אחרי ששני בניהם בגרו ועזבו את הבית, הבינו ההורים, בני זוג בשנות ה-50 לחייהם, שביתם בשכונת רמת חן הרמת-גנית, בית משפחה ששטחו 180 מטרים רבועים, אינו מתאים להם כלל. למרות העובדה שהבית תוכנן בשבילם מאפס, עם יחידת מגורים נפרדת לכל בן ("בתקווה שכך יוכלו להישאר בבית כמה שיותר"), החליטו ההורים לעזוב אותו לאחר 3.5 שנות מגורים בלבד. "הוא היה מקסים", מספרת אם המשפחה, "אבל גדול מדי, היינו צריכים לעבוד בשבילו. הבנו שזה לא מתאים לנו. רצינו פשטות, בית במפלס אחד".
בני הזוג, הוא ביולוג והיא מרצה במכון הטכנולוגי חולון, מצאו בית ישן בן 140 מטרים רבועים בשכונה ותיקה ושקטה ברמת אפעל, ופנו באופן טבעי אל האדריכליות איריס ברגר ועילית גרינברג, שתכננו להם את הבית ברמת חן. ולא רק אותו: 20 שנה קודם לכן תכננו השתיים גם את דירת המשפחה הראשונה בגבעתיים, 68 מטרים רבועים בלבד. אז היו הורים צעירים לשני בנים קטנים, עם שני חתולים וכלב. 16 שנים התגוררה המשפחה בדירה הקטנה והמשופצת, שהאדריכליות התאימו לצרכיה באמצעות מחיצות נעות מעץ ונייר אורז.
כעת נקראו האדריכליות המנוסות לבחון את הבית שמצאו ברמת אפעל, ולחוות דעתן. אחרי שאישרו את הבחירה החל, בפעם השלישית, תהליך תכנון משותף. "זה היה צעד מאוד אמיץ", אומרת האם. "הבית שעזבנו היה חדש ויפהפה, והבית שקנינו היה ישן ומוזנח. הרפתקה מסוכנת, כביכול. אבל החלטנו ללכת על זה רק מתוך אמון מוחלט באדריכליות".
כשהם בסוף שנות ה-50 לחייהם, סבים לשני נכדים, הם ביקשו בית שיתאים לזוג מתבגר, שממנו כבר לא יעברו לבית אחר. "הנחתה אותנו מחשבה של ביטחון בזיקנה, יחד עם כל הדברים שאנחנו אוהבים", מספרת בעלת הבית. "רצינו בית חד קומתי של שלושה חדרים, עם אלמנטים מעשיים". מאחר שהבית שנקנה היה ישן, הוחלט להרוס אותו כמעט כליל, ולהשתמש רק במסגרת שלו כבסיס לתכנון החדש. מדוע לא נהרס לחלוטין? "האידיאל שלנו", מסבירות האדריכליות, "היה להישאר נמוך וצנוע, ולהתחשב באופיו של הרחוב הוותיק".
התוכנית מבוססת על חלל משותף עיקרי, גדול ופתוח, שפונה אל החצר האחורית. המרחב הגדול כולל מטבח, פינת אוכל, סלון, וגם, שלא כמקובל, את חדר השינה. "אנחנו כבר מכירות את הדינמיקה הזוגית של השניים", מספרות האדריכליות, "יודעות שהם רוצים להיות כל הזמן ביחד ושהם אנשים מאוד מסודרים. הכול פה ממש ספור וכל דבר מיותר עובר הלאה, כך שאין צורך להחביא דברים".
בחלקו המוצנע של הבית יש חדר אורחים, חדר רחצה נוסף ומחסן עם חדר כביסה.
מדרגות בטון שהן גם ספסלים
מסגרת המבנה הישן נשמרה, אך כל הפתחים שונו ורוב הקירות נבנו מחדש. הגג הוגבה והרעפים הוחלפו בחיפוי נחושת. כך נוצרה בתוך הבית תקרה גבוהה ומשופעת, במקום תקרת הרביץ המקורית.
את חומת האבן הנמוכה, עם גרם מדרגות קטן שהוביל מהרחוב אל הבית, החליפה חומת בטון עם שער ברזל נמוך, וגרם מדרגות רחב, שמטפס אל מרפסת כניסה שכוסתה בדק. חלק אחד של גרם המדרגות, העשוי כולו בטון, משמש כמדרגות תקניות, וחלקו השני כספסלי ישיבה גבוהים הפונים אל הרחוב.
החזית נשארה נמוכה, אך שינתה את פניה. קיר אטום מחופה באריחי בטון גליים מסתיים בפרגולה על קורות ברזל לבנות, שמצלה על דלת כניסה גדולה מברזל. הקיר המאסיבי מסתיים בחלון סרט עילי, שמזכיר בפרופורציות שלו את חלונות הסרט המקוריים של הבית, אלא שעכשיו הוא נמשך לרוחב כל החזית, ומחדיר אל הבית אור יום מגבוה. החלון, שעליו תריסים נאספים, מוקף בקורות הברזל שעליהן מונח הגג.
כשהדלתות סגורות, חדר השינה אינטימי
מבואה מרווחת משמשת כאזור ביניים בין החזית האטומה לחלל המגורים הגבוה והמואר. כבר מהמבואה נראה הקיר השקוף שבגב הבית, שדרכו נשקפת גינה מינימליסטית עם עץ אלון שמיקומו תוכנן בקפידה.
החלל המרכזי מלבני והפונקציות הציבוריות מסודרות לאורכו, פתוחות אחת כלפי השנייה ומשקיפות לגינה. בצד אחד של המלבן - מטבח עם קיר ארונות לבן, ומולו אי עבודה מאלומיניום שחור.
במרכז פינת אוכל מעץ בהיר, ומולה שולחן עבודה מעץ, הצמוד לקיר.
בהמשך - סלון עם כורסת עץ וספה אחת הפונה אל שידת טלוויזיה נמוכה וקמין.
"היה ברור שההכוונה של הבית היא כלפי הגינה האחורית", מספרות האדריכליות. "אז חשבנו: למה שלא ייהנו מהגינה הזו גם בחדר השינה?"
המחשבה הזו הובילה מהלך מקורי: במקום יחידת הורים מבודדת בקצה הבית, מיקמו אותה האדריכליות במרכז, בין החזית לסלון. במקום קיר הפרדה הן השתמשו בדלתות הזזה גדולות במיוחד, שהותקנו עד לגובה קורת החיזוק. המבט אל התקרה נמשך מעליהן. כשהדלתות פתוחות החדר מתחבר לסלון ומשקיף ישירות אל הגינה, וכשהן סגורות החדר הופך אינטימי. "דמיינו אותם", אומרות האדריכליות, "שוכבים במיטה, קוראים עיתון, והגינה פרושה מולם".
בני הזוג, שהכירו את המחיצות הניידות מדירתם הראשונה בגבעתיים, זרמו עם הרעיון גם הפעם. כיום, הם מספרים, הדלתות כמעט תמיד פתוחות, ונסגרות רק בזמן אירוח. המיטה, שאותו הביאו עמם מהבית הקודם, ממוקמת במרכז החדר. מצדה האחד ארון בגדים לא גדול, ומצדה השני חדר רחצה פרטי, שמוסתר מהחלל הציבורי גם כשהדלתות פתוחות.
חלקו האחורי של הבית היה בעבר חצר משק. עם השנים היא נסגרה וחלקה הפך לממ"ד. כעת זה החלק המוצנע של הבית, ויש בו חדר שינה וחדר רחצה לאורחים. הממ"ד משמש כמחסן עם מכונות כביסה.
דלתות פנים מאלומיניום איכותי
"חלוקת התפקידים בתכנון היתה ברורה", מספרות האדריכליות, "התכנית זה אנחנו, החומרים והפרקטיות זה הם". לריצוף הבית כולו נבחר פרקט טיק מוקפד ("בבית הקודם היה לנו בטון מוחלק והרצפה היתה קרה כל הזמן, עכשיו חם ונעים"). עוד הוחלט שכל החלונות ודלתות הפנים יהיו מאלומיניום איכותי, המעניק לדלתות תחושת כובד.
ההתעקשות של בני הזוג על התקנת מזגנים עיליים רגילים במקום מערכת מיזוג נסתרת, נשמעת אולי תמוהה ביחס לגימור המוקפד, אבל היא זו שאפשרה להשאיר תקרה גבוהה, ללא הנמכות גבס. הנגרות לבנה ופשוטה, נטמעת בקירות ומייצרת רקע שקט לריהוט המועט. ידיות עץ עדינות בדוגמאות שונות חוזרות בכל הארונות ומשתלבות עם המראה הכללי.
את הבית מקיפה משלושה כיוונים חצר הממשיכה את הקו המעשי והאסתטיות הנקייה של הבית. בגב הבית, בהמשך לפרקט, הותקן דק עץ, מוצל באמצעות הגג המשופע, שיורד עד קצה המרפסת. מעבר לדק כוסתה החצר בחלוקי נחל קטנים בגוונים חומים, ונטעו בה ארבעה עצי אלון. גם הגינה שפונה לרחוב עוצבה עם אותם אלמנטים. "גינה לירית", מכנות אותה האדריכליות.
"למדנו המון דברים בבנייה הראשונה", מסכמת בעלת הבית. "בזכותם הצלחנו עכשיו לבנות את הבית המדויק לנו. ומפה כבר לא נעבור". לכן זו היתה, כנראה, פגישתם האחרונה עם האדריכליות, שליוו את המשפחה במשך שנים.
- קבלן: חיים תורג'מן
- נגרות: מוטי לטי
- מסגרות ודלת כניסה: מרטין טמפלר
- אריחי בטון בחזית: איתי בר און
- פרקט ודק: טכנוספירה
- אלומיניום: פתח חלון ודלת
- אי במטבח ואביזרי אמבט: בופי
- משטח במטבח: אביב וינקלר
- כלים סניטריים וחיפוי חדרי רחצה: מודי
- תאורה: שגיא מגד, יאיר דורם
- פינת אוכל, סלון: הביטאט, טולמנס, נטורה
- שולחנות כתיבה, ארונות חדרי רחצה, שידת טלוויזיה, מנורות אי ואביזרים: יוסי גולדברג, אלמנטו.
- ספסל בכניסה: אלון דודו
- תכנון גינה: מורן גבעון