הורים גרושים, כשאתם מתלהמים בפייסבוק זה לעולם לא למען הילד

כפטריות אחרי סופת הוריקן הן צצות להן - עוד ועוד קבוצות לוחמניות של הורים אחרי גירושים. סיגל קפלן מזהירה: דברו עניינית וסננו את הכעסים. זה פוגע בילדיכם

סיגל קפלןפורסם: 31.05.18 08:49
"הניחו לשיח האמוציונלי וקדמו אג'נדות, באופן מקצועי מכבד, כזה שאינו מותיר אתכם בסופו של מאבק עם הישגים על נייר וחורבות של ילדים" (צילום: Shutterstock)
"הניחו לשיח האמוציונלי וקדמו אג'נדות, באופן מקצועי מכבד, כזה שאינו מותיר אתכם בסופו של מאבק עם הישגים על נייר וחורבות של ילדים" (צילום: Shutterstock)

עוד ועוד קבוצות פייסבוק נפתחות ומכניסות רגל אל תוך הדלת הזו שנקראת "ילדי גירושים". מעבר לאלו הקיימות כבר זמן רב, כמו "הקול הנשי", "א' זה אבא - מהפכת הילדים", "אבות בכתום", לאחרונה נחשפתי לעוד שתי קבוצות חדשות: "הליב"ה, הורים למען ילדים בתהליך גירושים" ו"אני האישה שאיתו, פרק ב', אבל לא סוג ב'", שמצטרפות לאלו הקיימות. כולן קהילות חשובות מאוד, שמנסות לקדם אג'נדות ראויות, בדרכים מוטעות.

 

כולנו כאן כדי להציל את הילדים. האמנם?

המטרה המוצהרת שלשמה מתכנסת כל קבוצה שכזו היא "הילדים". הן מצויידות באמירות "להציל את הילדים מסכסוכים הוריים מיותרים", "מה איתנו, הנשים והילדים מפרק ב', כשהכסף הולך לגרושה ולילדים אחרים". קבוצה אחת מדברת על אי שוויון בשכר בין נשים וגברים והקושי של אישה לפרנס ולגדל ילדים במציאות כזו; קבוצה אחרת מדברת על חוסר האיזון החוקי בנטל המזונות כשהוא נופל באופן חד צדדי על גברים שמקימים פרק ב' ואינם מאפשרים להם ולמשפחתם החדשה לחיות בכבוד.

 

אג'נדות ראויות ללא ספק. אך בפועל הן מאחדות קבוצות של אנשים שהמוטיב המרכזי שלהם הוא כעס והפניית חצים לא לממשלה, אלא אל האויב האמיתי - גברים שאינם מתפקדים כראוי כאבות ונשים גרושות שמנצלות את מצבן ועושקות את בני הזוג שלהן.

 

בגירושים, על כל תחושת האובדן המלוות אותו (כאב, פחד, צער) – כעס הוא מעיין מתגבר. במיוחד כשהמערכת החיסונית של הנשמה שלנו כל כך פגיעה. לוקח זמן רב להחלים. במקרים בהם גירושים נעשו בצורה מכבדת ויפה, עם שמירה על ילדים, ממוצע ההסתגלות הוא שנתיים ואילו במקרים בהם הקונפליקט מתמשך, ההשלכות שלהם ילוו אותנו ואת הילדים שנים רבות.

 

כשהורה מתגרש ורוצה את הטוב "למען הילדים" הוא עושה הכל כדי לשמור על כבוד ההורה השני מול ילדיו. נקודה. חוסר השוויון החוקי בין גברים ונשים בעת גירושים חייב לעבור שינוי. וכדי לעשות זאת, חייבים שיהיו אנשים שחיים אותו, כדי שיקדמו אותו מול המערכת המחוקקת. אין צורך בלייצר קבוצות תמיכה שרוב השיח בו הוא שיח מתלהם שמייצר אחדות גורל ומתייג אויב משותף, שעם כל הכעס והשנאה, גם הוא עובר בדיוק את אותו המשבר, אותם הפחדים, אותן תחושות אובדן.

 

הניחו לשיח האמוציונלי וקדמו אג'נדות, באופן מקצועי מכבד, כזה שאינו מותיר אתכם בסופו של מאבק עם הישגים על נייר וחורבות של ילדים.

 

כעס לא מתפרק בחלל הוירטואלי

אני חיה בתוך עמי, כבר 23 שנים בזוגיות פרק ב'. עברתי את מסע הכעס, התסכול, השנאה, ויצרתי ברית יציבה עם בן זוגי על בסיס רגשות אלו. גם אני זעמתי בכל פעם שבתו הייתה מתייצבת עם בגד או משחק חדש ומכריזה, "אמא קנתה לי". והייתי חסרת אונים מול מערכת משפטית שמסרבת להכיר בעובדה שנוספו עוד שלושה ילדים משותפים ושאמא עובדת יכולה לחלוק בנטל. גם אני חיפשתי כתף מבינה להניח עליה את הראש ולשמוע פעם אחת, למען השם, שאני לגמרי נורמלית ושפויה. כמו שכל הנשים שפגשתי לאורך הדרך במצבי אומרות - "זר לא יבין זאת". אבל אחרי שנים של כעס, הבנתי שכדי לשנות צריך חשיבה בונה ולא הורסת. כעס הוא כפתור ההשהיה של ההתקדמות. והתקדמות לא תיעשה לעולם ללא הבנה של מה שמונע אותה.

 

גם נשים שנאבקות על ביטול חזקת הגיל הרך, בטענה שהחלטה כזו תחליש אותן עוד יותר בהיעדר שכר הוגן במשק, צודקות בחשיבה, אבל טועות בדרך. כשהן מחזיקות בחוק היחיד שמקנה להן כוח, הן מחזקות שני דברים הרסניים - את המאבק בין גברים לנשים (הפוגע בילדים) ואת האפשרות שלהן להיות עצמאיות. המאבק על שכר הוגן במשק הוא חשוב מאין כמוהו, רק שבמקום להפריד אותו משאלת המשמורת ולגייס גם את הגברים לעזור להן במאבק, הן מפנות את השיח למקום אחר לגמרי ומחלישות אותו ואת עצמן. יחד זה כוח. הרי אתן יודעות את זה. הצלחתן לאגד כל כך הרבה נשים אתכן, אז גייסו את הגברים. בסופו של דבר זה גם האינטרס שלהם שתרוויחו כמוהם ותוכלו לעזור בנטל הפרנסה. אפילו תשאלו את הגברים שנמצאים בקבוצה שפתחו נשותיהם - נשות פרק ב'.

 

הצורך של אדם במצוקה וכעס להפנות אצבע מאשימה כלפי מי שבעיניו אחראי למצבו, מוכר וידוע, אבל מוטעה. אנחנו גדולים, אנחנו יודעים זאת - הילדים לא.

 

אל תשלו את עצמכם. הכעס שלכם לא מתפרק ונרגע בגבולות של פוסט ויראלי. הוא מתחזק ומקבל לגיטימציה. ואז, כשאתם קמים מהקבוצה התומכת שלכם, המקהלה היוונית שמהדהדת את קולכם, אתם טעונים, חזקים ומפנים אותו אל מי שנתפס כאחראי לו, האנשים הכי קרובים לכם בני הזוג, "הילדים האחרים" אל מול עיני הילדים שלכם, הילדים המשותפים. הם נמצאים אתכם מספיק שעות כדי לחוש בית עם אבא במילכוד ואמא לא מרוצה. ואם יתמזל מזלכם גם אתן תחוו רגע אחד מכונן כשהילד המשותף שלכן יציב מולכן מראה לא מחמיאה אחרי ויכוח עם הבת של בן זוגכן, וישאל בכנות מדהימה - "למה את שונאת אותה?" צר לי, ככה לא בונים חומה. ככה הורסים אותה ומתחזקים שנאה.

 

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

לחצו על התמונה כדי לקרוא עוד על הנושא:

מה איתנו, הנשים והילדים מפרק ב', כשהכסף הולך לגרושה ולילדים אחרים
מה איתנו, הנשים והילדים מפרק ב', כשהכסף הולך לגרושה ולילדים אחרים

 

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות (משפחה בה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילד/ים ממערכת יחסים קודמת); מייסדת ומנהלת שותפה במיזם "ילדים לפני הכל" - תמיכה, הדרכה, ידע וסיוע לילדים ומשפחות במעברי גירושים ומשפחות בפרק ב' ולאנשי מקצוע. בעלת עמוד הפייסבוק "משפחה משולבת"; עיתונאית ומיצרת תוכן למשחקים שוברי שיגרה בתוך המשפחה בחברת happy days והכי חשוב, כי מכאן הכל התחיל - אמא במשפחה משולבת עם ארבעה ילדים, כלב וחתול.