פרס רזניק, שמוענק לאדריכל צעיר (עד גיל 40) לזכרו של האדריכל החשוב דוד רזניק, הוענק לפני כשבועיים באירוע הנעילה של תערוכת 40/40 - 40 עבודות של אדריכלים עד גיל 40 - שנערכת מדי שנה ביוזמתה של עמותת האדריכלים. הזוכה הטרי בפרס רזניק הוא האדריכל לורון כץ, שקיבל אותו בזכות בית פרטי שתכנן בקיבוץ כברי, שבגליל המערבי. הפרס השני הוענק לאדריכלית דפנה בראון על תכנון מחדש ותוספת בנייה לבית ספר יסודי בגבעת שמואל. ציון לשבח הוענק לאדריכלים רוברט אונגר וגיל הרבג'יו כהן, בשיתוף נועם טומס מעמותת "רוח חדשה" ו"קולקטיב אנייה", על פינת התרעננות באזור התעשייה תלפיות בירושלים, פינה שמשלבת סככה שהצל שלה מוטבע גם על המדרכה, צמחייה מלבלבת ומושבים למנוחה, והכל בלב רחוב סואן.
דווקא האחרונה היא העבודה המרעננת ביותר מכל העבודות שהוצגו השנה, ואולי מה שמנע ממנה את הפרס הראשון הוא היקפה המצומצם. חבל, כי היא מציגה תפישת עולם: האדריכלות היא יצירה עיצובית המיועדת למטרות חברתיות וסביבתיות, ושניתנת למימוש מיידי בתקציב צנוע, מצד קולקטיב שמורכב מצוות מגוון של יוצרים ובעלי מקצוע, המפרים זה את זה ופועלים למען הקהילה. אדריכלות טובה, יפה ככל שתהיה, היא יותר מעיצוב מבנה פרטי בשולחנו של אדריכל בודד היושב במשרדו, אלא פעולה במרחב למען החברה.
ובכל זאת, יש מכנה משותף בין האנשים שמאחורי המקום הראשון והציון לשבח: לורון כץ הוא עולה חדש יחסית, ששב ארצה ב-2009 אחרי שהוריו היגרו מכאן בהיותו בן חמש; רוברט אונגר הוא בן לפליטים פוליטיים מרומניה, שעלו ארצה בהיותו בן שלוש. בראש צוות השופטים ישב האדריכל צבי אפרת, ולצדו האדריכלים אורית מילבאואר ומיכאל יעקובסון, כשהאדריכל ברוך רזניק מכהן כמשקיף.
כאשר מרחיבים את המבט אל מעבר לזוכים, ומתבוננים בשאר העבודות שהשתתפו בתערוכה השנתית, מצטיירת תמונה עצובה של מצב האדריכלים הצעירים בישראל. רוב העבודות עסקו בעיצוב פנים לדירות או בתכנון בתים פרטיים, והיתר עסקו בגני ילדים ובבתי ספר קטנים, או ברעיונות לתחרויות - שכמובן נשארו בגדר רעיון.
גם ערן זילברמן, הזוכה מלפני שנתיים בפרס רזניק, זכה בו בגלל תכנון גן ילדים, וגם לפני שנתיים העבודות שהוצגו לא היו שונות מהותית. גן ילדים הוא הפסגה שאליה יכול להגיע אדריכל צעיר בישראל. מי מהצעירים יכול היום לחלום על תכנון במבנה ציבורי מרשים, על זכייה בתחרות חשובה שגם תתגשם במציאות, או על תכנון מגדל? וזה עוד אחרי שהרחבנו את הגדרת הצעירים לגיל 40 - שבינינו, נמצא רגע לפני אמצע הדרך וממש לא בתחילתה.
זו לא גזירת גורל. לא בישראל ולא בשום מדינה אחרת. למעשה, בישראל הצעירה זה היה ממש אחרת, כשאדריכל צעיר ומצליח לא היה צריך להגיע לגיל 40. מספיק היה להיות מבריק בגיל 25. הנה ג'ניה אוורבוך זכתה בתחרות לעיצוב כיכר דיזנגוף בתל אביב (ב-1934) כשהייתה בת 25; אברהם יסקי זכה עם שמעון פובזנר בתחרות לתכנון כיכר מלכי ישראל (ב-1952) באותו גיל; כך גם מנחם כהן, כשזכה בתחרות לתכנון בניין עירית תל אביב (ב-1956). קשיש יותר היה נחום זולוטוב, שבגיל 32 תכנן את רב-הקומות החדשני ברחוב בן יהודה (ב-1958), וכעבור חמש שנים כבר זכה בפרס רכטר, החשוב ביותר בתחום האדריכלות.
ואחרי כל ההקדמה המרירה הזו, הנה הבית בכברי שזכה בפרס הראשון השנה:
מקום 1: בית פרטי בקיבוץ כברי, אדריכל לורון כץ. שני עמודי פלדה מגולוונת בקוטר 10 ס"מ מחזיקים את הפרגולה ההיקפית הגדולה. צילום: דדי אליאס
מעל חלק מהקומה תוכננה גלריה לילדים, אבל בשל אילוצי תקציב היא נבנתה בגבס ומשמשת רק להנחת חפצים כמו הארגזים שמימין
חתך. פרטיות בקיבוץ וצל לדיירים מושגים על ידי צמחים בהיקף ופרגולה מלמעלה
אדריכל לורון כץ, בן 39, הוא בעלים של משרד Atelier d'Architecture Laurent Katz. עבודתו הזוכה נעשתה בשיתוף פעולה עם אדריכל אריאל כרמי מ"כרמי אדריכלים" (יש קשר משפחתי לרם ולעדה כרמי, אך יש לו משרד עצמאי). כץ נולד בתל אביב, וגם כיום גר ועובד בה, אך בגילאי 5-18 גדל בבלגיה, ובגילאי 18-30 למד אדריכלות באנגליה ובסקוטלנד, ועבד במשרדי אדריכלים מהשורה הראשונה בבריטניה, בהם של ניקולס גרימשאו ודיוויד צ'יפרפילד. הוא חזר לכאן לפני תשע שנים, עבד כשכיר להשלמת רישויו בארץ כאדריכל, ובמקביל פתח משרד עצמאי.
כמי שעבד אצל אדריכלים כל כך חשובים, זה לא ירידה ברמה לעבוד בארץ על פרויקטים קטנים?
"לא. אני מאוד שמח ולא מצטער. איכות הפרויקטים בבריטניה לא כל כך שונה מהרמה בארץ. בחלקם הם דומים מאוד לפרויקטים של בר-אוריין אדריכלים, וגם האיכות של הבנייה בעייתית כמו בארץ. כשאני מתכנן בארץ, אני מנסה להוציא את המיטב מהקבלן והחומרים".
ומה מיוחד בהרכב החומרים בבית בקיבוץ כברי?
"באדריכלות שלי אני לא מחפש להמציא חומרים, אלא לעבוד רק עם חומרים מקומיים ולחדש אותם. בבית בכברי יש טראצו, טיח, רשת ופח – הדברים שמכירים בקיבוץ. מבחינת החומרים לא רצינו להיות מיוחדים, אבל הלכנו על טיח אפור כהה שיגרום לתחושה יותר עמוקה בין משטחי הרצפה והתקרה המצלה, ושהקונטרסט שלו עם הירוק שמסביב יתן שילוב מצוין. הרבה חברי קיבוץ חשבו שהאפור יהיה כתם צבע חזק מדי בקיבוץ, אבל בסוף זה יצא מאוד שקט".
מהרחוב מובילות מדרגות למרפסת ההיקפית ממול לדלת הכניסה הראשית לבית
ארונות המטבח מגיעים עד התקרה המונמכת מגבס (תקרת הגלריה במקור), שיוצרת גובה מונמך ונעים במטבח לעומת החלל הגבוה בסלון
חלון קבוע עם אדנית טבעית. במקור תוכנן שם עץ, שאולי עוד יום אחד יישתל
חדר שינה עם יציאה למרפסת ההיקפית, כמו כל חדר בבית
את הבית הוא תכנן למשפחה צעירה (בן משק, זוגתו וילדתם). הפרויקט מתבסס על תוכנית הבית הקיבוצי המקורי, כשהוא מרחיב ומותח אותה, ממש כמו הרחבת ומתיחת השימוש בחומרים. מדובר בשתי דירות קיבוציות קטנות וצמודות במפלס אחד בטופוגרפיה תלולה, שכל אחת מהן כללה חדר שינה וחדר מגורים עם בליטות של תוספות חדרי ביטחון.
הדירות אוחדו, נהרסו לגמרי - למעט שלושה קירות ורצפה - ונבנו מחדש תוך הדגשה של בליטות החדרים, באופן שבו שלכל חדר יש יציאה החוצה למרפסת משותפת. "כל חדר יוצא החוצה בפרטיות", אומר כץ, "וכולם נפגשים במרפסת החיצונית שיוצרת את השיתופיות בהיקף. זה נראה לי מתאים לחיים בקיבוץ, וממה שאני שומע מהדיירים, אני מבין שגם הצלחנו".
מה תכנן דוד רזניק? את יצירת המופת הזאת, למשל. לחצו:
