כי היה לך חשוב לחזור מהר לגזרה?
"כושר לא משפר באמת את איך שאת נראית. 80 אחוז זה מה שאת אוכלת. אם את רוצה לרדת במשקל, את קודם כל צריכה לסתום את הפה ורק אז לעשות ספורט. זה היה יותר בשביל התחושה האישית שלי, להרגיש
שהגוף שלי חזר לעצמו. אני אוהבת להרגיש שהגוף שלי חזק".
אם זה לא הספורט, איך את מסבירה ששלושה חודשים אחרי לידת בנך השני כבר תועדת עם בטן שטוחה?
"בשני ההריונות שלי לא העליתי הרבה. בין שמונה לעשרה קילו. אצלי זה כמו קסם בהיריון: אני אוכלת הכל מהכל, וכמעט לא משמינה. אני חושבת שמה שתרם לירידה המהירה שלי במשקל זה שעם הילד השני, האוכל הפך להיות פחות חשוב לי בחיים. אם אני לא עם התינוק, אז אני עם אחיו, ואם אני לא עם אחד מהם, אז אני בכל מיני סידורים. זה לא שאני שוכחת לאכול, אף פעם לא הייתי מסוג האנשים ששוכחים לאכול. אבל אני פחות משקיעה בארוחות. לעבור מילד אחד לשניים זה כמו לעבור מאפס ל־300. זוג עם ילד אחד עדיין מרגיש כמו זוג רווקים. עם שני ילדים זה כבר עולם אחר".
מיכאל, בנה השני של גינזבורג ובעלה עדי קייזמן (44), נולד לפני ארבעה חודשים. בבית המתין לו אחיו הגדול רפאל (שלוש), ואחותו למחצה דניאל (13), בתו של קייזמן מנישואיו הקודמים לעופרה שטראוס. כמה חודשים לפני הלידה, עזבו קייזמן וגינזבורג את הווילה שבה התגוררו כמעט מאז שהכירו - שכונתה "הבית הכתום" בהשראת צבעה המיוחד, וגם "בית המריבה" בגלל הריב שהיה לזוג עם אביה של גינזבורג, האדריכל אריק גינזבורג, שבנה את הבית.
המשפחה עברה להתגורר לא רחוק, ברחוב אחר בשכונת צהלה, בבית גדול ומרהיב שקשה להישאר אדישים אליו ברגע שחוצים את דלת הכניסה. "אני ועדי עיצבנו אותו יחד", אומרת גינזבורג בגאווה.
עברתם לבית חדש כי רצית לפתוח דף חדש?
"לא. עברנו כי עמד להגיע עוד ילד והבית הקודם היה צפוף. היו בו רק שלושה חדרי שינה".
כמה חדרים יש בבית הנוכחי?
"אני מעדיפה לא להגיד".
כאמור, המשפחה החליטה לעזוב את הבית אבל לא את צהלה, השכונה שבה גינזבורג נולדה וגדלה. "אני אדם שקשה לו עם שינויים", היא מסבירה. "בגלל זה היה לי קשה לעזוב את הבית וגם חששתי מאוד שלרפאל
יהיה קשה. לקח לו זמן, אבל בסוף הוא התרגל".
רפאל אולי התרגל לבית, אבל לאחיו התינוק, מתברר, הוא עוד צריך להסתגל. "הוא מאוד מקנא במיכאל ומסרב להכיר בקיומו", משתפת גינזבורג. "הוא כמעט לא מתייחס אליו. רק לפעמים, כשהוא ממש במצב רוח טוב ואני מבקשת ממנו, הוא מסכים לתת למיכאל חיבוק ונשיקה".
לפני חודשיים מלאו לך 28 ואת כבר אמא לשניים.
"אחרי שילדתי את רפאל היה לי קשה לחשוב על עוד ילד. לא רציתי מיד. אבל ידעתי גם שאני לא רוצה שיהיה פער גדול מדי בין הילדים שלי. ביני ובין אחותי הקטנה יש פער של שלוש שנים, וזה נראה לי פער טוב. פער גדול מזה עלול לגרום לכך שבין הילדים יהיה פחות מכנה משותף, ולי חשוב שהילדים שלי יהיו קרובים אחד לשני".
מה לגבי ילד שלישי?
"יהיה, אבל אני לא יכולה להגיד מתי".
את מיניקה?
"לא, לא הסתדרתי עם זה. כאב לי מאוד וסבלתי נורא. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להילחם בזה והחלטתי לשחרר. הרגשתי שעדיף לתינוק שלי שאהיה רגועה ושלווה, מאשר עצבנית וכאובה כל הזמן, וזה מה שהגוף
שלי אומר: שהתינוק יהיה בסדר גם אם לא איניק".
כשהייתה בת 18 התגרשו הוריה של גינזבורג. הקשר עם אביה נותק אחרי הסכסוך על הבית. אחותה יעל גרה זה ארבע שנים בברלין ועובדת כמעצבת פנים בחברה של קייזמן. אמה של גינזבורג, אדריאן, ד"ר לגרונטולוגיה, חזרה לפני עשר שנים לארצות־הברית מולדתה ומתגוררת שם עם אהוב נעוריה.
עד כמה קשה לך לגדל את ילדייך בלי משפחתך לצדך?
"ברור שזה מבאס. כשאני רואה את החברות שלי עם הסבתות שעוזרות, אני מקנאה בהן. אני אומרת: 'איזה כיף לכן שיש לכן את האופציה הזו'. יש לי מטפלת אבל זה לא אותו דבר. מצד שני, מה יעזור לי לבכות על מר גורלי? זו המציאות ואני צריכה להתרגל אליה. אני ואמא שלי אמנם לא נפגשות על בסיס יומי, אבל אנחנו כן מצליחות להיפגש כמה פעמים בשנה. היא הייתה לצדי בשתי הלידות, כל כמה חודשים אני נוסעת לבקר אותה בארצות־הברית, היא באה לבקר בארץ, ולפעמים אנחנו נפגשות בברלין".
לא היית רוצה לגור בעצמך בחו"ל?
"אני חצי אמריקאית, ובהתחשב בכך שאמא שלי גרה בארצות־הברית, ברור שזו מחשבה שעלתה בראש. אבל כרגע זה לא ריאלי, כי לעדי יש ילדה שגרה פה. מה גם שאני מאוד אוהבת לנסוע לחו"ל, אבל גם תמיד אוהבת לחזור. עד כמה שזה יישמע קלישאה, אין כמו המדינה שלנו".
שלושה חודשים אחרי לידת בנה רפאל, גינזבורג כבר חזרה לעבודה כשהתייצבה לצילומי הפרסומת וקטלוג הקיץ של חברת האופנה "גולברי", שבה היא משמשת פרזנטורית זו השנה החמישית. "עודדתי אותם לחכות
אחרי הלידה ולא לצלם בזמן שאני בהיריון מתקדם, כדי שאוכל להיראות טוב ולא כמישהי שבלעה אבטיח", אמרה בריאיון בזמן הצילומים. אתרי הבידור פרסמו כמובן את התמונות המחמיאות של גינזבורג, ולצד תגובות חיוביות היו גם תגובות ביקורתיות כמו: "אולי די לעשות לנו רע? רוב הנשים לא נראות ככה גם לא אחרי שנה", או "את עושה נזק לנשים. אין שום דבר מעורר הערכה בלטחון את חדר הכושר מיד אחרי לידה. זה אפילו מסוכן לבריאות".
זו לא הפעם הראשונה שהמשקל שלה הופך לנושא של דיון ציבורי, רק שהפעם הטענות הפוכות: בעבר היא נחשבה לדוגמנית לא סטנדרטית (כלומר, כזו שלא רואים לה את העצמות). היא גם נהגה להצהיר בראיונות שהיא אוהבת לאכול. "אני לא חושבת שהייתי יודעת לבשל טוב, אם לא הייתי יודעת להעריך אוכל טוב", אמרה למשל בריאיון שנתנה ב־2011 למוסף פסח של "ידיעות אחרונות". "אוכל זו אחת ההנאות הגדולות של החיים, שום דבר לא שווה את הרזון... אני מעדיפה ללכת למסעדה טובה, לאכול טוב, לשתות יין ולא לספור קלוריות. אני לא מבינה את אלה שנכנסים לדיכאון ולא אוכלים, אני אוכלת הכי הרבה כשאני בדיכאון".
בריאיון ל"לאשה", ב־2017, סיפרה לכתבת אורית מרלין־רוזנצוייג שאחת הסיבות לכך שוויתרה על קריירה בינלאומית בתחילת שנות ה־20 שלה הייתה האוכל. "נסעתי לניו־יורק לאודישנים של 'ויקטוריה'ס סיקרט'", סיפרה. "לפני הנסיעה התאמנתי עם מאמן חודש שלם מהבוקר עד הלילה, היה לי תפריט מטורף, קרעתי את עצמי. ואז הגעתי אליהם והם אמרו לי: 'את צריכה לרדת עוד שלושה קילו'. לא הבנתי. אין לי עוד מאיפה לרדת. בסוף כן הצטלמתי ל'פינק', הקו הצעיר שלהם, אבל הבנתי שהעולם הזה מטורף והסטנדרטים לא נורמליים".
היית הולכת לבריכה גם אם היית סוחבת איתך עודפי היריון?
"בטוח שהייתי מרגישה עוד יותר לא בנוח ללכת בבגד ים. בכנות, אני לא מכירה אף אישה ששלמה עם הגוף שלה במאה אחוז. גם החברות הכי פצצות והכי כוסיות שלי לא מרוצות לגמרי מהגוף שלהן. כל אחת תמיד
תרגיש שיש משהו שהיא הייתה רוצה לשנות או לשפר. אני יכולה להגיד לך על עצמי, למשל, שאני יכולה לרוץ 40 ק"מ ביום, ועדיין לא יהיה לי מבנה גוף של בחורה דקיקה שמתנשאת לגובה 1.80 מ'. תמיד יהיו לי תחת וירכיים. זה מבנה הגוף שלי, ולאט־לאט למדתי לקבל את זה. את מה שאני בכל זאת יכולה לשפר כדי לגרום לי להרגיש יותר טוב עם עצמי, אני עושה. אבל שוב: זו אני. אף אחת לא צריכה לקחת ממני דוגמה".
מה עוד אומרים על אסתי גינזבורג, ומה דעתה על נטע ברזילאי?
כל התשובות בראיון המלא בגליון "לאשה" החדש, עכשיו בדוכנים
