איך התרברב גורודיש אחרי הניצחון במלחמה - ולקה ביוהרה מסוכנת

    "אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו", התפאר מח"ט 7, שמואל גונן, בתום מלחמת ששת הימים, השבוע לפני 51 שנה. במלחמה הבאה הוא כבר דיבר אחרת

    עופרה עופר אורןפורסם: 11.06.18 01:29
    שמואל גונן (גורודיש) ב-1989. "בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות" (צילום: מיכאל קרמר)
    שמואל גונן (גורודיש) ב-1989. "בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות" (צילום: מיכאל קרמר)
    גורודיש (מימין) עם האלוף אריאל שרון במלחמת יום כיפור. פתאום התברר שאנחנו לא כל-יכולים (צילום: שלמה ערד, לע"מ)
    גורודיש (מימין) עם האלוף אריאל שרון במלחמת יום כיפור. פתאום התברר שאנחנו לא כל-יכולים (צילום: שלמה ערד, לע"מ)

    שתי בדיחות שהישראלים סיפרו הרבה בקיץ של 1967 מעידות על הלך הרוח שרווח בארץ באותה תקופה. הראשונה הייתה: "בשדה התעופה תלוי שלט - 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור'". סיפרו אותה המיואשים, אלה שהמיתון הכלכלי של אותם ימים שבר את רוחם, ואבדה תקוותם לחיים טובים בארצם. הבדיחה השנייה, שאותה התחילו לספר בסוף יוני של אותה שנה, העידה על השינוי הקיצוני במצב הרוח הלאומי: "מה נעשה היום?" שאלו אנשים, והתשובה, מלווה בגיחוך יהיר, הייתה "נכבוש את קהיר" - ואמרה הכל.

     

    בין שתי הבדיחות הפרידה מלחמה. הייאוש והתבוסתנות פינו מקום להתרברבותם של המנצחים. שמה של המלחמה העיד על אורכה: "מלחמת ששת הימים". בתוך פחות משבוע - יש האומרים, בכמה שעות בלבד – הובסו צבאות ערב. המלחמה התחילה במכה ניצחת ומפתיעה של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד את שדות התעופה של מצרים, סוריה וירדן ולא איפשר למטוסי האויב להפריע למהלכיו הנוספים של צה"ל. בתוך כמה ימים, השבוע לפני 51 שנה, נכבשו שטחים עצומים – מרחבי סיני, הגדה המערבית, רמת הגולן. שטחה של מדינת ישראל גדל בבת אחת כמעט פי ארבעה.

     

    שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין במסוק בדרך לעזה אחרי המלחמה. "מחכים לטלפון מהערבים" (צילום: דוד רובינגר)
      שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין במסוק בדרך לעזה אחרי המלחמה. "מחכים לטלפון מהערבים"(צילום: דוד רובינגר)

       

      עם סיום המלחמה השתתף שמואל גונן (גורודיש), אז מפקד חטיבה 7 של השריון, בעצרת זיכרון חטיבתית בג'בל ליבני שבצפון סיני. הוא נשא הספד, שנהפך לנאום ניצחון והעיד על האווירה ששררה בארץ באותם ימים:

       

      "עמנו, למוד המלחמה על קיומו, שוב נלחם על חייו, והפעם פגע ברזל בברזל, וצבאות ערב הוכו מכה ניצחת. אתם הייתם חוד החנית של התקפת השריון על קליפתו הקשה של הצבא המצרי. בקרב תנופה אכזרי ומר, מלא הוד וגבורה, בסער, בדם ובאש, הבקענו מערכיו המבוצרים של האויב והשמדנו שריוניו – בחאן יונס, מערכי רפיח, שייח' זוויד, הג'יראדי ואל עריש, ביר לחפן וביר חמה ונתיב הדם והאש בואכה איסמעליה. בכל מקום שעברנו, השארנו מאחורינו שלדים שרופים, טנקים מתפוצצים וגוויות חרוכות. אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו!

       

      "לא הסבנו ראשנו אל יקירינו, שעם רכב ברזלם עלו באש. לא עמדנו על הדם. ובחמת זעמנו הבאנו ברעם שריוננו את המוות לתוך ליבו של האויב עד שהכרענוהו כליל ושחררנו עמנו מסיוט ההשמדה המיידית, שאיים עליו אויב אכזר. כי כיהודים נלחמנו, על חיינו נלחמנו, ובזעם נלחמנו. וגבורת ההמונים התגלתה אצלנו. לא שיערנוה מראש. ועמנו לא במקרה קיים לעד, ואכן, נצח ישראל לעולם יישאר.

       

      "רעיי הלוחמים, אתם בעצמכם לא ידעתם על הוד גבורתכם, וכשראיתי את השריונים נחדרים ועולים באש, והאנשים, אתם, ממשיכים מתוכם במלחמה – ידוע ידעתי כי האדם הוא הפלדה, והשריון – מתכת בלבד. ועדים, 70 הלפידים הבוערים מאחור, 70 הגיבורים שהשארנו בשדה הקטל, והמספר הכפול מזה של פצועים. ועדה המנהיגות לפנים, שחסרה והתמלאה מתוך השורות תוך הקרב. ועדה הסיירת שאיבדה את מחציתה ולא עצרה בתנופתה – כי לא קלה הייתה המשימה.

       

      "ידעו הנופלים וידענו כולנו מה המחיר, לקראת מה ולמה אנו הולכים לקרב. והלכנו כולנו – בנכונות, בהכרת השליחות ומתוך תקווה כי כולנו בונים עולם יפה יותר לבנינו אחרינו. נכונים למחר, מתוך ידיעה שאת זעם השריון הפעם האויב לא ישכח. במלחמה הזו הניצחון כולו שלכם.

       

      "חזקו ואימצו, ותחזקנה ידיכם, אחיי גיבורי התהילה!"

       

      הקשיבו לחלקים מהנאום הזה:

       

       

      קשה להתעלם מהפאתוס שבנאום, מהגאווה שיש בה יותר משמץ של שחצנות, מהדברים המופרזים, ואפילו מחרידים, נוסח "אל המוות הישרנו מבט, והוא השפיל את עיניו!" אבל אין ספק שגורודיש לא היה אז יוצא דופן בתחושה שאנחנו, הישראלים, כל-יכולים. תחושה דומה של ביטחון עצמי וזחיחות אפשר למצוא גם בדברים שאמר משה דיין, מי שהיה אז שר הביטחון, שלושה ימים אחרי שוך הקרבות. "אנחנו מחכים לטלפון מהערבים", הכריז דיין והוסיף: "טוב לנו במקומות שבהם אנחנו עומדים עכשיו. אם הערבים רוצים בשינוי, עליהם לבוא בדברים איתנו. אנו לא נעשה שום צעד".

       

      דיין טיפח את הרעיון שיש להקים בגדה המערבית "מעין אוטונומיה ערבית", כדבריו, שבה "לערבים יהיה פרלמנט משלהם, והם ינהלו את ענייניהם, וישראל רק תדאג לענייני הביטחון והחוץ". תוכנית כזאת נראתה לו מעשית, "משום שהערבים בגדה המערבית אינם רוצים בהחזרת שלטונו של חוסיין". דיין גם הדגיש שהוא "מתנגד לקליטת מיליון ערבים בישראל, משום שבמקרה זה לא תהיה ישראל עוד מדינה יהודית". מצד שני, הוא התנגד "גם להחזרת רצועת עזה למצרים, או הגדה המערבית לחוסיין", ובכל זאת הודיע ש"אנחנו" לא ננקוט שום צעד כדי ליישם את התוכניות הללו. במלחמות הבאות שפרצו כאן, ההתשה ויום כיפור, גם גורודיש וגם דיין דיברו אחרת לגמרי.

       

      51 השנים שחלפו מאז – ואיתן המלחמות הנוספות, האינתיפאדות והפיגועים - מוכיחות איזו טעות אסטרטגית עשו מי שהסבו לאחור בכיסאותיהם ביהירותם המופלגת ולא הבינו שאין די בניצחון בקרב אם הוא מביא בעקבותיו רק שאננות ועיוורון.

       

      __________________________________________________

       

      דורית צמרת כתבה שיר מפורסם לזכר חללי מלחמת יום כיפור. הקליקו על התמונה:

       

       

      "איך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב?" הקליקו על התמונה (צילום: ניסן ארנברג)
      "איך קורה עדיין שמלחמה פורצת שוב?" הקליקו על התמונה (צילום: ניסן ארנברג)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים