע זה היא ובעלה החלו השניים לתכנן את הבייבי החדש שלהם שייפתח בקרוב: "ארטיסט, חנות לצורכי אמנות שכמוה לא נראתה עד כה בישראל. תמיד הייתה לי זיקה לאמנות פלסטית, למגע עם חומרים", אומרת שירי, "אני יוצרת עם בתי הבכורה מהרגע שהצליחה להחזיק משהו ביד. כיוון שלא היו חנויות יצירה באזור מגורינו, נאלצנו תמיד לנסוע רחוק כדי לקנות חומרים".

           

          החנות נמצאת כעת בתהליכי בנייה ותמוקם ברחוב ראול ולנברג 24 ברמת החייל, תל־אביב. על שטח של 150 מ"ר יוצעו חומרי יצירה  (חוטי צמר ורקמה, מקרמה, חמר ועוד), חומרים לאמנים ולסטודנטים לאמנות, משחקי יצירה ועוד, מסבירה ברודר. לצד אלה יתקיימו במקום תערוכות אמנות מתחלפות וסדנאות ציור, פיסול, סריגה, קריקטורה, איור ועוד. "יש לי אמונה גדולה במה שאנחנו הולכים לפתוח ואני מקווה שהחנות תהיה מוסד של אמנות, כמו חנויות דומות בניו־יורק".

           

          שניכם הייתם שכירים והפכתם לעצמאים. איזה אומץ.

          "לכן אנחנו נעזרים בצוות יועצים שמלווה אותנו כדי שלא נקפוץ למים שחורים, אלא למים שקופים, ונוכל לראות לאן אנחנו צוללים. זה אפשרי לגמרי".

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד