ישראל, לא מה שחשבנו: צרפתים שבאו להתנדב מסכמים שנה מרגשת

    הישראלים מדברים הרבה בטלפון, צועקים, מתייחסים יותר מדי לדת - אבל חוץ מזה, בנדיקט בורדייה וג'רמי גאסשה ממש מרוצים מאיתנו. גם הוריהם שינו דעתם על הארץ

    נדב גליק

    |

    19.06.18 | 03:38

    בנדיקט בורדייה (מימין) וג'רמי גאסשה, השבוע בתל אביב. "יש כאן תחושת אחדות שאין בצרפת" (צילום: טל שחר)
    בנדיקט בורדייה (מימין) וג'רמי גאסשה, השבוע בתל אביב. "יש כאן תחושת אחדות שאין בצרפת" (צילום: טל שחר)
    בורדייה עם אחד הילדים שבהם טיפלה. "חשבתי שצועקים עליי כי אני עושה משהו לא בסדר" (צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
    בורדייה עם אחד הילדים שבהם טיפלה. "חשבתי שצועקים עליי כי אני עושה משהו לא בסדר" (צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
    גאסשה (מאחורי השולחן, מצד שמאל) בישיבה בבית הספר במקווה ישראל. "גיליתי שאני אוהב ללמד" (צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
    גאסשה (מאחורי השולחן, מצד שמאל) בישיבה בבית הספר במקווה ישראל. "גיליתי שאני אוהב ללמד" (צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
    ג'רמי גאסשה ובנדיקט בורדייה.  "זו הייתה שנה מדהימה. אם אנשים רוצים להתנדב, ויש להם את הזמן – שיעשו את זה" (צילום: טל שחר)
    ג'רמי גאסשה ובנדיקט בורדייה. "זו הייתה שנה מדהימה. אם אנשים רוצים להתנדב, ויש להם את הזמן – שיעשו את זה" (צילום: טל שחר)

    בנדיקט בורדייה השלימה לימודים בבית ספר לאחיות בעיירת מגוריה, לימוז' שבצרפת; ג'רמי גאסשה סיים לימודי משפטים ושנה של ניהול להקת רוק בעירו, בורדו - ושניהם הרגישו שקשה להם להמשיך הלאה. השגרה סגרה עליהם, והיה להם צורך לעצור ולחשב מסלול מחדש. "חיפשתי עבודה", מספרת בורדייה, "שלחתי קורות חיים לבתי חולים, ובזמן ששלחתי מיילים, עלתה בי מחשבה שאני לא רוצה לעבוד עכשיו, שאני עוד צעירה, שאני רוצה לצבור חוויות, לטייל, ולמה לא – גם להתנדב".

     

    >> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

    "אותו דבר קרה גם לי", מספר גאסשה. "הבנתי שהעתיד שלי לא במשפטים. לאורך השנים עבדתי עם ילדים ומוזיקה ואהבתי את זה מאוד. הלהקה שניהלתי העבירה סמינרים בבתי ספר; הייתי עוזר לה עם הילדים, וככה גיליתי שאני אוהב ללמד. אהבתי את מה שעשיתי, ובכל זאת החלטתי לקחת הפסקה. בנקודה הזו החלטתי ללכת על התנדבות".

     

    כל אחד מהם גלש באינטרנט ומצא את ארגון ההתנדבות הצרפתי CIEUX, המציע אינספור סוגי התנדבויות במגוון מדינות. הם שלחו קורות חיים, הארגון שלח אותם לארגונים אחרים מסביב לעולם, והראשונה שענתה הייתה האגודה להתנדבות הישראלית, שהציעה לשני הצעירים הצרפתים מספר אפשרויות. בורדייה (23) בחרה להתנדב בתיכון ובגן לילדים בעלי צרכים מיוחדים בחולון, וגאסשה (25) בחר בבית הספר הישראלי-צרפתי שבכפר הנוער מקווה ישראל. עכשיו הם עומדים לקראת סיומה של שנת ההתנדבות שלהם כאן: שניהם עמוסי חוויות, נרגשים, גאים – ותתפלאו, הם חושבים עלינו בעיקר דברים טובים.

