כשילדה הולכת למרוט שפם: 'קשה להתנגד למסר ששיער גוף זה מגעיל'

    שירי כהן הקדישה את סרט הגמר שלה "גבות", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, לביקור הראשון של בת 12 אצל הקוסמטיקאית, בו היא חווה את השעבוד הנשי לתכתיבי היופי

    שירי כהן, יוצרת הסרט "גבות". "כל ילדה לומדת די מהר שהכאב הזה נחוץ" (צילום: צביקה טישלר)
    שירי כהן, יוצרת הסרט "גבות". "כל ילדה לומדת די מהר שהכאב הזה נחוץ" (צילום: צביקה טישלר)
    סצנת אימה אצל הקוסמטיקאית. מתוך הסרט "גבות" (צילום: צילום מסך מתוך הסרט "גבות")
    סצנת אימה אצל הקוסמטיקאית. מתוך הסרט "גבות" (צילום: צילום מסך מתוך הסרט "גבות")

    בפתח שבוע חגיגות בת המצווה שלה, נכנסת ילדה מתוקה למכון יופי מלווה באמה. היא רואה שם נשים לפני, במהלך ואחרי הסרת שיער ממקומות שונים ומשונים בגופן, באמצעות שעווה וחוט. אדומות ומרוטות הן יושבות על כורסת הטיפולים, מתמסרות לידי הקוסמטיקאית כשברקע שנסון רומנטי.

     

    "זה כואב? חכי תראי מה זה לידה", מתנשאת אישה מנוסה על הילדה. "אין דבר כזה לא כואב", מודה הקוסמטיקאית כשהיא רוכנת מעליה עם חוט שלוף. הילדה בועטת, צורחת, סובלת, אך החוט נשאר מתוח והלקוחות מתגייסות לרתק אותה למקומה. אחר כך היא נרגעת, מציצה בבואתה החדשה עם הגבות המסודרות ומכריזה: "אני לא יוצאת מפה עד שאת עושה לי שפם!"

     

    זוהי עלילת "גבות", סרטה הקצר (פחות מ־9 דקות) של שירי כהן, בוגרת תואר ראשון בחוג לאמנויות הקול והמסך (מסלול תסריטאות) במכללת ספיר. בשבוע שעבר, זכה הסרט בפרס הסרט הטוב ביותר ע"ש מיקה אילון של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, שהוענק במסגרת פסטיבל קולנוע דרום השדרות בשבוע שעבר. לדברי כהן, שכתבה וביימה את הסרט כפרויקט גמר, "זה סרט התבגרות שאני הייתי צריכה לראות בתור ילדה. הוא מציג את הרגע שבו ילדה מבינה שנכפה עליה להיות משועבדת לתכתיבי היופי, חושף את מאחורי הקלעים של הנשיות, את המוסך רווי האלימות, הכאב והסבל.

     

    לצפייה בטריילר "גבות"    (שירי כהן)

    לצפייה בטריילר "גבות"
    שירי כהן

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    יהיו מי שיגידו שנשים בוחרות להסיר שיער מיותר. שאף אחד לא מכריח אותן.

    "גם אם זה נראה כמו בחירה, זה בסופו של דבר אילוץ חברתי־תרבותי שמשודר אלינו מינקות: להיות מרוטות, חלקות, נטולות שפם וגבות. הפנמנו את הדיכוי ואנחנו מפעילות אותו אחת על השנייה. נשים מרגישות שאם הן לא יפות, ייצוגיות, חלקות כמו תינוק,

    "הפנמנו את הדיכוי ואנחנו מפעילות אותו אחת על השנייה"

    אז הן מגעילות, הן קופות והן חסרות ערך. רציתי לגרום לנשים לשאול את עצמן - האם זה באמת נחוץ? האם זה המצב הטבעי לנו? אני הפסקתי להסיר שיער באופן קבוע כחלק מתהליך עם עצמי שבו החלטתי שזה מותר לי, ושאם זה מגעיל מישהו - זה שלו".

     

     

    טראומת האורתודנט

    הרעיון לסרט, היא מספרת, נבט בעקבות זיכרון ילדות שלה. "בגיל 12 הלכתי לאורתודונט שהתבקש לתת לי חוות דעת על טיפול שיניים", היא משחזרת. "ישבתי על הכיסא בקליניקה שלו והוא התחיל לחלק לפנים שלי ציונים. הוא דיבר מעליי, ישר אל הוריי, ואמר: 'יש לה אף נשרי, אני ממליץ על ניתוח, סנטר מפותח מדי שצריך לשייף ושפתיים שצריך למלא'. אף אחד לא עצר אותו. אני זוכרת שהוא אמר: 'היא מעוותת'. המילה הזאת חתכה לי בבשר החי. אחר כך שנים הגדרתי את עצמי באמצעות המילה הזאת ותהיתי ביני לבין עצמי - האם אני מעוותת?"

     

    איך התמודדת עם זה?

    "הדבר הראשון שעשיתי, איך שחזרתי הביתה מהטיפול, זה לרוץ לחדר שלי, לקחת מראה קטנה ולעמוד מול המראה הגדולה כדי לבחון את הפרופיל שלי, דבר שלא עשיתי לפני כן. בדקתי על מה הוא מדבר, מדוע הפנים שלי כל כך מעוותות והפנמתי את דבריו כעובדה. זה הוביל אותי לשנים של שנאה עצמית".

     

    עכשיו את מרגישה מעוותת? כי את לא.

    "לא, בגדול. אבל לא עשיתי שום דבר שהרופא המליץ עליו. תמיד הרגשתי הכי מכוערת בכיתה, הכי שחורה, הכי שעירה. הביטחון שלי כל כך התערער ברגע שמישהו מקצועי נתן את חוות הדעת הלא מקצועית שלו. בתהליכי הפקת הסרט דיברתי על זה עם

    "הביטחון שלי כל כך התערער ברגע שמישהו מקצועי נתן את חוות הדעת הלא מקצועית שלו"

    אמא שלי והיא אמרה שהיא ממש זוכרת את השיחה הזאת, ושהלב שלה נשבר כשהוא דיבר. היא הייתה שם ברגע הזה איתי, זה לא חלף מעליה, אבל היא לא עצרה אותו. גם בסרט האמא רואה מה קורה לילדה, איך היא מתנגדת לסידור הגבות, כמה כואב לה - והיא מחזיקה אותה על הכיסא. אף אישה לא עוצרת את התהליך או מעלה בדעתה שהיא יכולה לוותר על סידור הגבות. גם לאמהות יש חלק בדבר הזה".

     

    את זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשת בפינצטה?

    "אני זוכרת שבגיל 13 יצאתי למחנה קיץ בצופים וילד אחד צחק עליי שיש לי שפם. באותו יום קראתי להוריי שייקחו אותי הביתה בתירוצים שונים. בבית, כשסיפרתי על זה לאחותי הגדולה, היא עשתה לי גבות ושפם לראשונה. זה כאב, אבל סוף־סוף הרגשתי נקייה וראויה. אבל לא הייתי נותנת את כל הקרדיט רק למקרה אחד, כי קשה מאוד להתנגד למסר ששיער גוף זה מגעיל. כל ילדה לומדת די מהר שהכאב הזה נחוץ".

     

     

    הפרסייה היחידה

    כהן, ילידת 1990 שמתגוררת כיום בתל־אביב, גדלה בכוכב־יאיר, "בבית עם ערכים מסורתיים. אבא היה המפרנס העיקרי, אמא הייתה המטפלת העיקרית. הייתי הפרסייה היחידה בשכבה של אשכנזיות יפהפיות. מגיל צעיר למדתי שיש לי יותר שיער ממה שאמור להיות לי, וידעתי שזה חטא גדול לאישה. גם האווירה ביישוב הייתה של חברה גברית עם ערכים צבאיים וציוניים. כילדה, הרגשתי שהנשים הן האובייקט שמחמיא לגבר ואין להן נוכחות עצמאית. התודעה הפמיניסטית שלי התפתחה רק במכללה".

     

    בצבא שירתה בחיל הים כמאבחנת מדעי ההתנהגות וזכתה במקום הראשון בתחרות כתיבה של עיתון "במחנה". אחרי השחרור למדה לתואר ראשון במכללת ספיר ושימשה ראש התא הפמיניסטי במכללה.

     

    הסרט "גבות" שכתבה וביימה צולם במשך חמישה ימים בלוקיישן אחד, בתקציב של 20 אלף שקל, בסיוע קרן גשר. הצפייה בסרט גרמה לי להתכווץ מול כל מריטה, אבל לא כל הצופים באולם היו שותפים לתחושות הקשות. "גברים שצפו בסרט ממש צחקו",

    "גברים שצפו בסרט ממש צחקו, גם בחלק האלים והעצוב"

    מספרת כהן, "גם בחלק האלים והעצוב, שבו הנערה נלחמת ובועטת כשמנסים למרוט לה את הגבות. לעומת זאת, לנשים שצפו בזה היה קשה מאוד. התגובות היו כאלה כבר בשלב התסריט, כשגברים שאלו על מה הסרט שלי. הסברתי להם שזה על ילדה שבאה לעשות גבות בפעם הראשונה, הם ענו - ו...? נשים לעומת זאת ישר הבינו שיש פה סיפור ענקי".

     

    ירין אוזן, הילדה בת ה־12 שמשחקת את גיבורת הסרט (צילום: צילום מסך מתוך הסרט "גבות")
      ירין אוזן, הילדה בת ה־12 שמשחקת את גיבורת הסרט(צילום: צילום מסך מתוך הסרט "גבות")

       

      התודעה הפמיניסטית שחררה אותך לחלוטין מתכתיבי היופי, לדעתך?

      "לא לגמרי. פעם הייתי כלואה בשגרת הטיפוח: הייתי חייבת לעשות שפם כל שלושה שבועות וגבות כדי לא להרגיש מגעילה. עכשיו אני בשלב ביניים, שבו אני עדיין מרגישה לא בנוח כשאני רואה על עצמי שיער גוף, ובכל זאת אני נותנת לו לצמוח בכל מקום, עד שאני מרגישה שאני לא רוצה יותר ואז אני מסירה. אני מקווה ליישם על עצמי את השינוי שהייתי רוצה שיהיה בעולם".

       

      גם גברים שעירים סובלים מהצקות וממלאים את מכוני הסרת השיער, את חושבת שהם יזדהו עם הסיטואציה שהצגת בסרטך?

      "רציתי לעשות סרט של נשים, בהשתתפות נשים, שנשים יזדהו איתו. יצא לי להראות את הסרט הזה לגבר שעיר שהתמודד עם הבעיה הזאת, והוא ממש בכה. מרגש אותי להיזכר בזה. ובכל זאת, בעיניי אצל גברים הסרת השיער נובעת יותר מבחירה ופחות מדרישה חברתית. נשים לא יכולות להגיע לעבודה ברגליים שעירות, כי מה יגידו מאחורי גבן? לפני שנה יצא קמפיין של דוגמנית שהצטלמה כך שראו את בית השחי השעיר שלה. התגובות היו כל כך מזעזעות, אנשים איחלו לה אונס ומוות, ממש נגעלו ממנה. נשים שמחליטות לא להסיר שיער משלמות מחיר הרבה יותר כבד מגברים שנותרים שעירים".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: איתן טל, סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה)
       
      הצג:
      כל התגובות לכתבה "כשילדה הולכת למרוט שפם: 'קשה להתנגד למסר ששיער גוף זה מגעיל'"
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד