מה הרגישה אנה הרמן בטיפול
שלה, והאם היא בכלל אדם אמיתי

כשהחלה המשוררת לפרסם שירים, היו שחשדו שמדובר בדמות פיקטיבית שהמציא משורר אחר. בהמשך התברר שהיא אמיתית. השיר "מהמ" מוכיח את כישרונה הגדול

עופרה עופר אורןפורסם: 27.05.18 03:58
אנה הרמן. מזל טוב ליום ההולדת (צילום: עופרה עופר אורן)
אנה הרמן. מזל טוב ליום ההולדת (צילום: עופרה עופר אורן)

האם אנה הרמן באמת קיימת, או שמא היא דמות פיקטיבית? השאלה הזו עלתה בשנת 2000, אחרי שמשוררת בשם זה החלה לפרסם שירים בכתבי עת ובמוספים ספרותיים, ואחד ממבקרי הספרות קבע שהשם שאיתו חתמה אותה משוררת אינו אלא כינוי, בדיה, מעין בדיחה שיזם משורר אחר – דורי מנור – שחי באותה עת בפריז. כדי להוכיח את טענתו, שלף המבקר כמה ראיות כביכול. הרמן, כך כתב, נוהגת לפרסם את שיריה באותו מוסף שבו מנור מפרסם את שיריו. גם סגנון הכתיבה של שניהם דומה מאוד: הם מקפידים על מקצב וחריזה, השפה שלהם מערבת עברית עתיקה וחדישה, והכתיבה מלוטשת מאוד. מדובר, אם כן, באדם אחד, החליט המבקר: המשורר הגבר. האישה שאותה הציג מנור בפורומים שונים כאנה הרמן, היא סתם ידידה שלו שמשתפת איתו פעולה בהצגה.

 

התרחיש הזה לא היה מופרך לגמרי. המבקר הישראלי בוודאי הכיר את המקרה של הסופר הצרפתי רומן גארי, שהחליט להערים על הוצאות הספרים ועל המבקרים והמציא לעצמו זהות נוספת של סופר אחר - אמיל אז'אר שמו. גארי כתב ספרים מצליחים בדמותו של הסופר הבדוי, וכדי לשכנע את הציבור הרחב ואת המבקרים, שלח לחזית את האחיין שלו, שהתחזה לאותו אמיל אז'אר פיקטיבי (במרוצת הזמן התאהב האחיין בתפקיד שיועד לו, התחיל להאמין שהוא באמת סופר חשוב והחל לחרוג מהתפקיד ומההנחיות של מי שהמציא אותו). אבל בקשר לאנה הרמן, מבקר הספרות טעה: המשוררת אמיתית, חיה וקיימת. היא נולדה ב-25 במאי 1973 בירושלים (מזל טוב ליום ההולדת!), השתתפה בכתיבת הליברית לאופרה "אלפא ואומגה" של גיל שוחט, זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה ובפרס ברנשטיין לשירה - והיא בעיקר כותבת שירים.

 

הכירו אותה:

 

 

הנה אחד משיריה, "מְהְמְ":

 

אָמַרְתִּי שֶׁיּוֹרֵד לִי דָּם, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

יוֹרֵד לִי דָּם מִכָּל חוֹרַי, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אָמַרְתִּי שֶׁמּוֹתִי קָרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

שָׁמַעְתִּי צַעֲקוֹת עוֹרֵב, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אָמַרְתִּי: עוֹד מְעַט אָמוּת, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

גַּלְגַּל רֹאשִׁי הָיָה שָׁמוּט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

הָיִיתִי אֲכוּלַת יֵאוּשׁ, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

הַמָּוֶת כְּמוֹ זִמְזוּם יַתּוּשׁ, כְּשֶׁאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

חָזַר וְאֶת דָּמִי סָחַט, וְאַתְּ אָמַרְתְּ מְהְמְ

אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר

הַמַּיִם בָּאוּ עַד הַנֶּפֶשׁ וְעַד הַצַּוָּאר

אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם כְּלוּם רַק מְהְמְ

עִם מְהְמְ

 

(אָמַרְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי יוֹם הֻלֶּדֶת

וְאַתְּ לֹא אָמַרְתְּ לִי מַזָּל טוֹב

אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר

וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל

וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב)

 

הקשיבו לשיר בביצוע רם אוריון, שגם הלחין אותו:

 

 

זהירות, "קן הקוקייה"

 

הדוברת בשיר לוכדת רגע של מפח נפש, שהיה אולי חד-פעמי, אבל כדרכם של משוררים מופלאים היא מציבה מעליו זכוכית מגדלת פיוטית ומנציחה אותו במילותיה. הרמן פונה בדבריה למטפלת שלה, שנקטה טכניקה טיפולית המכונה "שיקוף": הרעיון בבסיס השיטה הוא שכשהמטפל משקף למטופל את רגשותיו, ועושה זאת באמפתיה, הוא מאשר למטופל את הקיום של עצמו ומאפשר לו להכיל את רגשותיו. אבל המטופלת חשה כאילו סולקה מהחדר האפשרות לתגובה אנושית פשוטה וכמו מובנת מאליה. הדוברת סיפרה למטפלת שהיא מדממת, שהיא חשה כאילו היא נוטה למות, שהיא מבועתת, מתייסרת, מיואשת, טובעת במצוקה של עצמה, והמטפלת "משקפת": מגיבה ומאשרת את מה ששמעה, אבל לא אומרת מאומה. היא לא מדברת, לא מפרשת ולא מתערבת, אלא מסתפקת בהמהום קצר. היא ממשיכה לא לומר כלום גם כשהדוברת מספרת לה על שמחות: יש לה יום הולדת.

 

באיזו עוצמה (וגם בהומור!) מצליחה הרמן להביע את המצוקה שהיא חשה ממה שמתפרש בעיניה כמקצוענות יתרה, הגובלת, לתחושתה, בניתוק מעוצמת הרגשות שהיא מביעה. ובכל זאת, המצב לא כל כך גרוע: "אֲבָל לֹא נָתַתְּ לִי כַּדּוּר/ וְלֹא מַכַּת חַשְׁמַל/ וַהֲרֵי גַּם זֶה טוֹב", מתנחמת הדוברת. המטפלת אולי לא מעורבת רגשית, אבל לפחות לא הזיקה, לא הייתה אלימה, לא נקטה אמצעים העומדים לרשותם של מטפלים, שכוחם מאפשר להם להתעמר. די אם ניזכר בסרט "קן הקוקייה" כדי שנבין מה עלול להתרחש במפגש בין אדם פגיע ונזקק לאדם אטום שמצויים בידיו הכלים לפעול על פי שרירות ליבו.

 

"אֲבָל מְהְמְ אֵינֶנּוּ מִתְחָרֵז עִם שׁוּם דָּבָר", אומרת הדוברת בעוצמה מצמיתה: כאן, בשורה הזאת, המשוררת היא זאת שמדברת, והיא מחפשת בכל הכוח את האפשרות לבטא את תחושותיה בשיר, מבקשת למצוא את החרוז הנחוץ לה, ובכך את הפשר שיש בכאב.

 

כן, אין ספק: אנה הרמן בהחלט קיימת.

 

______________________________________________________

 

למה שכחו את "שיר לשלום" בחגיגות ה-70? הקליקו על התמונה:

 

להקת הנח"ל. "אל תגידו, יום יבוא, הביאו את היום". הקליקו על התמונה  (צילום: דוד רובינגר)
להקת הנח"ל. "אל תגידו, יום יבוא, הביאו את היום". הקליקו על התמונה (צילום: דוד רובינגר)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עופרה עופר אורן
|
|
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים