יעל שחם, מחברת "העורכת": 'הצורך
להוציא לאור ספר מונע מגאוותנות'

לפני תשע שנים, כשפרשה מעריכת המוסף היוקרתי "פירמה" של "גלובס", החליטה יעל שחם (61) לעזוב את מרוץ העכברים. מאז היא מובטלת מרצון, עושה מה שבא לה ובין היתר כתבה את ספרה הראשון "העורכת" (כתר ספרים), שמסעיר בימים אלה את הביצה התקשורתית. במרכזו, עורכת מוסף שאומרת כל מה שהיא חושבת, לאו דווקא כשצריך, תוך כדי ג'נגול בין המערכת, הבית, הנישואים המתפוררים והרומן הלא יציב עם צעיר שמציל אותה מטביעה בים.

הים הוא מוטיב מרכזי בחייה של שחם וגם בחיי גיבורת ספרה. כל כך הרבה קווים משיקים בין שחם ובין הגיבורה שלה, עד שעולה ההשערה כי הספר הוא אוטוביוגרפיה. בבית הקפה שבו אנחנו נפגשות, שחם ממהרת לצנן את התלהבותי: "הביוגרפיה תמיד מזינה את הספרות. בכל ספר ניתן למצוא נקודות המשיקות לחיי המחבר. אם תגרדי שכבות תגלי ב'הארי פוטר' קווים משיקים לחייה של ג'יי קיי רולינג".

הים הוא מוטיב מרכזי בחייה של שחם וגם בחיי גיבורת ספרה(צילום: יריב כץ)

איפה מתקיימת ההשקה בספרך?

"בראש וראשונה זה הקול שלי. אלה חומרי הבערה שלי והתפיסה שלי את המציאות בגרסתה הספרותית. בספר אני מציגה דמויות בדויות ומוגזמות כמו בקומדיה. טיפוסים יצריים ואובססיביים, עליהם אני מערימה חולשות אנושיות ומומים המאפיינים את בני דורנו. אני מציירת דמויות הלוקות בפגמים אנושיים ויותר מכל אדם אחר הן אומרות עליי משהו. חולשות שאני רואה באנשים הן החולשות שמשתקפות מתוכי, מומים כמו נאמנות עיוורת, חמדנות, רכושנות, בוגדנות, קנאות - אני מוצאת גם בי. מלבד זה, לא מוכרחים לעבוד בעיתון כדי לגלות שמעל ראשך ניצב בוס אפרורי או אידיוט, לא חייבים לערוך מגזין כדי שמישהו יחמוד את את הכיסא שלך. בחרתי במערכת עיתון כי היא מקום נושם ומעניין".

הייתה ביקורת שהגדירה את "העורכת" "מסע נקמה". האומנם?

"בעת הכתיבה לא הרגשתי מונעת מנקם. נקם הוא נגזרת של כעס, אני לא כועסת על אף אחד, גם לא כעסתי. לפחות לא במודע. מה שכונה 'מסע נקם' הוא בעיניי סיפורים מעניינים על איך אנשים מתנהגים במצבים מסוימים. לא יצר הנקם הוא מרכז הכובד של הכתיבה שלי".

יעל שחם על ספרה "העורכת": "לא יצר הנקם הוא מרכז הכובד של הכתיבה שלי"

אלא?

"הצורך להוציא לאור ספר באופן כללי מונע מגאוותנות בעיניי. המניע העיקרי של כותב הוא הצורך בטיווס, בפרישת נוצות. השפה היא הנוצות של המחבר. מלבד הצורך הנרקיסיסטי, הכתיבה עונה על עוד דחפים. אצלי הכתיבה מייצרת תחושת גרביטציה שמזכירה היריון, תחושת חיבור חזק לאדמה. משהו שקט בי כשאני כותבת. אני ממליצה לכולם להתנסות בכל סוגי הכתיבה והקריאה. קריאה היא תרופה".

וסיפור הגירושים בספר הוא שלך?

"אני גרושה כמעט 20 שנה. באמצע החיים מצאתי את עצמי אם חד־הורית במלוא מובן המילה, ובמשרה מלאה. התהליך הקשה הזה והכוח ששאבתי מתוכו, הגדיר אותי בחיים: 'גרושה עם ארבעה ילדים'. בספר אני כותבת על משפחה המתנהלת תחת הליך פרידה של ההורים. ברור שהגירושים שלי אורבים עמוק במרתפי עברי, אבל 20 שנה הן מרחק עצום, כך שאני לא מספרת על הגירושים שלי. ליוויתי לא מעט חברות וחברים למדרגות הרבנות בשנים האלה ובכל פעם מחדש נחרדתי לגלות אילו מפלצות נחלצות מבני האדם בתהליך הפרידה. אני משוכנעת שקיימים בעולם גירושים ידידותיים ונעימים, אני לא נתקלתי בכאלה".

פוטרת מ"גלובס" לפני תשע שנים, אחרי 25 שנה. מאז אינך עובדת, איך את מסתדרת?

"לא לעבוד זו פריווילגיה בעיניי. לא מעט אנשים חווים 'לא לעבוד' כגיהינום. קראתי מחקר שלפיו מרבית בני האדם מתים בשנה שבה הם מפסיקים לעבוד. אני מכירה אנשים שעובדים למרות היותם מסודרים כלכלית, בוודאי בני גילי. עבודה עונה על צרכים כמו הגדרה עצמית, שיוך חברתי, סטטוס, עניין בחיים, מסגרת. בשנים האחרונות אני פחות נזקקת לאלה".

איך שרדת כלכלית?

"אפשר לומר שהיה לי מזל. כשפיטרו אותי הייתי צריכה להאכיל חמישה פיות. אחרי כמה חודשים של חיפושים מכרתי את הדירה שלי. כד השמן הזה כלכל אותנו שנים ארוכות".

לא פחדת להישאר בלי דירה?

"אני אדם חרדתי, אבל לא בעניינים כספיים. אולי כי אני לא טיפוס חומרני במיוחד. מעולם לא מצאתי מתאם מובהק אצל בני האדם בין פחדים כלכליים למצב כלכלי, אני מכירה אנשים שמצבם הכלכלי מובטח וחיים תחת פחד. אני בדיוק להפך. אני לא 'מסודרת כלכלית' אבל אין לי פחד שייגמר הכסף. אני לא 'קלולס', אני פשוט יודעת להסתדר עם מה שיש. אין לי עיניים גדולות".

"אני אדם מאוד חרדתי, אבל לא בעניינים כספיים"(צילום: יריב כץ)

איך את מעבירה את יומך?

"לא מעט אנשים שואלים אותי את זה, ועם הזמן למדתי שזו שאלה של אנשים עובדים. אני בטלנית מטבעי ולכן אין לי תשובה טובה". כמו הקריירה העיתונאית, הספר קרה לה כמעט במקרה. הכל התחיל כתרגיל בסדנת כתיבה, שבו כתבה על מקרה שאירע באמת: איך כמעט טבעה כשגלשה בים, ואיך ברגע האחרון הופיע גולש ומשה אותה מהמערבולת. סיפור הטביעה מופיע בפרק השני של "העורכת".

מה גרם לך לכתוב דווקא עכשיו?

"יכול להיות שזה קשור למוות של אמא שלי, שנפטרה לפני שלוש שנים. משהו חזק קורה לך כשאת נותרת יתומה. יכול להיות שהטלטלה הזאת הובילה אותי לכתיבה".

קיבלת ביקורות מצוינות, ב"הארץ", למשל. איזו תגובה הכי ריגשה אותך?

"של נשים הכותבות לי שקראו את הספר בנשימה עצורה ומתוודות שעברו דברים דומים".

ואיזה משוב קיבלת מילדייך על הספר?

"אף אחד מהם לא קרא את הספר, ואני מקווה שגם לא יקראו. אני כותבת בגוף ראשון שמייצר תחושת אינטימיות גבוהה ומציאותית שקשה להבחין בתוכה בין מציאות לדמיון. אף אחד לא אמור להתפתל מול הספר של אמא שלו. זה לא פייר".

איך הרגשת כשראית את הספר בחנויות?

"הרגשתי כמו אחרי חודשים של לידה. זו קלישאה, אני יודעת, אבל זה מה שיפה בקלישאות - הן תמיד נכונות".