     

    הכירו את האגודה להתנדבות:

     

     

    מה השעה? "לא, תודה"

     

    "סוג ההתנדבות בבית הספר התאים למטרות שלי", אומר גאסשה, "כי רציתי לחוות בית ספר במדינה אחרת. כשסיפרו לי על התנדבות בישראל, לא ידעתי הרבה על המדינה, חוץ ממה ששמעתי בחדשות, שזה בעיקר דברים שקשורים לקונפליקט הישראלי-ערבי. חשבתי שיכול להיות מעניין להבין מה קורה פה, לחוות את ישראל האמיתית".

     

    "מאוד עניין אותי לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים", מספרת בורדייה. "כשראיתי שההתנדבות היא בישראל, הדבר היחיד שידעתי זה שיש פה מלחמה. לא ידעתי כלום על המדינה הזו; אפילו לא ידעתי איפה היא נמצאת על המפה. אמרתי שאנסה, למה לא, נגלה מה קורה פה".

     

    בורדייה: "אהבתי את התמיכה שהישראלים נותנים: אתה לא מבקש עזרה, וישר מישהו בא ומציע. בראש השנה ובחנוכה היו מסיבות בגן, ואנשי הצוות מיד הזמינו אותי להגיע אליהם לחג. הם ממש אימצו אותי"

    אחרי שהחליטו השניים שיעדם הוא ישראל, נדרשו לשלב הבא - לספר להורים. "בחדשות בצרפת מציגים את ישראל כמדינה שנמצאת בלחימה מתמדת", אומרת בורדייה. "שומעים עליה רק כשקורה אירוע ביטחוני. בהתחלה אמרתי להוריי: 'אתם יודעים שאני רוצה להתנדב, אז מצאתי התנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים'. הם אמרו: 'נהדר! איפה?' כשאמרתי: 'ישראל', הם מיד שאלו: 'אולי תמצאי מדינה בטוחה יותר?' זאת הייתה שיחה לא פשוטה, אבל בסוף הם נתנו לי אור ירוק".

     

    "אני עברתי בדיוק אותו סיפור", מזדהה גאסשה. "במשפחה אמרו לי שזה יפה מאוד שאני אתנדב, אבל שאמצא מדינה רגועה יותר. אבל בשבילי ישראלי הייתה חלק מהעניין. למדתי כל כך הרבה מהשהות פה".

     

    לא רק הוא. "בהתחלה לא הבנתי כלום, כי הכל בעברית", נזכרת בורדייה. "רציתי לקנות שמפו וקניתי בטעות קונדישנר, או שאנשים שאלו אותי שאלות, ואני חשבתי שאני מבינה אבל עניתי תשובה שממש לא קשורה. נגיד, שאלו אותי מה השעה, ועניתי: 'לא, תודה'". אבל לא רק השפה החדשה הקשתה עליה. "אופי החיים בישראל שונה מאוד מאשר בצרפת", היא אומרת. "בצרפת הכל מאוד איטי, וגם אני איטית יותר שם, בזמן שבישראל אני עושה דברים כל הזמן, ומהר. זה מצא חן בעיניי. אהבתי גם את התמיכה שהישראלים נותנים אחד לשני: אתה לא מבקש עזרה, וישר מישהו בא ומציע. בראש השנה ובחנוכה היו מסיבות בגן שבו התנדבתי, ואנשי הצוות מיד הזמינו אותי להגיע אליהם לחג. הם ממש אימצו אותי".

     

    "יש כאן תחושת אחדות שאין בצרפת", מסכים גאסשה. "הפעם האחרונה שהצרפתים הרגישו מאוחדים הייתה אחרי הפיגוע במערכת העיתון 'שארלי הבדו', כשכולם יצאו לרחובות. זו הייתה הפעם הראשונה, ואולי האחרונה, שהרגשתי אחדות בצרפת".

     

    בורדייה בטקס סיום הלימודים בצרפת. "לא רוצה לעבוד עכשיו" (צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
      בורדייה בטקס סיום הלימודים בצרפת. "לא רוצה לעבוד עכשיו"(צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)

       

      המשפחה התקשרה בפאניקה

       

      בשנה האחרונה הם למדו הרבה – והופתעו לא פחות. "אחד הדברים הראשונים שהפתיעו אותי זה מה הישראלים חושבים על צרפת", אומר גאסשה. "לא ידעתי שיש עלינו כזו דעה שלילית, שמסוכן בצרפת. בשביל הרבה ישראלים, צרפת היא פריז, והיה לי חשוב להסביר שבצרפת יש עוד מקומות חוץ מפריז; שזו מדינה גדולה. אני בטוח שכשאחזור לצרפת אסביר גם את ישראל". והיו גם הפתעות מכיוון הבית. "לקראת חג המולד", מספרת בורדייה, "כל החברים שמתנדבים איתי טסו חזרה למשפחות שלהם, ואני וחברה נשארנו כאן, לטייל. כשהגענו לבית לחם, חברות מצרפת התקשרו כי הם שמעו שהיה אירוע בבית לחם, ויש לחימה. אני הייתי רגועה לגמרי. אמרתי להן: 'בנות, אני עומדת פה ליד הכנסייה, הכל שקט, כולם שרים, ממש אחלה'".

       

      גאסשה: "אחת השאלות הראשונות שהתלמידים שלי שאלו אותי, הייתה: 'אתה יהודי?' עניתי שלא. 'אז אתה נוצרי?' הם שאלו, ושוב עניתי שלא. 'אתה מוסלמי?' לא. 'אז מה אתה?' כלום. היה קשה להם להבין את הקונספט הזה"

      "זה קרה גם לי לפני כמה שבועות", מספר גאסשה. "היה את הבלגן הרגיל בעזה, כל המשפחה שלי התקשרה בפאניקה - ואני רגוע: 'הכל אחלה, אני לגמרי בסדר'. הם לא מבינים שאירועים כאלה מאוד נקודתיים ולא משפיעים על כל ישראל".

       

      "בדיוק בגלל המקרים האלה ההורים שלי באו לבקר אותי כאן", אומרת בורדייה. "הם ראו את ישראל כמו שאנחנו חווים אותה. אם לא הייתי מתנדבת כאן, הם לא היו באים".

       

      אבל מתברר שגם בישראל נתקלו בתגובות שהפתיעו אותם: לא מעט ישראלים התקשו להבין למה צעירים צרפתים לא יהודים ירצו להתנדב דווקא כאן; למה להם להגיע לישראל ולא למדינות אחרות שקרובות יותר במנטליות שלהן לצרפת. "אחת השאלות הראשונות שהתלמידים שלי שאלו", נזכר גאסשה, "הייתה: 'אתה יהודי?' עניתי שלא. 'אז אתה נוצרי?' הם שאלו, ושוב עניתי שלא. 'אתה מוסלמי?' לא. 'אז מה אתה?' כלום. היה קשה להם להבין את הקונספט הזה".

       

      "גם אותי שאלו את זה", מתלהבת בורדייה, "והיה קשה להם להבין שאני לא שייכת לשום דת".

       

      "אני חושב שזה אחד ההבדלים המרכזיים בין צרפת לישראל", מנתח גאסשה. "בצרפת הדת בדרך כלל לא משנה כלום, וכאן הכל סביב הדת. זה מוזר בהתחלה, וצריך להתרגל לזה".

