מי העתיק את השמלה שלי?! המשחק שמשגע את עולם האופנה

בעת האחרונה נדמה שסצנת האופנה הישראלית היא לא יותר מארגז חול עצום בפעוטון השכונתי, עם המשחק האהוב על מעצבים ומותגים - "מי העתיק את השמלה שלי?!" כולם מאשימים וכולם מואשמים, והכול בלי טיפת אלגנטיות, ובלי אף מבוגר אחראי שיגיד, יאללה, תרגיעו.

האחרון שהניף דגל מלחמה על המצאת שמלת המחוך הוא המעצב הישראלי עתיר הבאז אלון ליבנה, שבעבר האשים אפילו את קרל לגרפלד משאנל בהעתקת תיק שעיצב לקסטרו, ומאז היו גם ורסאצ'ה שלדבריו העתיקו ממנו שמלה, ואוליביה רוסטאן מבית האופנה הצרפתי בלמן, שליבנה טען כי שאב השראה יתרה מהקולקציה שלו. הפעם הכריז ליבנה קבל עם ורשתות חברתיות כי המעצבת ברטה העתיקה ממנו את שמלת הכלה שעיצבה לעדן בן זקן. 

ליבנה העלה פוסט שרמז על העתקה וברטה לא שתקה, והשניים התקוטטו לאורך ימים שלמים אחרי החתונה, כשזה אומר המחוך שלי, וזו אומרת שלי הוא. כדי להרבות בשמחה הוזעקו למסיבה "החיילים של אלון", שהם כמו ה"אריות של הצל" רק פחות מעודנים, והרימו עפיפונים של אש לצורכי פיגוע נגד ברטה ברשתות החברתיות.

בינתיים, מחוך המריבה עצמו לא הבין בכלל מה קרה לו, שהרי הוא כבר קיים עשרות שנים. הרבה לפני שברטה צמחה בין חולות אשדוד, ולפני שאלון ליבנה הוסר מרשימת הסטודנטים בשנקר בעוון העתקה, וזה בדיוק המקום להזכיר את העניין הזה של חמאה על הראש וצעידה בשמש. 

מקור וחיקוי בעולם האופנה הם מושגים מתעתעים ונפיצים, שגוררים אחריהם אמוציות של אגו פצוע. מצד אחד, בעולם שכולו שכפולים על גבי שעתוקים, מחוות או השראות, קשה עד בלתי אפשרי להאשים מישהו בהעתקה מכוונת ומפורשת. מנגד ובאופן טבעי, מעצבים רבים רגישים לזכויות היוצרים שלהם, ומאוד מתרעמים כשנדמה להם שמישהו גונב להם את הרעם, אפילו אם את אותו רעם ממש אימצו גם הם במלואו ממקור שלישי זר ואנונימי, לעתים בכוונה תחילה ולעתים מבלי שכלל היו מודעים לכך. 

בברנז'ת האופנה נדמה כאילו חזון אופנתי הוא משאב טבע שמתעופף באוויר החופשי, וכל החפץ צריך רק להושיט את ידו ולחטוף. זה אכן מרגיז ולא הוגן, אבל באותה נשימה גם מגחיך את כל הצדדים המעורבים. בעיקר בארץ שבה ה"תעשייה" חובשת את החקיינות ככתר על ראשה. לפעמים אנחנו קוראים לזה ציטוט ולפעמים הומאז', ולפעמים אנחנו לא טורחים בכלל להצביע על מקורותינו, משוכנעים שאיש לא יבחין בדמיון. 

למה מעתיקים? כי זה קל, כי זה ללכת על בטוח, כי אם עשו את זה קודם והצליחו, אז למה לא אנחנו? כי להתאמץ, אתם יודעים, זה עושה קמטים. זה לא שאנחנו מסרבים להיות מקוריים, אנחנו פשוט מעדיפים להסתמך על משהו שכבר בדקו לפנינו, וראו שהוא עובד.

אנחנו מעתיקים מחו"ל גם את הבגדים שלנו וגם את ההתייחסות להעתקות, כי אפילו על ה"אכלו לי, שתו לי, חיקו לי" לא השכלנו לייצר פטנט ישראלי. כך שברטה וליבנה שמתקוטטים על המחוך שארז את עדן בן זקן, הם רק גרסה פחות אלגנטית של המעצבת הבריטית אמיליה וויקסטד, שהשחירה את ז'יבנשי בטענה שהעתיקו ממנה את שמלת הכלולות המלכותית של מייגן, וגם קלקלו לה את העיצוב. 

ומה שבבריטניה עושים עם כפפות ונימוס, באמריקה עושים בידיים חשופות ובעירום כמעט מלא. הקרב הנוכחי בתחום היצירתיות הגנובה שייך לקלווין קליין שמנסים להוריד לוויקטוריה'ס סיקרט את התחתונים, ועל הדרך לקצץ לה את כנפי המלאך. אבל הריב הכי קולני עד כה שייך כנראה לתעשיית האופנה האיטלקית, כשדולצ'ה וגבאנה התכתשו עם ארמאני על זוג מכנסיים, מכוערים להפליא אגב, ואז פתחו גם חזית נגד קרל לגרפלד ונעלי עקב שהציג, מכוערות להפליא גם הן. 

למרות שנדמה כי אין דבר יותר אופנתי היום מלצעוק "אני חשבתי על זה לפניך", מעטים וחריגים הם המקרים שמגיעים גם אל בתי המשפט, ועוד יותר נדירים המנצחים. בין המעטים האלה ניתן למנות את מעצב הנעליים ג'ימי צ'ו, שתבע את חברת ניו לוק בגין ניכוס אחד מדגמיו, את רשת טופשופ הלונדונית שנאלצה להשמיד אלפי שמלות שנראו כמו אחיותיה התאומות של שמלה של בית האופנה קלואה, ואצלנו היתה זו חברת פוקס, שהורידה בזמנו ממדפיה 5,000 זוגות מכנסי ג'ינס שניסו להיות דיזל. 

כשיש לך שם מוכר, כסף וגישה לצבא משפטנים, אתה יכול לתבוע חקיינים ולדאוג לנקמה הולמת ולהשבת הקרדיט אל מקומו, אבל שכשאתה קטן וחלש ומועתק, אין לך אלא לבלוע את העלבון, לספר לכולם שמדובר במחמאה, ולספור דמעות לתוך הכרית. המלחמה בהעתקות היא ברוב המקרים מלחמה די אבודה. תשאלו את גדי אלימלך שתבע את רנואר, חגג לרגע את הזכייה, ואז הפסיד בערעור.

יש להניח כי לשני הצדדים, זה החש מועתק וזה המואשם בהעתקה, מדובר בנושא כאוב, הכרוך בפגיעה כלכלית ובמוניטין מתפקפק, אבל לצופים מן הצד מדובר במלחמה שיש בה מן השעשוע, עטוף בקפידה בשמחה לאיד ותחושת "מגיע להם" (כי הם יקרים, או יהירים, ובדרך כלל גם וגם). די לקפוץ לביקור בדף האינסטגרם הפופולארי "דיאט פראדה", שמוקדש כולו לסוגיית ה"מי העתיק ממי", או כמו שקוראים לזה אצלנו בשכונה – "דה ביצ' סטול מיי לוק ועכשיו היא מוכרת אותו בחצי מחיר".

ובאיזה צד של התפר אני ממוקם בסוגיה? מתנדנד לי בין תמיכה קולגיאלית בזעקת הנגזלים, לבין הצורך לסכם בחבר'ה, נו ב'מת, כולה שמלה. תנוחו.

_________________________________________________________________________

ולמה אנחנו מאמינים למותגים שמוכרים לנו פוליטיקה במקום בגדים?

שמלה יכולה להיות רק שמלה: בעד גדר ההפרדה בין אופנה ופוליטיקה. לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: זהר שטרית)