חמסה אחת לשני עמים:
    הסמל המפורסם ב-555 וריאציות

    יש רק דבר אחד שעליו יהודים ומוסלמים מסכימים: החמסה, שעם הזמן הפכה מחפץ בעל תפקיד מאגי לסמל של תרבות עממית. תערוכה חדשה במוזיאון לאמנות האסלאם

    סיגל נמיר

    |

    27.05.18 | 08:13

    ''חמסושקה'' של זאב אנגלמאיר, אחותה הצעירה של ''שושקה'', היא אחת העבודות שהוכנו במיוחד לתערוכה  (צילום: שי בן אפריים)
    ''חמסושקה'' של זאב אנגלמאיר, אחותה הצעירה של ''שושקה'', היא אחת העבודות שהוכנו במיוחד לתערוכה (צילום: שי בן אפריים)
    התערוכה מתפרשת על שלושה אולמות. ''החמסה היא נקודת השקה בין אמנות יהודית לאמנות מוסלמית, בין כל מי שחי במרחב המקומי'', אומרים האוצרים ד''ר שירת מרים שמיר ועידו נוי (צילום: שי בן אפריים)
    התערוכה מתפרשת על שלושה אולמות. ''החמסה היא נקודת השקה בין אמנות יהודית לאמנות מוסלמית, בין כל מי שחי במרחב המקומי'', אומרים האוצרים ד''ר שירת מרים שמיר ועידו נוי (צילום: שי בן אפריים)
    האוצרים הזמינו 50 אמנים ומעצבים עכשוויים - יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים - להציע את הגרסה שלהם לסמל (צילום: שי בן אפריים)
    האוצרים הזמינו 50 אמנים ומעצבים עכשוויים - יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים - להציע את הגרסה שלהם לסמל (צילום: שי בן אפריים)
    בחלק השלישי של התערוכה מאות חמסות שנאספו בשווקים בארץ, ומצטרפות לאוסף המוזיאון, שכלל עד עכשיו עשר דוגמאות בלבד (צילום: שי בן אפריים)
    בחלק השלישי של התערוכה מאות חמסות שנאספו בשווקים בארץ, ומצטרפות לאוסף המוזיאון, שכלל עד עכשיו עשר דוגמאות בלבד (צילום: שי בן אפריים)
    לחצו PLAY וצפו בעבודת הווידאו של ארז גביש "אורנמנטיקה מקודשת של מעגלים מודפסים"

    סיקור שבוע העיצוב בירושלים - בשיתוף הרשות לפיתוח ירושלים

     

    בתרבות המוסלמית מייצגת החמסה את ידה של פאטמה, בתו של הנביא מוחמד, כשחמש אצבעותיה מסמלות את חמשת עמודי האסלאם: הכרזת האמונה, התפילה, הצדקה, הצום והעלייה לרגל. כיצד ומתי אומצה גם לחיקה של היהדות? אין לכך תיעוד ברור, כותב פרופ' שלום צבר בקטלוג התערוכה שנפתחה בסוף השבוע במוזיאון לאמנות האסלאם, ''חמסה, חמסה, חמסה''.

     

    אחת הסברות לסיבה שהחמסה הפכה לדימוי מרכזי בקרב יהודים בארצות האסלאם למן המאה התשיעית היא היותה של היד סמל רב משמעות גם ביהדות. כבר במקרא נקשרת היד לעוצמת האלוהות, ובהמשך הזכירה כף היד הפרושה את ידי הכוהנים המברכים את קהל המאמינים.

     

    כשצמד האוצרים והחוקרים ד"ר שירת מרים שמיר וכמעט ד"ר (ממש בשבוע שעבר הגיש את עבודת הדוקטורט) עידו נוי חשבו על רעיון לתערוכה שיוכלו להציע למוזיאון לאמנות האסלם, החמסה הייתה בחירה טבעית. "החמסה היא נקודת השקה בין אמנות יהודית לאמנות מוסלמית, ובכלל בין היהדות, האסלם והנצרות, וכל מי שנמצא במרחב המקומי הזה". להפתעתם, התברר להם שבכל אוסף המוזיאון היו עד לתערוכה הנוכחית כעשר חמסות בלבד.

     

    חמסות רלוונטיות יותר מתמיד, אומרים השניים. בין הכמיהה המסורתית לניסים ובין התמסרות לרעיון נוסח הניו אייג', כקמע לנוכח הלא נודע וכאחד המוטיבים הנפוצים ביותר בתרבות העממית, היהודית והמוסלמית. ויעידו כ-500 דגמי החמסות השונים שרכשו שמיר ונוי בשווקים ברחבי הארץ במיוחד עבור התערוכה, ויתווספו לאוסף המוזיאון.

     

    500 חמסות נקנו בשווקים ובחנויות לתערוכה. עם אצבעות שפונות מעלה או מטה, עם עיניים, רימונים, מגן דוד, דגים ועוד סמלים רבים (צילום: שי בן אפריים)
      500 חמסות נקנו בשווקים ובחנויות לתערוכה. עם אצבעות שפונות מעלה או מטה, עם עיניים, רימונים, מגן דוד, דגים ועוד סמלים רבים(צילום: שי בן אפריים)

       

      חמסות שקשורות לאסלאם (צילום: שי בן אפריים)
        חמסות שקשורות לאסלאם(צילום: שי בן אפריים)

         

        ליהדות (צילום: שי בן אפריים)
          ליהדות(צילום: שי בן אפריים)

           

          ולנצרות (צילום: שי בן אפריים)
            ולנצרות(צילום: שי בן אפריים)

             

            צמד האוצרים מציעים פרשנות מעניינת לשינויים שעוברת החברה הישראלית ביחסה אל המאגיה וביטוייה השונים, ביניהם השתטחות על קברי צדיקים, שימוש בקמעות וכישוף. לדעתם, לא מדובר בתופעות חדשות המתקיימות בשוליים החברתיים של ישראל, אלא בפרקטיקות שהיו כאן תמיד, נדחקו בשלב מסוים מהשיח ששלט בתקשורת הישראלית, והיום, בעידן הרייטינג, שמעניק לצופה כוח השפעה על התכנים, הן בולטות בעוצמה רבה יותר.

             

            "בראשית העת החדשה החלו תפיסות מדעיות בעולם המערבי לדחוק אל מחוץ לתרבות ה'נכונה' את כל מה שלא ניתן להסבר או למדידה, ובתוכם המאגיה, האמונות הטפלות, ובמידה מסוימת גם האל עצמו'', מסבירים שמיר ונוי. "מעניין שהתפיסה המדעית מסוגלת, במקרים מסוימים, לתת מקום גם למה שאינו ניתן להסבר רציונלי, כגון 'אפקט פלצבו' . ומה בין קפסולה המלאה בתרכובת כלשהי לקפסולה הטעונה בלחשים, טקסטים וסמלים?", הם שואלים.

             

            בארץ ישראל שלפני קום המדינה, מספר פרופ' צבר, שימשה החמסה כאלמנט מאגי שכיח ומקובל בקרב אנשי היישוב הישן - הספרדים והקהילות הקטנות שהגיעו

            לכאן מארצות האסלם. ככל שבאו העליות מאירופה, פחת השימוש בחמסה בחברה היהודית. "אולם עם השינויים שחלו בחברה הישראלית למן שנות השבעים לערך (המכונות 'שנות המהפך'), שבה החמסה ותפסה בהדרגה את מקומה ומעמדה. החברה הישראלית אימצה אותה בשמחה לחיקה, אך מיהרה להפוך אותה, כיאה לרוח הזמן, מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי, לחפץ איקוני המייצג אמנות ותרבות עממית. משלהי המאה ה-20 ואילך הפך ייצור החמסה למסחרי, וחדר לתחומי חיים רבים: לפרסומות ולכרזות רחוב, לבתי עסק ומוסדות ציבור, כמחזיק מפתחות וכתליון למכוניות. שכבות רחבות באוכלוסייה עושות כיום שימוש בחמסה, ולצד תפקידיה המסורתיים היא מקובלת גם כסמל חילוני-תרבותי מובהק בחברה הישראלית."

             

            בתערוכה. שלוש החמסות החיבוקיות של קן גולדמן הן בחזקת ענק חביב ובלתי מזיק, צמריריות, רכות ונעימות (צילום: שי בן אפריים)
              בתערוכה. שלוש החמסות החיבוקיות של קן גולדמן הן בחזקת ענק חביב ובלתי מזיק, צמריריות, רכות ונעימות(צילום: שי בן אפריים)

               

              555 חמסות כוללת התערוכה, והן מוצגות בשלושה אולמות: באחד בולטת עבודת אינפוגרפיקה של שירלי רחל רוכמן – פסיפס מרתק של נתונים חזותיים, השופכים אור על עיצובה ועל מקורותיה של החמסה. נוי: "אנחנו לא מציגים אף חמסה היסטורית, אבל מהמידע הקיים על החמסה לדורותיה יצרנו עבודה חדשה, שמגלה טפח על ההיסטוריה של החמסה, על סמליה ועל הטקסטורות האופייניות לה". החלק הזה של התערוכה מתבסס על האוסף של ויליאם גרוס, מאספני היודאיקה הפרטיים הגדולים בארץ ובעולם.

               

              חלקה השני של התערוכה מציג את אוסף החמסות שרכשו שמיר ונוי בשווקים המקומיים – בעיקר בירושלים ובתל אביב. עם עיניים, עם רימונים, עם דגים, עם ציפורים, עם מגן דוד, סמל המנורה או המילה שלום. חוזרים כמה דימויים בסיסיים וכמה דגמי ידיים – סימטריות וחופשיות, אגודל מימין ואגודל משמאל, אצבעות פונות מעלה ואצבעות פונות מטה – במגוון עשיר של שילובים, חומרים, גדלים וצבעים.

               

              באולם השלישי עבודותיהם של כ-50 יוצרים מקומיים – יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים מדיסציפלינות שונות (ציור ופיסול, ניו מדיה, תקשורת חזותית, עיצוב תעשייתי, עיצוב מוצר, אופנה, צורפות ויודאיקה) – שאותם הזמינו האוצרים להציע גרסה עדכנית משלהם לחמסה. בין השמות: עזרי טרזי, חנן דה לנגה, שלי סתת ואיילון קומבור, אורי סאמט, זויה צ'רקסקי, ענת גולן, טל גור, חיים פרנס וזאב אנגלמאיר, שיציג את חמסושקה, אחותה הצעירה של שושקה.

               

              מימין עבודת הווידאו של ארז גביש, שאפשר לראות בראש הכתבה (צילום: שי בן אפריים)
                מימין עבודת הווידאו של ארז גביש, שאפשר לראות בראש הכתבה(צילום: שי בן אפריים)

                 

                עבודת הווידאו של ארז גביש, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שאותה אפשר לראות בראש הכתבה, למשל, שואבת השראה מהפגעים הרעים שתוקפים את מערכת ההקרנה של היצירה בכל רגע, זמן ומקום.

                 

                בעזרת מלכודת עכברים מבקש רמי טריף ללכוד את מבטו המקנא של הזולת, שהרי הקנאה היא אחד ממקורותיה של העין הרעה (צילום: שי בן אפריים)
                  בעזרת מלכודת עכברים מבקש רמי טריף ללכוד את מבטו המקנא של הזולת, שהרי הקנאה היא אחד ממקורותיה של העין הרעה(צילום: שי בן אפריים)

                   

                  החמסה של גרגורי לרין לא נועדה להגן, אלא דווקא להביא מזל רע (צילום: שי בן אפריים)
                    החמסה של גרגורי לרין לא נועדה להגן, אלא דווקא להביא מזל רע(צילום: שי בן אפריים)

                     

                    ענק הצוואר של נועה טריפ עוצב בעזרת מחשב ויוצר בהדפסה תלת-ממדית. רק בהתבוננות מקרוב מתגלה האפקט הקמעי של שרשרת החוליות, המורכבת מעשרות חמסות מיניאטוריות (צילום: שי בן אפריים)
                      ענק הצוואר של נועה טריפ עוצב בעזרת מחשב ויוצר בהדפסה תלת-ממדית. רק בהתבוננות מקרוב מתגלה האפקט הקמעי של שרשרת החוליות, המורכבת מעשרות חמסות מיניאטוריות(צילום: שי בן אפריים)

                       

                      החמסה של רורי הופר היא מעין תוכנת מעקב העשויה ממעגל מודפס. במרכזה, במקום שנמצאת בדרך כלל העין, הותקנה מצלמת מעקב, ספק-משגיחה-ספק-מרגלת (צילום: שי בן אפריים)
                        החמסה של רורי הופר היא מעין תוכנת מעקב העשויה ממעגל מודפס. במרכזה, במקום שנמצאת בדרך כלל העין, הותקנה מצלמת מעקב, ספק-משגיחה-ספק-מרגלת(צילום: שי בן אפריים)

                         

                        החמסה של יעקב קאופמן עשויה מחוט מתכת מכופף, המזכיר במנגנונו הקפיצי את סיכת הביטחון, ומציג קריקטורה קווית של תינוק מוצץ אצבע (צילום: שי בן אפריים)
                          החמסה של יעקב קאופמן עשויה מחוט מתכת מכופף, המזכיר במנגנונו הקפיצי את סיכת הביטחון, ומציג קריקטורה קווית של תינוק מוצץ אצבע(צילום: שי בן אפריים)

                           

                          במחווה למנהג שראתה בבית סבתה, מציגה חנאן אבו חוסיין קמעות בד עם מלח, קצח ושעורה, ולצדן עבודת וידאו של טקס הרוקייה, שגיבורותיו הן היא ואמה (צילום: שי בן אפריים)
                            במחווה למנהג שראתה בבית סבתה, מציגה חנאן אבו חוסיין קמעות בד עם מלח, קצח ושעורה, ולצדן עבודת וידאו של טקס הרוקייה, שגיבורותיו הן היא ואמה(צילום: שי בן אפריים)

                             

                            בשעון של איתי נוי, זוכה פרס אנדי לאומנויות עכשוויות, הספרה 5 הופכת לחמסה ומחליפה את מקומה של הספרה 12 (צילום: שי בן אפריים)
                              בשעון של איתי נוי, זוכה פרס אנדי לאומנויות עכשוויות, הספרה 5 הופכת לחמסה ומחליפה את מקומה של הספרה 12(צילום: שי בן אפריים)

                               

                              בחמסה הרקומה בעבודת יד עוסקת זינב גריביע במעמד ובזהות האשה בחברה הבדואית, שממנה היא באה ובה הרקמה נתפסת כמלאכה נשית מובהקת, המועברת מאם לבת (צילום: שי בן אפריים)
                                בחמסה הרקומה בעבודת יד עוסקת זינב גריביע במעמד ובזהות האשה בחברה הבדואית, שממנה היא באה ובה הרקמה נתפסת כמלאכה נשית מובהקת, המועברת מאם לבת(צילום: שי בן אפריים)

                                 

                                בעבודת הווידיאו שלה מטפלת האמנית פאטמה שנאן – זוכת פרס שיף לאמנות ישראלית פיגורטיבית-ריאליסטית לשנת 2016 – בשטיח תפילה עות'מאני בן המאה ה-16. בתוך השטיח צועדות דמויות גבריות הלקוחות מסצנת המאבק בין הרקולס לאפולו, כפי שאוירו על כד יווני, ומעל שוכבת האמנית ומתנדנדת לאיטה על מנורה תלויה, הודפת כל אנרגיה שלילית: 

                                 

                                • איפה: המוזיאון לאמנות האסלאם, רחוב הפלמ''ח 2, ירושלים.

                                 

                                • מתי: עד 24 בנובמבר 2018. כחלק מאירועי שבוע העיצוב ירושלים יתקיים ביום שישי, 8.6, שיח גלריה בהשתתפות האוצרים והמעצבים טל גור וחיים פרנס. למחר, בשבת, ינחה הקריקטוריסט עמוס אלנבוגן סדנת קומיקס לכל המשפחה, שבה, למשל, ישאל מה קורה כשחמסה פוגשת גיבורת על, ומה אומרים לחמסה קטנה שלא רוצה ללכת לישון.

                                 

                                • סיקור שבוע העיצוב בירושלים - בשיתוף הרשות לפיתוח ירושלים

                                 

                                 
                                הצג:
                                כל התגובות לכתבה "חמסה אחת לשני עמים: הסמל המפורסם ב-555 וריאציות"
                                אזהרה:
                                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד