תנו להן להתאבל בשקט: נשים אחרי הפלה מספרות על האובדן שלהן

"זה לא כאילו שאיבדת ילד", "קומי, כבר יש לך שתי בנות בריאות". חגית בן שחר בשיחות עם נשים שעברו הפלה טבעית ומבקשות: תנו לנו לגיטימציה להתאבל על תינוקנו

חגית בן שחר

|

30.05.18 | 06:58

  (צילום: Shutterstock)

"ידעתי שאני בהריון, בערך בשבוע שביעי", מספרת לי איילה (שם בדוי). "אני זוכרת שהייתי בלימודים. הרגשתי שהתחתונים שלי מתמלאים במשהו רטוב. לא הבנתי במה. חמקתי לשירותים וכל התחתונים היו מלאים בדם. נפל לאסלה מן גוש כזה. הבנתי שזה נפל. הכנסתי יד לאסלה ונגעתי בו. לא היו לי כאבים. לא שאני זוכרת. את יודעת, הייתי צעירה, זה היה ההריון הראשון, רק התחתנו. הריתי וזה קרה.

 

"חלפו מאז שנים רבות ואיכשהו מה שאני זוכרת מהחוויה זו תחושת קהות. לא הרגשתי. לא הסכמתי להרגיש את הדבר הדי נוראי שקרה לי. לא דיווחתי לרופא. לא ידעתי שצריך. רק אחרי ימים סיפרתי למדריכה שלי מהלימודים והיא הפנתה אותי לבדיקה. בדקו, ראו שהכל נפל ובזה זה נגמר. זו הקהות הזו.

 

"אחרי שנים, כשהפכתי לדולה, והתחלתי ללוות לידות וגם 'לידות שקטות' והפלות מוקדמות, רק אז אמרתי לעצמי שזה בעצם קרה גם לי ועדיין לא עיבדתי את זה. מאז נולדו לנו ילדים בריאים והכל בסדר. במבט לאחור אני יכולה להרגיש פספוס על החיים שנבטו בי והסתיימו ואני הייתי קהה". בדיעבד מבינה איילה שהקהות שעטפה אותה הגנה עליה. "הייתי אז תקופה קצרה אחרי אובדן אחר, אבל עצום, אובדן נורא שקרה לי. לא היה בי מקום לאובדן נוסף".

 

עוּבּרים בהישרדות

הפלה טבעית במהלך הטרימסטר הראשון של ההריון מוכרת ללא מעט נשים. מדובר בחלק מתהליך טבעי במהלכו מכלה הטבע אי-הצלחות רבות שלו, ברובן מבלי שנבחין בהן בכלל. שיעור המקרים בהם מתפתח תינוק בריא מביצית מופרית לא גבוה במיוחד. מתוך 100 ביציות שנחשפו לתאי זרע רק בכ-84 מהן מתרחשת הפריה ומתוך אלו שהופרו רק כ-70 מגיעות אל דופן הרחם ומשתרשות. 42 מתוכן תשרודנה שבוע. הווסת תגיע במועד מבלי שהאם תהיה מודעת לתהליכים הגורליים שהתנהלו בקרבה.

 

הטבע ממשיך במלאכת הסינון שלו גם בעוברים שהשתרשו והחלו להתפתח. כ-20-25% מכלל ההריונות עשויים להסתיים בהפלה עד השבוע ה-13 של ההריון, כותב פרופ' מיכאל קופרמינץ. ברוב המקרים הסיבה להפלה היא הפרעה כרומוזומלית (גנטית). כלומר, חוסר או עודף של כרומוזום או שינוי במבנהו. תופעות שעלולות להתרחש במהלך חלוקת הביצית או הזרע. נראה שהטבע מונע מעוברים אלו להתפתח והם מפסיקים לחיות ומחליקים החוצה. "סיכוייה של אישה שעברה הפלה אחת לחוות הפלה גם בהריון הבא זהה לסיכוי של אישה שלא הפילה אף פעם".

 

חלי הרתה מאהבה. "פרק ב', את יודעת, הבנות שלי כבר היו גדולות, ופגשתי את אהבת חיי. לא הייתי בטוחה בנכונות של ההריון, אבל... מספר שבועות

חלפו. לא הרבה. די בתחילת ההריון הרגשתי מעין צירים והחל דימום. ואז ראיתי אותו בשירותים. התקשרתי לרופא: 'נראה לי שאני מפילה'. הוא אמר: 'בסדר, תסיימי את ההפלה ותבואי אלי בעוד חודש'. וזה היה לי ממש בסדר. מה שהיה לי מדהים זה לראות את העובר שהחליק החוצה בשלמותו. ריתק אותי. לא יכולתי להוריד את המים. התקשרתי לחברה קרובה. אחת הבודדות שידעו שאני בהריון, ביקשתי שתבוא להוריד את המים. היא באה, חיבקה אותי והורידה את המים. נותרה בי חוויה מאוד מיוחדת".

 

רווית קפצה לבדיקת הריון שגרתית ושם, כמו בסרטים, הבודקת הפכה לרצינית, ביקשה רגע, והלכה לקרוא לרופא. זה בישר שלעובר שלה אין דופק. רווית ההמומה לא הבינה לאיזה חלום רע נכנסה ולא הבינה בכלל מה אומרים לה. כעבור דקות ארוכות של הסברים וניסיונות להרגיעה, היא מוצאת את עצמה קובעת תור לגרדה.

 

לגיטימציה להתאבל

"כששתי הבנות גדלו והשתחררנו מההישרדות הכלכלית שרבצה עלינו, החלטנו לנסות", שיתפה אותי נועם. "אמיר רצה בן. אמר שנלד ילדים עד שיגיע הבן המיוחל ואני... אני רציתי שלושה ילדים. נקודה. בנים או בנות לא שינה לי. הריתי את ההריון השלישי בקלות, אך אחרי מספר שבועות החל דימום קטן שגדל וגדל. אחרי יומיים הלכנו לבית החולים. בבדיקות הדם היה אמנם עדיין בתא, אך הוא היה נמוך לגיל ההריון. הבנו שאיבדנו אותו. הרופא הציע שאנוח. חזרנו הביתה, הדימום הפך לגושי והבטן כאבה לי. הייתי ממש מבואסת. התעצבתי נורא. כל הזמן ניחמו אותי שלפחות זה קרה בשלב המוקדם. אחרים אמרו, 'את תנסי שוב...' ואני... הרגשתי בגידה של הגוף. הייתי נורא נורא עצובה ללא הרבה לגיטימציה לאבל שלי מהסביבה. 'יש לך בנות בריאות בבית, קומי, את תראי שתשכחי'. כעבור מספר חודשים איבדנו הריון נוסף. הפעם בשבוע עשירי. אז התחלתי לחשוד שהגוף שלי מנסה לומר לי משהו".

 

הלגיטימציה מהאנשים הסובבים לאבל אותו חשה האם ואותו חש האב שאיבדו את ילדם, חיונית. כמו שראינו, לא כל הנשים שאיבדו את תינוקן בשבועות הראשונים להריון מתאבלות, אך אלו שנפשן וגופן נשברו זקוקות למעגלי תמיכה והבנה לאבלן. וזה ממש לא משנה בן כמה היה העובר שאבד. נשים המפילות בשבועות הראשונים להריון עשויות להתאבל על תינוקן כמו נשים שעברו 'לידה שקטה'.

 

שוקעת לעצב

אחד הביטויים החזקים לאבל שלא קיבל שם ותהודה מצאתי בספרה המצוין של סימונה מצליח חנוך, 'אגדות המוות ההפיך'. "ערב אחד, בחודש השלישי להריון מאושר", פותח הספר. "התחלתי לדמם. ישבתי על האסלה ובכיתי. כולם הקפידו להתנהג כאילו כלום לא קרה. 'זה לא כאילו שאיבדת ילד', אמרה לי חברה טובה, ואני לא העזתי לתקן אותה. אני הרגשתי שכן איבדתי ילד ושאסור לי לדבר על זה".

 

בכדי לתקן את המצב ולהסית את תשומת לבה מאבלה מציעה סימונה לבן זוגה: "בוא נעשה תיקון. בוא נתחתן", והם אכן מתחתנים בחתונה קסומה ומושלמת, אך היא הולכת ושוקעת. הם טסים לירח דבש רומנטי לנופים כפריים בצרפת והיא נלחמת בעצמה. "בטוחה שיש שתי אפשרויות: או שאני הולכת ומשתגעת – או שאני עומדת למות".

 

היא לא מצליחה להבהיר לאהובה מה עובר עליה, מפסיקה לאכול, מתקשה להירדם, ושוקעת עמוק לתהום חשוכה. איכשהו הם חוזרים ארצה. במשך חודשים עברה סימונה בדיקות אינסופיות, פגשה רופאים ומומחים בעלי שם ועדיין לא הצליחה לצאת מהמיטה. שוב ושוב היא מנסה להסביר לאהובה ולבני משפחתה מהן תחושותיה, אך ללא הצלחה, עד שלאיש שלה נמאס. "הוא אמר לי: 'אני לא מוכן לצלול איתך לתוך הכלום הזה. אני חוזר לחיות', והלך. הוא אמנם חזר כל יום מהעבודה והסיע אותי בנאמנות לבדיקות הרבות שהתעקשתי לעבור, אבל הוא כבר לא היה שם".

 

רק אז סימונה ואמה מבינות שהיא בדיכאון. היא מגיעה אל הפסיכולוגית שלה, מתיישבת על הספה ופורצת בבכי. "זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז הלילה בו איבדתי את התינוק שלי..." סוף סוף קיבלה סימונה אישור לרגשותיה. "קרה לך דבר נורא", אמרה לה הפסיכולוגית. "איבדת תינוק. היית צריכה ללבוש שק ואפר, לשבת על הרצפה ולהתאבל, אבל אף אחד לא נתן לך לגיטימציה לכאב שהרגשת".

 

החרדה שאפפה את סימונה במהלך אותם חודשים קיבלה משמעות ואישור. היא ניסתה להתעלם מהכאב, לדחוק אותו, אבל הוא היה חזק ממנה. השתלט, מילא את כולה והפך לדיכאון. לא נותר בה מקום לשום דבר אחר עד שהגיע האישור, ההסבר, הלגיטימציה. משם התחיל מסע ארוך של החלמה שהספר המופלא שכתבה הוא תוצאה שלו.

 

מפחיד ומאיים להיות עד לאדם קרוב ששוקע לתוך תהומות הריק והאבל. הוא הופך למסוגר, מרוחק, בוהה, כבוי. ואנחנו מנסים ככל יכולתנו לאחוז בו, להחזירו לחיים. לחפש זיק של תקווה בעיניו... לשווא. זה באמת מפחיד. יחד עם זאת, חוסר קבלה, התעלמות מהאבל שמרגישה האם, שחשים ההורים שתינוקם אבד, משאיר אותם לבד בצערם, משאיר אותם מחוץ למעגל החיים. זה בדיוק הזמן להתיישב לצדם, להניח יד על כתפם ולהקשיב. מבלי לנסות לעודד, מבלי לנסות לשנות או להציל. פשוט להקשיב.

 

תודה לאיילה, חלי, רווית ונועם על השיתוף בסיפורן האישי.

 

מקורות

  • מצליח, חנוך, סימונה (2009). אגדות המוות ההפיך, הדיכאון ככוח מרפא.
  • ניר, א' (עורך מהדורה עברית) (1989). גוף האדם - המכונה שלא תיאמן.
  • קופרמינץ, מיכאל (2008). הפלות חוזרות. בתוך: פוריות מאלף ועד טף. ד"ר איתי בר-חוה וענת שינקמן בן-זאב.
  • שפס, שרהלה. כשהיריון מסתיים בטרם עת .

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קרוב ל- 3 עשורים אני מטפלת באנשים. בהכשרתי מטפלת בתנועה (DMT) ובשתי שיטות לטיפול ממוקד גוף בטראומה (Somatic Experiencing ו-EMDR). מכל הטראומות שבעולם בחרתי להתמקד בשדה הפריון, ההריון והלידה. מגיעים אלי לקליניקה נשים, גברים וילדים שחוו זעזוע בנושאים אלו. בנוסף, אני מדריכת מטפלים וצוותים רפואיים. בשנים האחרונות מנחה גם גננות ומורות בהשפעה האפשרית של ההריון והלידה על התנהגות הילדים ודרכים לוויסותם.
למרות שעולם הלידה נחקר היום ברחבי העולם יותר מתמיד ומתחילה להיווצר מגמה מעודדת בנושא יש עוד מקום רב לשינוי ולשיפור. הצבתי לעצמי יעד לפעול לכך שילדי העתיד, הילדים שלנו, ייוולדו מתוך הקשבה ואהבה וההורים הטריים יכנסו להורות שלמים ומועצמים. לשם כך אני כותבת, חוקרת ומרצה באקדמיה ומחוצה לה. ייסדתי את 'צפרא' – מרחב להעצמה הדדית מההפריה ועד 120 ותחת חסותו מתגבשות יוזמות לתמיכה בהורים טריים. ספר ביכורים שכתבתי "השחר של העידן השלישי, מיניות פוריות ושליטה, תולדות הקשר בין נשים וגברים" יצא לאור בקיץ 2016. מאמרים פרי עטי מתפרסמים בארץ ובעולם.