זאנה אהורין: כרותת שד
אומרים לה: "למה עשית קעקוע בשד?", והיא עונה: "העדפתי קעקוע במקום שחזור"
בת 52 מהרצליה, גרושה, מדריכת יוגה
לפני שמונה שנים חליתי בסרטן השד, והחלמתי. לפני ארבע שנים הסרטן חזר, והפעם הייתי צריכה לעבור גם כריתת שד. אחרי הטיפולים רציתי לעשות ניתוח שחזור, אבל כשהבנתי שמדובר בתהליך מאוד כואב ומורכב, ויתרתי על הרעיון. במקום זאת, בחרתי לעשות קעקוע על אזור השד החסר והצלקות שנותרו מהניתוח. זה היה באוקטובר, וכשהגיע הקיץ קניתי לעצמי בגד ים שלם.
לפני הסרטן נהגתי ללכת עם ביקיני, אבל אחרי הכריתה לא הרגשתי שלמה עם הגוף שלי. היו לי חששות ובחרתי ללכת עם בגד ים שלם,
כי הוא העניק לי תחושה בטוחה יותר. בגלל שמעולם לא היה לי חזה גדול, גם כשהלכתי עם בגד הים, ראיתי שאף אחד לא שם לב שחסר לי שד. מה שכן, גם גברים וגם נשים ראו את הקעקוע מבצבץ ושאלו אותי למה החלטתי לעשות קעקוע דווקא שם. הסברתי שעברתי ניתוח כריתת שד ובחרתי לעשות קעקוע במקום שחזור. כולם פרגנו ואמרו לי 'כל הכבוד'.
הקיץ אני חוזרת לביקיני. היום, יותר מתמיד, אני מבינה עוד יותר שהחיים קצרים. לא מזמן חזר לי שוב הסרטן. אני עוברת טיפולים ומרגישה בסדר, אבל אני יודעת שאני צריכה לעשות רק מה שנעים לי וגורם לי להרגיש טוב, בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
לוס אוריה מילטמן: לא מסירה שיער
אומרים לה: "שכחת להוריד שערות", והיא עונה: "זה בזבוז זמן וכסף"
בת 30 מתל־אביב, בזוגיות, מנהלת הפקות מדיה לייב
אני לא מורידה שיער בשום מקום בגוף. לא גבות, לא מפשעה, לא רגליים ולא בית שחי. עוד בגיל 12, כשהתחלתי להוריד שערות לראשונה, הרגשתי שאני עושה משהו שאני לא באמת בוחרת בו, שהחברה היא זו שכופה את זה עליי, בעוד שמבחינתי זה
מרגיש כמו סתם בזבוז זמן וכסף. בגיל 24 החלטתי להפסיק, ומאז יצא לי להסיר שיער רק פעמים בודדות: שיחקתי פעם בסרט, אז הורדתי שערות בגלל שהתפקיד חייב אותי; הוזמנתי לפסטיבל קאן בעקבות סרט שהפקתי, אז העדפתי לזרום עם הנורמות כדי שלא יתמקדו בחיצוניות שלי אלא בעשייה; וכשאחי התחתן גיסתי ביקשה ממני להוריד שערות, אז דיללתי קצת מבית השחי. בכוונה רק גזרתי ולא גילחתי. רק צמצמתי נוכחות.
כשאני הולכת לים אני לובשת ביקיני, אבל לרוב גם מכנסונים. אין לי בעיה שיראו את השיער בבית השחי וברגליים, אבל לא בא לי שאנשים ינעצו עיניים במפשעה שלי בגלל השיער שמבצבץ משם.
לבן הזוג שלי זה שנה וחצי אין בעיה עם זה בכלל. גם הוא מאמין שהמראה הטבעי זה הכי יפה, אבל אני כן סופגת הערות מבני משפחה וחברים. אבא שלי למשל ממש לא אוהב את זה וכל הזמן מבקש ממני להוריד. חברות שהולכות איתי לים שואלות אותי אם לא קשה לי עם המבטים ועם העובדה שאני גורמת לעצמי להיראות חריגה. מובן שיש גם כאלה שאומרים לי שזה לא יפה ולא אסתטי. פעם אחת ידיד שלי אמר לי שהרגליים שלי נראות בדיוק כמו הרגליים שלו. אנשים זרים לרוב רק נועצים מבטים ומרימים גבה, אבל מרחוק יכולים להגיד משפטים בנוסח: 'שכחת להוריד שערות' או 'מה עם ביקור אצל הקוסמטיקאית?'
הלוואי שיום אחד נוכל להסתכל אחד על השני ולראות רק יופי, לא לעסוק בזה שלבחורה הזו יש ציצים גדולים ולזו יש ציצים קטנים, שלה יש רגליים חלקות ולה יש רגליים עם שיער. אני מקווה שהעובדה שאני הולכת כמו שאני ולא עושה מזה ביג דיל, מקדמת את החזון הזה לפחות בצעד אחד.
שחר קרסניק: במידה גדולה
אומרים לה: "לפחות תתכסי ותשימי קימונו", והיא עונה: "לימדו אותי לאהוב את עצמי"
בת 19 מהוד־השרון, בעלת בוטיק מקוון לכתרי פרחים ובלוגרית אופנה למידות גדולות
אני תמיד מעדיפה ללבוש ביקיני מאשר בגד ים שלם. בארון יש לי תשעה ביקיני ורק בגד ים שלם אחד. אני מרגישה שביקיני נוח יותר, פרקטי יותר והרבה יותר יפה. לצערי, הסביבה לא תמיד חושבת כמוני.
יש כאלה שמפרגנים. חברות טובות שלי וההורים שלי, למשל, עפים על זה. הם אומרים: 'לכי עם ביקיני ותעשי מה שבראש שלך'. אבל יש גם בני משפחה שמעירים. אומרים: 'איך את יכולה לצאת ככה מהבית? זה לא יפה', 'זה לא מתאים לאיך שאת נראית'. הם שבויים בסטיגמה החברתית שרק בחורה רזה יכולה ללכת בביקיני. הם אומרים לי: 'לפחות תכסי את זה, תשימי קימונו'.
כשאני מעלה תמונות שלי בבגד ים בפייסבוק, יש בנות שכותבות לי: 'כל הכבוד על האומץ, אבל אני חושבת שבגד ים בצורת יהלום או
משולש יתאים לך יותר'. הן מתכוונות כמובן לבגד ים שלם. כשאני מעלה תמונות באינסטגרם, שם יש לי הרבה עוקבים שאני לא מכירה אישית, התגובות פוגעניות יותר. כותבים לי: 'זה מכוער, אסור לך לצאת ככה מהבית', 'תתביישי בעצמך', 'את מעודדת השמנה', 'את צריכה להסתיר את הגוף שלך'.
בחוף הים אנשים פחות מרשים לעצמם להשתלח, אבל אני קולטת שמביטים עליי בצורה מסוימת. יש כאלה שניגשים ואומרים: 'כל הכבוד לך, איזה אומץ'. מבחינתם זו אמורה להיות מחמאה, רק שאני חווה את זה כאכזבה: אנחנו חיים בחברה שבה אנשים מאמינים שרק בחורה רזה יכולה ללכת בבגד ים חשוף, ואם אישה שמנה הולכת בביקיני, אז זה בגלל שיש לה אומץ.
אני הכי מתבאסת מההערות של בני המשפחה המורחבת שלי, כי בסופו של דבר הסיבה שאני כזו היא בגלל שככה חינכו אותי. לימדו אותי לאהוב את עצמי לא משנה מה אומרים, לא לדפוק חשבון לאף אחד ולעשות מה שבא לי, ואז הם באים ומעירים לי? פרסמתי פוסט
בפייסבוק עם תמונות שלי בבגד ים, וקרובת משפחה התקשרה לאמא שלי ואמרה לה: 'איך שחר מסוגלת להעלות תמונות כאלה לאינטרנט? איך היא מרשה לעצמה לחשוף את הגוף שלה ככה? איך את מרשה לה לעשות את זה?' בהמשך היא גם כתבה לי: 'שחר, אני לא מסוגלת להתמודד עם החשיפה שלך באינטרנט ונאלצת להיפרד ממך כחברה בפייסבוק'. ברור לי שההסתייגות שלה הייתה בגלל שאני שמנה.
לרוב אני מבליגה כשמעירים לי. אם הייתי מחליטה בכל זאת לענות, הייתי אומרת: 'חבל שמה שאחרים עושים מציק לכם כל כך בחיים שאתם מרגישים צורך לבוא ולהעיר. לי טוב עם עצמי, אני עושה מה שנעים לי בלי לפגוע באף אחד. אז בבקשה, תתעסקו בעניינים שלכם'.
אירית קוגן: בת 60 בביקיני
אומרים לה: "זה לא יאה לגילך", והיא עונה: "הרווחתי את הצלוליט בכבוד"
בת 60 מרמת־גן, גרושה ואמא לבן, בזוגיות, מנהלת אזורית בקשרי חוץ בתחום הייצוא
בשנות ה־30 הראשונות לחיי, אחרי שילדתי את בני, ויתרתי על הביקיני ועברתי לבגד ים שלם. זה נבע מחוסר ביטחון עצמי. הרגשתי שעכשיו, כשאני אמא, אני צריכה להצניע יותר את הגוף שלי, אבל דווקא כשהבן שלי גדל והתגייס לצבא, חזרתי לביקיני.
כנשים, אנחנו יותר מדי מתחשבות במה יגידו עלינו ופחות במה אנחנו חושבות על עצמנו. להתמודד עם לחץ חברתי זה לא פשוט,
ובהרבה מקרים את מעדיפה לא להיכנס לפינה הזו ולהצניע את מה שהטבע נתן לך. אבל אז הייתה לי שיחה עם הקוסמטיקאית שלי שאמרה: 'אותך הטבע חנן במה שאחרות מתאמצות ואולי לעולם לא יגיעו אליו. אז למה לא להראות את זה?' מאז אני הולכת רק עם ביקיני. אני אוהבת את זה שאני יכולה להגיד לעצמי: 'וואלה, גם בגיל מבוגר אני יכולה לפרגן לעצמי ביקיני וזה עדיין נראה טוב'.
מגברים אני מקבלת רק מחמאות. בחורים זרים אומרים לי: 'פששש, את נראית טוב'. גברים שמכירים אותי מפרטים יותר ואומרים: 'החלוקה של המותן אצלך מאוד יפה', 'בגד הים נורא מתאים לגוף שלך' או 'אין לך שום סיבה להתבייש או להצטנע'.
עם הנשים, לעומת זאת, זה סיפור אחר. גם נשים שאני מכירה וגם נשים זרות שאני פוגשת על החוף אומרות לי לא פעם: 'איך את מרשה לעצמך ללכת בביקיני בגיל הזה?', 'זה לא יאה לגילך', או מתמקדות שוב ושוב בצלוליט. אומרות לי שעדיף שאלבש בגד ים כהה או בגד
ים שלם שיסתיר יותר. אבל אני תמיד עונה להן: 'נכון, יש לי צלוליט והרווחתי אותו בכבוד. לא גנבתי מאף אחת'.
אני חושבת שהתגובות הלא מפרגנות נובעות בעיקר מקנאה, רגשי נחיתות ומרירות. מי שחושבת ככה עליי, שייערב לה. אני מתכוונת להמשיך ללבוש ביקיני כל עוד ארגיש מול המראה שזה נראה בסדר. רק ברגע שאני עצמי ארגיש שזה כבר לא נראה אסתטי, אעבור לבגד ים שלם.
לי-אור סטביסקי: דתייה בבגד ים צנוע
אומרים לה: "את לא מתה מחום?", והיא עונה: "כבדו את הבחירות שלי"
בת 24 מפתח־תקווה, נשואה, סטייליסטית ויזמית בתחום התיירות והאופנה
גדלתי בבית דתי־לאומי. כשהייתי צעירה יותר לבשתי ביקיני, אבל בחוף לנשים בלבד. היום אני הולכת לחופים מעורבים, אבל תמיד לובשת בגד ים שלם ושמלת חוף מעל או בגד ים צנוע.
יש כמה סוגי בגדי ים צנועים: כאלה שנראים כמו חליפות צלילה וכאלה שנראים כמו שמלות. לי יש בגד ים שנראה כמו שמלה, שמתחתיו יש טייץ.
כשאנשים זרים רואים אותי ואת החברות שלי בחוף הים עם בגדי הים הצנועים שלנו, הם לא מבינים שזה בגד ים. אומרים: 'מה נסגר? למה אתן נכנסות עם שמלות למים?' או 'נוח לכן להירטב ככה? זה לא מסורבל?' כשרואים אותנו יושבות על החוף שואלים: 'אתן לא מתות
מחום? למה אתן לא מורידות את השמלה?'. אני אף פעם לא עונה או מתייחסת להערות, כי אני יודעת שאני היא זו שבוחרת להתלבש כך. אני יכולה ללבוש ביקיני, אף אחד לא מונע את זה ממני. אני בוחרת להתלבש צנוע יותר כי זו הדרך שלי והאמונה שלי. הכל נובע מבחירה, וכמו שאני מכבדת בחירות של אחרים הייתי שמחה שאחרים יכבדו את הבחירות שלי.