       

      גאסשה (במרכז) עם חברים בברצלונה. "מעריך את צרפת יותר" (צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
        גאסשה (במרכז) עם חברים בברצלונה. "מעריך את צרפת יותר"(צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
         

         

        גם לסגנון הדיבור היו צריכים להתרגל. "הצוות במקומות שבהם התנדבתי מדבר ממש בצעקות", מספרת בורדייה. "בהתחלה הייתי בהלם מזה: חשבתי שצועקים עליי כי אני עושה משהו לא בסדר, אבל מיד אחר כך באו וחיבקו אותי. זה מאוד ישראלי בעיניי. עוד דבר ששמתי לב אליו זה שהישראלים כל הזמן מדברים בטלפון. קרה שכינסנו את הילדים לפעילות, ופתאום הגננת קיבלה טלפון, והם חיכו לה 20 דקות. בצרפת זה לא ככה: אסור לדבר בטלפון בזמן משמרת".

         

        ולמרות הכל, השהות שלהם כאן מתוארת על ידם כהצלחה גדולה. שניהם יצרו קשרים אישיים קרובים עם הילדים שבהם טיפלו, ואף למדו לתקשר איתם בעברית. בורדייה: "למדתי את כל המילים העבריות שהייתי צריכה כדי לתקשר איתם: 'אלוף', 'כל הכבוד', 'לשטוף ידיים'. שמעתי מילים ופשוט קלטתי. היום יש לי אוצר מילים של גננת ישראלית". גאסשה: "הרצון שלי להמשיך בחינוך הוא ההוכחה הכי טובה לקשר המדהים שיצרתי כאן עם הילדים ואנשי הצוות".

         

        בורדייה (מימין) עם חברות במפרץ ארקשון, צרפת. "לצבור חוויות, לטייל" (צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)
          בורדייה (מימין) עם חברות במפרץ ארקשון, צרפת. "לצבור חוויות, לטייל"(צילום: באדיבות התוכנית הבינלאומית האגודה להתנדבות)

           

          געגועים לגבינה

           

          בעוד שבועות אחדים הם יחזרו לצרפת וישאירו מאחוריהם שנה של חוויות בלתי נשכחות, שנה שבה הם התעצמו והתעצבו, ואולי יותר מכל - הבינו יותר מהו מסלול חייהם.

           

          בורדייה: "זו הייתה שנה מדהימה. אם אנשים רוצים להתנדב, ויש להם את הזמן – אני מציעה שיעשו את זה בלי לפחד. זה שינה אותי ואת החיים שלי. עברתי דברים כל כך מדהימים, שלא הייתי מחליפה אותם בעד שום הון. אחד הדברים שאני לוקחת איתי הלאה זה החלטה לטייל יותר בצרפת. ביקרתי בכל מדינת ישראל ופתאום הבנתי שבכלל לא ראיתי את צרפת".

           

          גאסשה: "ההחלטה להתנדב הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיי. זה קרה בדיוק כשהייתי צריך את זה. עוד כמה חודשים, כשאעכל את כל מה שקרה בשנה הזו, אדע לומר יותר במדויק מה היה כל כך עוצמתי. לצד זה, אני מתגעגע מאוד לצרפת ומעריך אותה הרבה יותר. הדבר הראשון שאני הולך לעשות אחרי שאני נוחת זה לאכול גבינה".

           

          ______________________________________________________

           

          יעל לוי תורמת לחברה בדרך מיוחדת. הקליקו על התמונה:

           

          "יש משהו חזק בחיבור בין השטח הפתוח לילדי החינוך המיוחד". הקליקו על התמונה (צילום: אוהד צויגנברג)
          "יש משהו חזק בחיבור בין השטח הפתוח לילדי החינוך המיוחד". הקליקו על התמונה (צילום: אוהד צויגנברג)

           

           
          הצג:
          כל התגובות לכתבה "ישראל, לא מה שחשבנו: צרפתים שבאו להתנדב מסכמים שנה מרגשת"
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד