נראה שבוותיקן עושים צעדים מרחיקי לכת במאמץ לקרב את הקהל החילוני אל הכנסייה הקתולית, שמעמדה אינו איתן כפי שהיה בטריטוריות הוותיקות שלה. לפני פחות מחודש, "קתוליות" הייתה הנושא וקוד הלבוש בשטיח האדום של ה"מט גאלה" במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק; כעת, הכס הקדוש רושם לעצמו היסטוריה קטנה נוספת מול הקהל הרחב ושוחר התרבות: המדינה הזעירה משתתפת לראשונה בביאנלה לאדריכלות בוונציה.
כמוסד שאחראי על כמה מהמבנים המרשימים והיפים בהיסטוריה האנושית, תערוכת הבכורה של הכס הקדוש עוררה סקרנות רבה מאז פורסם דבר השתתפותה, מוקדם יותר השנה. הסקרנות הגיעה לקיצה בתחילת השבוע שעבר, כשהתערוכה נפתחה לציבור הרחב, ובמהרה סומנה כאחת המדוברות השנה בביאנלה.
בשונה מ-62 המדינות המציגות במשכני הקבע של התערוכה (בג'רדיני ובארסנלה), תערוכת הוותיקן מוצגת בגן מיוער באי סאן ג'ורג'ו מג'ורה, מאחורי הבזיליקה הענקית שתכנן אנדראה פלדיו. היציאה משטח התערוכה המצומצם שיש למשכני הקבע להציע, נותנת לתערוכה יתרון שבא לידי ביטוי בשטח נרחב לתצוגה וריבוי מוצגים. המיקום על אי (כחמש דקות מעבורת מכיכר סאן מרקו) מבטיח פחות צפיפות של מבקרים, ומאפשר לשוטט בנחת בין המוצגים בגן המוצל.
חובה: מזבח ובמה. עיצוב: חופשי
על האוצרות הופקד היסטוריון האדריכלות האיטלקי, ומי שעמד בעבר בראש מחלקת האדריכלות של הביאנלה, פרופ' פרנצ'סקו דאל סי.או. (Francesco Dal Co). הוא החליט להציב בגן המיוער 10 קאפלות, שיעוצבו על ידי 10 אדריכליות ואדריכלים ממגוון יבשות, תרבויות ורקעים.
האדריכלים שהוזמנו להשתתף בפרויקט התבקשו לבחור נקודה שמעניינת אותם באי, ולבנות בה קאפלה קטנה - לאו דווקא נוצרית, או דתית בכלל - שתשתלב בצניעות עם הטבע שסובב אותה. למשתתפים ניתן חופש עיצובי מלא ושחרור מוחלט מטיפולוגיות הבנייה האופיינות לקאפלות. כלל אחד כן הושת עליהם: מזבח ובמה חייבים להיות בתוך המבנה – אך עיצובם יהיה נתון לפרשנות האישית של כל אדריכל.
את ההשראה התבקשו לשאוב מהתמה הנבחרת לביתן של הוותיקן: קאפלת העץ הצנועה בבית הקברות סקוגשירקוגורדן (בתרגום משוודית: בית הקברות המיוער) בשטוקהולם, שאותה תכנן ב-1920 האדריכל השוודי גונאר אספלונד. בקטלוג התערוכה כינה האוצר את בית הקברות ואת הקאפלה של אספלונד כ"יצירת מופת". האתר נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסקו.
בנוסף לעשר הקפלות (כעשרת הדברות) שפוזרו ברחבי הגן, המבקרים פוגשים בכניסה לתערוכה את ביתן הנושא, ובו מוצגים שרטוטיו המקוריים של אספלונד ומודל מוקטן של הקאפלה השוודית. על עיצובו הייחודי של הפביליון, אולי אחד מהמבנים היפים ביותר בתערוכה, הופקד סטודיו MAP הוונציאני. המבנה הקטן מושפע מהצריפים וממחסות הטבע ביערות הנורדיים, ובהתאם חופה מכל צדדיו ברעפי עץ כהים ונותר בצבע עץ בהיר בחלל הפנים.
שני זוכי פריצקר התגייסו (חינם)
בין האדריכלים שנענו להזמנה נמצאים שני זוכי פרס פריצקר. אחד מהם, האדריכל הבריטי נורמן פוסטר, תכנן את בית התפילה כמבנה דמוי אוהל מעץ, שבבסיסו שלושה תרנים בצורת צלב. החלל שנוצר בין הצלבים חופה באמצעות קורות עץ התלויות על כבלי פלדה, כשהמרווחים ביניהן מאפשרים לאור לחדור פנימה.
"הפרויקט שלנו החל עם בחירת האתר", הסביר פוסטר בטקסט שכתב על עבודתו,''מצאנו אזור מיוער עם שני עצים בוגרים שממסגרים את הנוף ללגונה" בהתייחסו לנוף הלגונה הנשקף מקצה הקפלה שתכנן. "המטרה הייתה ליצור מקום מפלט שבו מפוזרים פסי צללים המאפשרים התמקדות במים ובשמיים שמעבר".
זוכה פרס פריצקר נוסף שמשתתף כאן הוא האדריכל הפורטוגלי אדוארדו סוטו דה מורה, מי שגם קיבל בביאנלה הנוכחית את פרס "אריה הזהב" על עבודה אחרת, שאותה הוא מציג בארסנלה. סוטו דה מורה מסרב לכנות את הקאפלה שלו בית תפילה, ואת עמדתו הוא הדגיש בכותרת שהעניק לעבודה: "לא, זה לא…" כשהוא מסביר: "לא, זו לא קאפלה, לא מקום קדוש ובשום מקרה לא קבר".
לא בכדי בחר האדריכל להדגיש שהמבנה שתכנן אינו קבר. החלל הטרפזי סגור בארבע צלעותיו באבן עבה, כשאבן נוספת מונחת במרכז ונראית כמו המזבח, כך שהחלל כולו מזכיר במבט ראשון קבר עתיק. רוב המבנה פתוח תחת כיפת השמיים, למעט אזור הבמה שמעליו הונחה אבן נוספת כקירוי. עץ בוגר, שצמח באתר שבו בחר האדריכל למקם את המבנה, ניצל מגדיעה וכעת הוא מסמן את הכניסה לקאפלה.
התערוכה היא גם בשביל ''לא מאמינים''
סוטו דה מורה אינו היחיד שנמנע מלהגדיר את תערוכת הוותיקן כפרויקט דתי, וקתולי בפרט. הפרויקט פועל על התפר דק שבין רוחניות חילונית לבין העולם הדתי-נוצרי. כך, למשל, אי-אפשר למצוא בקאפלות ציורים או פסלים של מריה וישו, אך בחלק נכבד מהן בחרו המציגים לשלב את הצלב כאלמנט קונסטרוקטיבי ובולט. אחרים, שכנראה מאמינים פחות, יצרו חללים נעדרי סממנים דתיים מובהקים, כאלה שיכולים להתאים גם למדיטציה ולהתבודדות.
נראה שלתפר זה בדיוק כיוונו במשרד התרבות של הוותיקן. הקרדינל ג'אנפראנקו ראווזי, שר התרבות של המדינה, צוטט באומרו שהתערוכה נועדה "למאמינים וללא מאמינים". הגדיל לעשות אוצר התערוכה, כשהתוודה בראיון ל"ניו יורק טיימס" כי הוא עצמו חילוני. "אינני קתולי, אינני אדם מאמין והם ידעו זאת בעת בחירתי", הדגיש, וציין שבוותיקן גם הקפידו שלא לחטט במצב האמונה של האדריכלים המשתתפים כאשר אישרו את הרשימה.
באותו נושא, האדריכלית אווה פראטס ממשרד האדריכלים Flores&Prats מברצלונה, המשתתפים בתערוכה עם "קאפלת הבוקר", סיפרה ל-Xnet אדריכלות כי "הקאפלות אינן קשורות לדת אחת; זה מקום להתחבר לעצמך, מקום שמאפשר לאנשים להיפגש. במקרה שלנו (בקאפלת הבוקר יש אוקולוס, שדרכו עוברת השמש בעת הזריחה, מ"ב) זה הרבה יותר קשור לרוחניות מאשר לדת. זו קאפלה פתוחה שהיא חלק מהיער שמסביב".
בין 10 הקאפלות בולטות עבודותיהן של האדריכל היפני טרונובו פוג'ימורי (Terunobu Fujimori) שהצטיין בעיצוב חלל הפנים המרשים, האדריכל חאבייר קורבלאן מפראגוואי (Javier Corvalán) שתכנן טבעת פלדה ענקית עם חיפוי לוחות עץ שנראית כמרחפת מעל המבקרים, הקאפלה המינימליסטית של האדריכלית הברזילאית קארלה ג'ואסאבה (Carla Juaçaba) עם צלב פלדה ברזל גדול בגימור מראה, שנועד להתפוגג בתוך היער מנקודות מבט מסוימות, וכמה אדני בטון לישיבה.
מפתיע לגלות (משום שמדובר בכס הקדוש והעשיר מאוד) שכל האדריכלים עבדו בחינם, ושהפרויקט מומן על ידי חברות מסחריות פרטיות. בתום הביאנלה, בנובמבר הקרוב, יועתקו כל הקאפלות לקהילות איטלקיות שבתי התפילה שלהן נפגעו ברעידת האדמה שפקדה את המדינה ב-2016.
שאלה אחת נותרה ללא תשובה: האם האפיפיור אמור לצאת מרומא לוונציה כדי לבקר בתערוכה? למשמע השאלה, הגיבו אנשי הצוות המקומי של התערוכה בדומייה.
