ההורים של המעצב דרור קונטנטו חזרו בתשובה כשהיה בן שבע. הניצוץ הדתי, לדבריו, תמיד היה קיים בבית, אבל עם השנים ההורים שלו אימצו אורח חיים דתי קפדני יותר, ובכיתה ז' הוא עבר ללמוד בבית ספר חרדי. "בגיל 14 כבר עברתי לישיבה 'שחורה' מאוד", הוא מספר, "ושם בעצם התחיל המרמור האמיתי שלי. ככל שהזמן עבר הרגשתי יותר ויותר לא שייך. אם כולם לבשו שחור ולבן, אני לבשתי שחור, לבן, אפור עם נגיעות של בורדו. הרגשתי שאין לי שום 'סיי'. שאני בתוך עדר שאי אפשר ללכת בו נגד הזרם".
מהישיבה הוא עף אחרי שהרב תפס אותו מצייר סקיצות של שמלות. אבל גם סיום התקופה הזו לא סימן עבורו את סוף המסלול הדתי. "עברתי לישיבה אחרת, והיה לי שם ממש טוב. כשהייתי צריך להחליט בעצם על ה'עתיד' הדתי שלי, כלומר לבחור בישיבה גבוהה שלמעשה קובעת את הסטטוס שלך בעולם הדתי, בחרתי בישיבה מאוד נחשבת, אך די מהר הגעתי שם למסקנה שזהו. שזה גיהינום בשבילי ושאני לא יכול יותר".
התובנה המורכבת הזו גרמה לקונטנטו להתחבר לאינטואיציות שמאז ומעולם התקיימו בו. אלו שהביאו אותו, בסופו של תהליך, ללב לִבה של התעשייה. כיום, לאחר שהפך למעצב מוערך שחתום על הופעות אייקוניות כמו זו של השרה מירי רגב על השטיח האדום של פסטיבל קאן ונטע ברזילי בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון", קונטנטו מעיד על רגעי ההתחלה. "עזבתי את הישיבה יחד עם חבר. לא, לא", הוא אומר בחיוך, "זה לא מה שאת חושבת, חבר לגמרי סטרייט (מאוחר יותר, קונטנטו גם יצא מהארון; רח"ש). פתאום נפתח בפניי עולם שלם. זו הייתה תקופה שהתחלתי לגלות את עצמי מחדש, אבל גם כזו שהעבר לא הפסיק לתפוס אותי".
בתקופה הזו גם התפתח הקשר בינו לבין מי שהסתמנה כ"שידוך" שלו, באופן שהוביל לחתונה מהירה, נישואים שלא האריכו ימים ובת משותפת. "היה ברור שזו הייתה אהבה נורא גדולה אבל זו לא הייתה אהבה בריאה. עד היום חברים אומרים לי 'איך התחתנתם? הייתם כמו שתי כלות שעומדות מתחת לחופה', אבל כשאתה בתוך התהליך אתה פשוט לא רואה את זה. השנים הראשונות היו כאפה אחת גדולה. תוסיפי לזה גירושים, יציאה מהארון, אבא לילדה שמשלם מזונות ולא נמצא בקשר עם המשפחה. כל זה כשאני רק בן 23. אז לא למדתי אופנה ואף אחד לא 'קימבן' אותי בתעשייה, אבל הייתי עם המון המון אינטואיציה ואמביציה".
אינטואיציה ואמביציה זה טוב ויפה, אבל מה עשית איתן הלכה למעשה?
"האופנה, קצת כמו המשיכה שלי לגברים, תמיד הייתה קיימת שם. הגעתי לרחוב נחלת בנימין והתחלתי לעבוד בחנות בדים. היה בי כזה צמא שרק חיכיתי להזדמנות הזו שתעיף אותי. התחלתי להכיר את כל המעצבים בארץ ומהר מאוד כולם גם הכירו אותי. ידעו להתקשר אליי כדי לברר איזה בד כבר הגיע.
"הנחישות והרעב שלי היו בולטים וקיבלתי הצעה משלושה מעצבים לבוא לעבוד אצלם. בחרתי בדניאל רומי קדוש, שאצלו באמת עשיתי את הבית ספר האמיתי של החיים. אחרי שבועיים כבר ניהלתי עשרה עובדים והייתי אומר לתדמיתניות איך לגזור. דניאל היה לי בית חם ודמות תומכת, הרגשתי שאני יכול להגשים את כל הפנטזיות אצלו. הייתי מתרגש כל פעם מחדש מהחומרים שאני מתעסק בהם. טולים. מחוכים. סברובסקי. רק תנו לי עוד!
"אחרי שנתיים וחצי של עבודה אצלו הרגשתי שאני יכול להתחיל לעשות דברים לבד. חזרתי לעבוד בנחלת בנימין. קניתי מכונת תפירה ביתית והתחלתי לתפור שמלות לבת שלי. הייתי לוקח את השמלות שלה, מעתיק את הגזרות ותופר לה חדשות. ואז ניגשה אליי בחורה שחיפשה שמלת כלה וזכרה אותי מהסטודיו של דניאל. היא אמרה לי: 'אני רוצה שאתה תתפור לי שמלה'. אמרתי לה: 'כפרה, אני לא יודע'. היא התעקשה ובאמת תפרתי לה שמלה. היא קנתה אותה ממני ב־3,500 שקל! כמובן שהתרגשתי ברמות שאי אפשר לתאר. מרוב התרגשות העליתי תמונה שלה לפייסבוק כבר בצהריים של יום החתונה. הייתי כזה תמים ובכזו התרגשות, שלא חשבתי על זה שאני בעצם חושף את השמלה. זהו. משם הגיעה עוד חברה ועוד חברה".
ואז הגיעה מירי
"כן. פתאום העשייה שלי נעשתה מאוד מוכרת ומאוד רצינית. אני חושב שבכל פעם שקרה לי משהו גדול בעשייה, כמו ההתעניינות הגדולה בשמלה של מירי, הייתי חוזר לעבר שלי. לילד הדתי הזה שלא היה אפילו בחו"ל. שלא מדבר אנגלית. והנה, אני עושה את זה. זה המסע שלי בחיים. ההבנה שאפשר לשבור את החוקים. אתה לא חייב ללמוד באופן פורמלי. אתה לא חייב לבוא מבית של אמנות. אתה רק צריך להעז לשבור את הסטיגמות".
כשעשית את צעדיך הראשונים בתעשייה הרגשת את השוני ברקע?
"בטח שבהתחלה הרגשתי שונה. קודם כל היו חסרים לי המון מושגים - באנגלית, באופנה, בהיסטוריה של האופנה. המון פעמים דיברו והרגשתי לא בנוח, שאני לא באמת נכנס לעניינים, ועד היום זה ככה. יש לי מלא חסכים של דברים שאני לא יודע, פשוט היום אני לא מתבייש להגיד שאני לא יודע.
"למדתי שהחולשה היא בעצם הכוח. זה משהו שמוטי רייף לימד אותי. ברגע שבן אדם מנסה לדעת משהו והוא לא באמת מבין, אז הוא כל הזמן נמצא במגננה. זה שאני לא יודע משהו הופך אותי להכי גלוי לכולם, אז אנשים הרבה יותר ניגשים ויותר רוצים להסביר".
איך אתה חושב שהרקע שלך השפיע על העשייה שלך?
"הבית שהגעתי ממנו הוא בית מדהים אבל מאוד שמרני. עד היום אבא שלי לא נכנס אליי לסטודיו עם כל בובות הדיגום. הוא אומר שזה נראה כמו מקום של עבודה זרה. זה בסדר. זו בחירה שלו, והיום, עם השנים והניסיון, אני פחות צריך אישורים מבחוץ. אבל לקח לי המון שנים לקבל את הביטחון הזה, להעריך את עצמי".
ומה אתה חושב כיום על העולם הזה?
"אני מאוד אוהב את הדת ומאוד מאמין, אבל אני חושב שהכל מתחיל ונגמר בכבוד לבן אדם שממול. הילדה שלי לומדת להבין שכן, יש עולם שבו הולכים עם אמא להפרשת חלה ועם אבא למצעד הגאווה והיא תגיע לגיל שהיא תבחר בדרך שלה. כשבבית הספר נתנו לה משימה לכתוב מה התכונות שהכי מאפיינות את ההורה שלה והיא כתבה עליי: 'מוכשר, שמח ומכבד את כולם', הרגשתי שזהו, עשיתי את שלי. אני יכול לישון בשקט".
אוהבת את החופש
ולפעמים, אולי קצת כמו במסע של הסטייליסטית המוערכת חיה וידר, היציאה מהעולם הדתי מביאה דווקא למקום מקצועי שקט ורגוע יותר. "הייתי בעולם הדתי, חוויתי אותו על שלל גווניו ובחרתי בדרך אחרת - בחיים חילוניים. גם בתפיסה האמנותית שלי אני אוהבת את החופש הזה, את היכולת לבחור, לא לסגור את המחשבה. לא להציב מגבלות".
לאיזון הזה הובילו שנים לא מעטות של סערות וטלטלות. וידר נולדה וגדלה בשכונה חרדית והתחנכה בקהילה סגורה. את שנות הלימודים הראשונות שלה העבירה בבית ספר חרדי, וכמובן בבית שהקפיד על קלה כבחמורה. "אף פעם לא התחברתי לעולם של הדת", היא מספרת, "הייתי ילדה עם הפרעת קשב שמעופפת רוב היום ולא באמת סופגת את המסרים הדתיים שסובבים אותה ועסוקה בעולם פנימי משלה.
"חוויתי התנכלויות חוזרות ונשנות מבני גילי ומהקהילה שאליה הייתי שייכת, וזה היה בלתי נמנע שאחפש את המקום שבו לא מפריעים לי להיות מי שאני. אני זוכרת איך כל בוקר הייתי מתקשה בקבלת ה'עול' הזה של התלבושת האחידה. זו שהשרוולים חייבים להיות בה מתחת למרפק והחצאית צריכה לעבור את קו הברך. לא הצלחתי להבין את ההתעסקות הדקדקנית, זה היה נראה לי כל כך שולי. המפלט מהסביבה הסגורה היה סופי השבוע אצל סבתא שלי. סבתא גרה בשכונה חילונית ואצלה היה המקום הזה שהרגשתי בו 'בבית'".
המפלט המחבק אצל סבתא הפך בגיל 12 לצוהר לעתיד אחר, כשמשפחתה של וידר עזבה את השכונה החרדית ועברה לעיר חילונית. "המעבר הזה התחיל תהליך שאִיפשר לי מעט אוויר לנשימה. עברתי לבית ספר ממלכתי־דתי, עם כיתות שלומדים בהן בנים ובנות יחד. ההורים ניסו לגרום לכך שאלך בתלם הדתי, אבל הבינו מהר מאוד שזה לא הולך לקרות. זאת הייתה תקופה קשוחה מאוד - גם מבחינת המעבר לעיר אחרת וגם מבחינת ההפנמה של היציאה מהעולם הדתי".
ואיפה ניצבת בסוף התקופה הסוערת הזו?
"לקראת גיל 16 ההורים התחילו להשלים עם הבחירה שלי. הם ראו שאני לא עושה 'דווקא' אלא שפשוט בחרתי בדרך אחרת ושלהיאבק בזה יהיה פשוט מיותר. זה הרגע שבו הם שחררו וקיבלו אותי כפי שאני בלי לנסות לשנות או לכפות עליי משהו אחר".
ואיך צמח המקום של הסטיילינג מהילדה החרדית שלובשת שמלות וגרבונים?
"תמיד אהבתי אופנה וידעתי שאני הולכת לעשות משהו שקשור לזה, אבל לא ידעתי בדיוק מה. כמו שסיפרתי, כבר מגיל קטן הייתה לי בעיה עם התלבושת האחידה הקפדנית, לא בגלל שהיא הייתה צנועה, אלא יותר מהמקום שלא היה בה מקום לביטוי. תמיד כשחזרתי הביתה מיהרתי להוריד אותה וללבוש את הדבר הכי יפה שהיה לי בארון".
כשהתחלת לעבוד בתעשייה היה לך שוק תרבותי? בכל זאת אני מניחה שלא קראת "ווג" כסיפור לפני השינה?
"את השוק הרציני חטפתי קצת לפני גיל 12 כשעברתי מהמסגרת החרדית למסגרת פתוחה יותר. שוק ברמה שלא ידעתי מיהם 'משינה'. ככל שהתבגרתי השלמתי את החסכים התרבותיים. הייתי חורשת מגזינים וספרי אופנה מכל העולם, למדתי עיצוב אופנה ואמנות, העולם הזה נורא סקרן אותי וחפרתי והעמקתי שם".
את חושבת שאפשר כיום לראות משהו מהעולם הדתי שעזבת בעבודות הסטיילינג שלך?
"את העולם הדתי עזבתי לפני הרבה שנים, וחוויות חדשות ודברים רבים כבר עיצבו את מי שאני היום ואת תפיסת העולם שלי וההשראות שמהן אני ניזונה. אני מאמינה שיש ניואנסים קטנים שחלחלו, אבל הם כבר הפכו להיות חלק מהאישיות שלי".
הלבוש היה המרד שלי
למאפרת תהילה גוטליב היציאה מהעולם הדתי לא באה במרד גדול. היא גדלה במושב השיתופי הדתי משואות יצחק, אחות קטנה לחמישה אחים גדולים יותר שבמובנים רבים סללו לה את הדרך. "היה משהו מאוד טבעי ביציאה שלי מהדת. זה לא היה משבר גדול מול ההורים, אלא משהו יחסית טבעי. אני חושבת שהתחלתי להרגיש את זה כבר בכיתה ז', בעיקר בקטע של הבגדים. זה נשמע אולי זיהוי שטחי של משהו, אבל זה לגמרי הצביע לשם. תמיד התעסקתי באסתטיקה והייתה לי נפש חופשייה ומעין תחושה שסוגרים עליי - אז אולי הלבוש, בקטנות, היה המרד שלי. ההורים שלי אמרו לי: 'תראי, את גרה במושב שיתופי וצריך לכבד את הסביבה וזה לא ראוי'. זה לא היה משהו של כעס או התרסה, זה היה מהמקום הזה של ילדה או נערה שרוצה לעשות מה שבא לה והדת מציבה בפניה הרבה גבולות בכל מה שקשור במושגים כמו הנאה וגוף".
ואת מקשרת את חוסר הביטחון הזה לרקע הדתי שלך?
"זה בעיקר קשור בהוויה האישיותית שלי. המקום התמידי הזה של החיפוש. אני חושבת שהתבגרתי קצת מאוחר. מה שאנשים אחרים עברו בגיל מוקדם יותר, אני עברתי רק בגילאי ה־30. כן יש את המקום הזה בעולם הדתי שאתה יותר סגור, אתה גדל בסביבה יותר מגוננת ואתה פחות מנוסה ומחושל.
"אני חושבת שזה שילוב של שני הדברים. יש משהו בעולם האופנה שאולי קשה יותר למי שהגיע מהעולם הדתי. לא תמיד מדברים יפה, לא תמיד מתייחסים לדוגמניות בכבוד שמגיע להן. בהתחלה זה כן נראה לי קצת קר. אני חושבת שבתקופה האחרונה ההרגשה הזו השתנתה אצלי. מאז שהתחלתי לעבוד עם סלביות ושחקניות השאלות האלו השתחררו אצלי".
כשגוטליב מדברת על "סלביות", בואו נשים דברים על דיוקם, אנחנו מדברות על מגה־נוכחות בגזרת הפריים־טיים וחיטוב של כל עצמות הלחיים השוות ביותר בביצה. הקשר הראשון שביסס את הביטחון ונתן דרור לכישרון שלה היה זה עם שירי מימון. קשר שהתחיל בנסיעת עבודה מקרית כמעט והתמשך לעבודה משותפת ב"אקס פקטור".
החשיפה בעבודות בטלוויזיה והקשרים עם הכוכבים בתעשייה רק הלכו והתעצמו, וגוטליב מתגאה כיום ברשימת לקוחות ארוכה במיוחד הכוללת שמות כמו גאולה אבן, מגי אזרזר, חן אמסלם, מאיה בוסקילה, עברי לידר ונועה קירל. "אני צומחת ממקומות טובים ולא מהרע", היא מנסה להסביר את השינוי, "ובשירי היה משהו שנתן לי השראה. היה לי קל לצמוח איתה, ופתאום הייתה לי במה להעז. הרגשתי שאני רוצה להתפתח ופתאום נהיה נורא כיף לעבוד עם אותו בנאדם ולדייק את העבודה איתו. כיום אני שותפה בסטודיו 'חזן־צוקרמן' של הילה חזן ועדי צוקרמן. גם משהו בחיבור הזה מאוד העצים אותי והחשיפה הלכה וגדלה".
היו רגעים שהרגשת התנגשות בין העולם הערכי שגדלת בו למקצוע שבחרת?
"היו שנים שהיה לי קשה לומר בפה מלא שאני מאפרת. שאני לא רופאה או פסיכולוגית ושאין איזה ערך מוסף נורא גדול או תרומה בבחירה שלי. העובדה שאני באה מבית של אנשי ספר תרמה לזה. יש משהו באיפור שנשמע אולי שטחי, אבל היום יודעים איזו חשיבות יש למראה חיצוני על הביטחון העצמי, וכשיש לי אפשרות לשלב בין האמנות שלי לבין היכולת לתת לנשים הרגשה טובה יותר לגבי עצמן, אני מרגישה שזו זכות מאוד גדולה.
אני לא אשכח שאיפרתי פעם כלה דתייה. היא ידעה שאני באה מבית דתי ושאלה אותי: 'נו, אז איך ההורים שלך הגיבו?' הגיבו לזה שאני כבר לא דתייה?' שאלתי, אז היא אמרה לי: 'לא! לזה שאת מאפרת!'
ואיך באמת?
"ההורים שלי מאוד גאים בי היום. הם אלו שנתנו לי את החופש היצירתי בבית, מילדות. כן היו שנים שהגעתי הביתה עם תמונות של דוגמניות חצי ערומות שאיפרתי ואני מניחה שזה לא הלהיב אותם, אבל הלכתי עם האמת שלי והיום הם מאוד מעריכים את מה שאני עושה".
היום, כאמא בעצמך לשניים, מה היחס שלך לעולם הדתי? איך את מחנכת את ילדייך?
"אני מאוד שמחה על איך שגדלתי ועל הערכים שקיבלתי. אני מרגישה בהרבה מובנים שאני כן אדם דתי ובהרבה מובנים לא. הדת היא לא רק סט גדול של חוקים ומצוות, היא עולם שלם של רוחניות, וזה חלק ממני. אני לא מחנכת את הילדים בצורה דתית, אבל כן מנסה להקנות להם ערכים והם כן מודעים ליהדות כי יש להם את סבא וסבתא והם יודעים, למשל, שאצלם בשבת אין טלוויזיה ואין טלפון וצריך לשחק בשקט. אני לא חיה את העולם הזה, אבל יש לי את זה במנות קטנות ואני אוהבת את זה".
