בתו של סוכן המוסד שהורשע:
"הוא טען לחפותו, ואני האמנתי לו"

כבת לאיש מוסד, נירית ברכה-מאור הרגישה תמיד שגם היא בתפקיד: ביטחון המדינה עמד על הפרק אצלה כל הזמן, והיא למדה לייצג את ישראל בכבוד - להיזהר, לשתוק ולהציג לעולם חזות מוקפדת ומושלמת. ערב אחד הכל התפוצץ לה בפנים, ומתוך הסערה והשבר היא יצאה אישה אחרת, שמבינה שלהיות לא מושלמת זה ממש בסדר. היא גם לא מוכנה לשתוק יותר.

מי את?

"נירית, בת 55, בזוגיות פרק ב' עם ראובן, גרה בבת חפר. יש לי שישה ילדים: אור (בן 27) ובר (בן 25) מנישואיי הראשונים; בן ותמר (תאומים בני 37) ורן (30), ילדיו של ראובן מנישואיו הראשונים; ויובל (17), בתנו המשותפת".

ומה את עושה?

"כבר 23 שנה אני עוזרת אישית למנכ"ל של חברה פרטית המספקת שירותים באפריקה לחברות בתחום ההנדסה האזרחית והתקשורת".

נירית ברכה-מאור בילדותה באפריקה, עם אביה יהודה. "שממה והרבה חול"

שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

"אני הבת הבכורה במשפחה של שלושה ילדים. אבי, יהודה גיל, נולד בטריפולי שבלוב למשפחה שהיגרה מאיטליה, ובגיל 13 עלה לארץ ונקלט כילד חוץ בקיבוץ שפיים. לימים עלו גם יתר בני המשפחה. בתחילת דרכו בצבא הוא היה לוחם בחטיבת גולני, ומאוחר יותר, בעקבות פציעה, עבר לשרת כמדריך בגדנ"ע. אמי נועה היא ילידת הארץ, בת למשפחת הנקין מהביל"ויים. את אבי פגשה כשלימד גדנ"ע בתיכון שבו למדה. אחרי שירותה הצבאי למדה בסמינר למורות. לאחר נישואיהם התגוררו הוריי במכמורת, שם ניהל אבי את בית הספר לקציני ים. כשהייתי בת שנה יצאנו במסגרת שירותו הצבאי לשליחות בת שש שנים באפריקה, משם אני זוכרת בעיקר שממה והרבה חול. הלכתי לגן צרפתי, וכשהגעתי לגיל שש לימדה אותי אמא לקרוא ולכתוב בעברית. גדלתי בבית שציונות, אהבת הארץ ויישובה היו חלק בלתי נפרד ממנו. אבא תמיד דיבר על חשיבותה של מדינת ישראל ועל הזכות שלו לשרת אותה. המדינה עמדה תמיד במקום הראשון, הרבה פעמים על חשבון חיי המשפחה. אמא, עזר כנגדו, הייתה העוגן שלנו. היא ניהלה את הבית, גידלה וחינכה אותנו.

"כשחזרנו לארץ מאפריקה, השתקענו ברמת השרון. אבי השתחרר מצה"ל וגויס למוסד. לאחר שנתיים בארץ יצאנו לשליחות ברומא. הקליטה שם הייתה קשה לי: למדתי בבית ספר בריטי למרות העובדה שלא ידעתי אנגלית, והתלבושת האחידה - חצאית ובלייזר מצמר וחולצה לבנה מכופתרת - הייתה זרה ומכבידה. לעבודה של אבא קראו 'המשרד': מעולם לא ביקרתי אותו שם, אבל ידעתי שאנחנו באיטליה למטרה חשובה, ושאני צריכה לשרוד. כך, מגיל צעיר נכנסתי לתפקיד 'מיס פרפקט', שלא משנה כמה קשה לה בפנים, בחוץ היא תמיד במצב מושלם.

"אחרי ארבע שנים חזרנו שוב לארץ, לגדרה. היינו כאן שלוש שנים, עד שנשלחנו לפריז. הפעם הקליטה הייתה לי קלה יותר: בבית הספר היהודי שבו למדתי היו עוד ישראלים בגילי, ומצאתי איתם שפה משותפת. חיינו שם במודעות גדולה לכך שאנחנו צריכים להיזהר. נדרשנו להצניע את יהדותנו ואת השיוך לארץ. את השרשרת שלי, שעליה היה תלוי מגן דוד, החבאתי בתוך החולצה, ולבית הספר הגענו בהסעה מאובטחת. למעשה, הייתי כל הזמן 'בתפקיד'. בסיום התיכון חזרתי לבד לארץ כדי להתגייס. גויסתי למודיעין, ליחידה 8200, ושירתתי כחיילת בודדה".

בנעוריה. "נכנסתי לתפקיד 'מיס פרפקט'"

החלום שלה, לדבריה, היה ללמוד אחרי הצבא בבית ספר לשפות בשווייץ ולהיות מתרגמת סימולטנית, "אבל לא האמנתי בעצמי מספיק", היא אומרת, "ובחרתי בתואר ראשון בחינוך ללקויי שמיעה באוניברסיטת תל אביב. בשנים הללו הכרתי את מי שהפך לבעלי הראשון, ונולדו לנו שני בנים. לימים נפרדנו.

"באותה תקופה, 1997, קיבלתי ערב אחד שיחת טלפון מאמי, שביקשה שאחיי ואני נגיע לביתם לשיחה חשובה. כשבאנו, נפלו עלינו השמיים. התברר שכמה ימים קודם לכן נעצר אבי בחשד למסירת מידע כוזב שסיכן את ביטחון המדינה, בשימוש אישי בכספי המוסד ובהפרת אמונים. בתוך ההלם התוותה לנו אמא את המשך הדרך: 'מחר אנחנו מתלבשים ויוצאים כרגיל לעבודה. אף אחד לא יראה אותנו נשברים'. מאותו רגע הבית היה נתון תחת מתקפה: סוללות של צלמים, שדרני טלוויזיה, עיתונאים, שכנים וסתם סקרנים. עד אז היינו רגילים להיזהר ולשמור סוד, ומאותו ערב נעשינו חשופים. אני החלטתי שאסור שהעניין ייוודע לילדיי הצעירים, ודאגתי שהם לא ייתקלו בעיתונים ולא יראו חדשות. אני גרה ביישוב קטן, ומלבד זוג שכנים, איש לא ידע. מנגנון ההסתרה הזה, שעמלתי עליו כל כך קשה במקביל לתהליך הגירושים שלי, שמר עליי מהתרסקות, מהתמודדות עם שאלות קשות ומהמציאות שקרסה לפתע מול עיניי. בפנים התחולל תוהו ובוהו, אבל בחוץ המשכתי לעבוד, הבית היה מתוקתק כמו תמיד, ואני הייתי מטופחת ולבושה היטב - מיסיס פרפקט.

עם אביה. "אף אחד לא יראה אותנו נשברים"

"לא שאלתי את אבא שאלות. הוא טען לחפותו, ואני האמנתי לו ומאמינה לו גם היום. בית המשפט זיכה אותו מאשמת שימוש בכספי המוסד, הרשיע אותו בשני האישומים האחרים ושלח אותו לחמש שנות מאסר. לאורך כל התקופה הזו התגלתה אמי כלביאה ממש: לרגע לא עזבה אותו, ובמקביל התעקשה על המשך קיומה של המסגרת המשפחתית. באותה תקופה הכרתי את ראובן, איש עסקים ואמן מוכשר. איחדנו את חיינו לבית משותף עם ילדינו מנישואינו הקודמים, ונולדה בתנו יובל. בתוך מערכת היחסים הזו, שיש בה אמון, ביטחון והכלה, יכולתי לאט-לאט לשחרר את הצורך התמידי להיות מושלמת. כשבני הבכור הגיע לגיל בר מצווה, החלטתי שלא יהיו עוד סודות. אבי לקח את שני בניי לשיחה אישית וסיפר להם הכל".

עם ראובן. "איחדנו את חיינו"

מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לנירית של היום?

"האירועים הגדולים שעברתי גרמו לי לדעת כמה כוח פנימי טמון בי. אם עד אז הצלחתי במה שעשיתי, אבל נשארתי תמיד במשבצת נוחה ובטוחה - היום אני מרגישה שיש בי מספיק כוח לעשות גם דברים אחרים. הגשמתי חלום כשהתחלתי להקליט דיסק שבו אני שרה, וגיליתי שאני נהנית מהתהליך לא פחות מאשר מהתוצאה. שחררתי את עצמי גם מהתפקיד הייצוגי שאליו הרגשתי מחויבת כל חיי. הבנתי שאני יכולה לעשות דברים גם לא בצורה מושלמת ועדיין ליהנות מהם. לאחרונה סגרתי מעגל במסגרת הקורס 'יוצאים לאור' המלמד אנשים להביא לבמה את סיפורם האישי כהרצאה. עברתי תהליך עמוק, שבו למדתי לספר בקול רם לעצמי ולאחרים מה אני מרגישה. בערב ההרצאה עמדתי על הבמה, חשופה בפני כולם, מחוברת לעצמי, ונהניתי מכל רגע. עכשיו יש לי חלום חדש, על ערב שבו אספר ואשיר את הסיפור שלי".

מסר לאומה?

"חשוב לדבר. ילדותי ונעוריי לוו בשתיקות רבות. היו הרבה דברים שאסור היה לדבר עליהם. בעלייה שלי לבמה עם סיפור חיי שברתי את קשר השתיקה. היום אני מבינה שמותר וצריך לדבר על הכל, גם על דברים קשים. העולם לא יתמוטט. להפך, אפשר לצאת מזה מחוזקים ולהבין שאנחנו בסדר גמור. אנחנו לא מושלמים. לכל אחד יש את הסיפור שהוא סוחב עימו, על כל היבטיו; כל הסיפורים הם בסדר, ואת כולם צריך וראוי לספר".

_____________________________________________________

אבא שלה היה שחקן מפורסם. הקליקו על התמונה:

"הוא היה אבא מיוחד מאין כמותו, שהקריא לי לפני השינה את אלתרמן, אורלנד ושלונסקי". הקליקו על התמונה (צילום: אלבום פרטי)