מפיצי הריח של המעצבת הצעירה ואגודת העיוורים בעיר העתיקה

סיקור שבוע העיצוב בירושלים - בשיתוף הרשות לפיתוח ירושלים

מה תפקידו של שבוע עיצוב? מה הופך אותו לטוב, לרלוונטי, למוצלח? אחת התשובות היא ההזדמנויות שהוא מציע ליוצרים וליצרנים. הדלתות החדשות שהוא פותח לעשייה מקומית, שאולי לא היו יכולות להיפתח בלי המסגרת התומכת שהוא מציע. עשייה מהסוג שמאיר פינות נסתרות ותורם לקהילה המקצועית כמו לקהל הרחב.

את זה בדיוק עושה "השדכן", אחד המעניינים שבמיזמי שבוע העיצוב בירושלים, הנפתח בחמישי הקרוב. חצי שנה עמל דניאל נחמיאס – מעצב תעשייתי, ממייסדי קואופרטיב העיצוב הירושלמי – על הפרויקט, שאותו התבקש לאצור ולנהל. כיתת רגליים, סרק את אזורי התעשייה של ירושלים ופאתיה, הפעיל חברים ומעגלים יותר רחבים בחיפוש אחר בעלי מלאכה ירושלמים ותיקים, כאלה שעובדים בטכניקות מסורתיות שהולכות ונעלמות מהעולם, פועלים לרוב מתחת לרדאר ולא ניתן לאתרם במנוע החיפוש של גוגל, ובוודאי שלא ברשתות החברתיות. ואם בנוסף לכל אלה יש להם גם סיפור מעניין – מה טוב.

מבין בתי המלאכה שמיפה בחר נחמיאס עשרה, ממערב העיר וממזרחה, ואליהם שידך עשרה מעצבים. מלאכה עדינה היא מלאכת השידוך, והיא דורשת חוכמה ורגישות. חיבור בין זרים גמורים שגילם, ניסיון חייהם, נקודת מבטם והתרבות בה הם נטועים שונים – זו משימה מאתגרת. ובייחוד שהם נדרשים לפתח יחסי אמון וכימיה אישית שיתמכו בתהליך עבודה פורה, שיניב בסופו תוצר משותף, חדש לגמרי, שיביא לידי ביטוי כל אחד מהם.

דניאל נחמיאס(צילום: עודד אנטמן)

נחמיאס עמד במשימה בכבוד. "לא בכל יום רואים מעצבת גרפית (גליה ששון – ס''נ) ממערב ירושלים משתפת פעולה עם מעבד מתכות רכות ממזרח ירושלים, שבסייד ג'וב שלו הוא אימאם באל-אקצה", הוא מחייך. לבד משידוך אחד, שלא צלח ולא הגיע לקו הסיום, יציגו כל המשתתפים את תהליך עבודתם ואת המוצר החדש שהביאו לעולם בבית הנסן, מיום חמישי ועד סוף שבוע העיצוב, 14 ביוני. את המוצרים לא ניתן יהיה לקנות במקום, אך את רובם ניתן יהיה להזמין בהזמנה אישית, בתיאום עם המעצבים. ולא פחות חשוב – התהליך כולו תועד והועלה לאתר (מומלץ להציץ) בקוד פתוח – מה שאומר שרשימת בתי המלאכה גלויה ומונגשת לכל המעוניין, וכל מי שירצה יוכל להוסיף לה בית מלאכה מומלץ משלו.

מעבר לחוש הראייה

בר הורוביץ – בוגרת טרייה של המחלקה לעיצוב תעשייתי בצלאל, חברה בחממת הבוגרים של האקדמיה הירושלמית וזוכת פרס הקרן לתרבות אמריקה-ישראל לעיצוב תעשייתי וקרמיקה – שודכה לבית המלאכה של אגודת העיוורים הערבים, ששוכן בעיר העתיקה, בויה דולורוזה. "מקום קסום", היא מספרת. ''בחזית הפונה אל הרחוב – החנות, ומאחורי דלת אחורית בירכתיים – הסדנה. עזיז הוא הנגר, טאהר אחראי פס הייצור, וסאמיר, אחמד, אבו סאמיר ואבו בלאל מייצרים את המטאטאים והמברשות''.

בית המלאכה של אגודת העיוורים הערבים בעיר העתיקה(צילום: קרן רוזנברג)

מחקר של מלאכת הייצור המסורתית(צילום: קרן רוזנברג)

ראשית צפתה בדרך עבודתם של יצרני המטאטאים העיוורים: "הייצור ידני, ונעשה בדרך מאוד ייחודית. התנועות ריטואליות, ומאוד עניין אותי סדר הפעולות הקבוע. בהתחלה הם לימדו אותי את מלאכת הייצור, ורק כששלטתי ברזיה, יכולתי להתחיל להמיר אותה לתהליך עיצוב של מוצר חדש".

איך תקשרתם?

''בעברית-ערבית-אנגלית-מישוש-יצירה'', היא עונה בחיוך.

בשלב הזה החלו הורוביץ ואנשי הסדנה בתהליך ממושך של מחקר. בדקו חומרים, צורות חדשות, שילובים בין חומרי גלם. ככל שהתקדמו התבהר להורוביץ שכל מוצר שיבחרו לייצר צריך יהיה להישען על שימור המיומנות והטכניקה שהם מכירים על בוריה, ועל מצאי חומרי הגלם שאיתם הם עובדים: סיבים שונים, מהם מלאכותיים ומהם טבעיים, חלקם מהצומח וחלקם מהחי, ועץ. ביומיום משתמשים בסדנה בעץ הכי פשוט – אורן - אבל את מפיצי הריח בחרו בר והצוות לייצר מעצי זית ומהגוני.  

חומרי הגלם של המטאטאים שימשו גם למוצר החדש(צילום: קרן רוזנברג)

מפיצי ריח מסוגים שונים(צילום: עודד אנטמן)

דבר נוסף היה חשוב במיוחד להורוביץ: שלא הפן האסתטי-חזותי יהיה הדומיננטי במוצר הסופי, אלא דווקא היכולת לפנות לחושים נוספים, מעבר לחוש הראייה. "האובייקט שהגענו אליו", היא מספרת, "הוא מפיצי ריח, שפונים גם לחושי הריח והמישוש. השתמשנו באותה הטכניקה של שבירת קבוצות סיבים טבעיים, ובחרתי סיבים צמחיים, שיש להם את היכולת הקפילרית או הנימיות".

הנימיות, נזכיר, היא יכולתו של נוזל לזרום במעלה צינור דקיק, ללא כל עזרה של כוחות חיצוניים ובניגוד לכוח המשיכה, וזו התכונה המאפשרת גם לעץ הגבוה ביותר להזרים נוזלים במעלה הגזע, עד לקצה הצמרת. "לסיב הצמח יש יכולת 'לשתות' את הנוזל הריחני גם כשהוא במצב אנכי, וכך הוא יכול להפיץ את ריח התמצית שהוא שותה. חלק מהאובייקטים מפיצים את הריח באופן סטטי, וחלקם, כמו השבשבת – באופן דינמי, באמצעות פעולה".

שבשבת ריח. לסדרה קוראים ''פואח''(צילום: עודד אנטמן)

הסיבים הצמחיים מיובאים ממרכז אמריקה והודו. "פעם", מספרת הורוביץ, "הייתה פה תעשייה משגשגת של סיבים צמחיים. אחד מהם הוא סיב האגבה, והיה כאן גידול נרחב של אגבה לתעשייה, שנגוזה ממקומותינו".

זו פעם ראשונה שצוות בית המלאכה לעיוורים ערבים משתף פעולה עם מעצב. "התחלנו באיטיות, טיפין טיפין, עם קשב משותף, כדי לוודא שאנחנו מבינים זה את זה. זה לא היה טריוויאלי, אבל הייתה כימיה מאוד טובה. היה מרתק לראות את התגובות שלהם לאובייקטים החדשים, והאופן שבו הם נגעו בחפצים שבסיסם הוא לא הפלטה המחוררת המוכרת להם היה מרגש. היו ניואנסים נוגעים ללב בשילוב שלהם ושלי יחד בתוך התהליך הזה. היום אני מרגישה שם בת בית. נרקמו יחסי רעות, ועזיז וטאהר וכל הצוות ממש חברים ושותפים ליצירה".

בר הורוביץ בבית המלאכה(צילום: קרן רוזנברג)

''תקשרנו בעברית-ערבית-אנגלית-מישוש-יצירה''(צילום: קרן רוזנברג)

''היה מרתק לראות את התגובות שלהם למוצרים החדשים''(צילום: קרן רוזנברג)

"היה מאוד נעים לעבוד יחד", מספר אבו בלאל. "בהתחלה היה נראה מורכב. ככל שהעמיק שיתוף הפעולה, התחלנו לייצר מוצרים מקוריים, שעד לפני רגע היו רעיונות חדשים. שמחתי לקחת חלק בפרויקט, ואני מאוד מרוצה מהמוצרים והעבודה שנעשו כאן בסדנה".

"היה אחלה", מצטרף מוחמד. "אני מבסוט מהתהליך שעברנו יחד. עבדנו בשזירה חדשה עם צורות חדשות, ואני מבסוט שלמדתי דברים חדשים".