במהלך ששת החודשים שעברו מאז שמיקי גבע הפך לאבא לגון, תינוק חמוד וחייכני, הוא החליף לו חיתול עם קקי פעם אחת. "וגם זה כי ספיר, אשתי, פשוט לא הייתה לידנו. אם היא בבית, אין סיכוי שאני מחליף חיתול עם קקי".
אני אנסה למחוק את המבט המזועזע שלי ולשאול ברצינות: למה?
"כי זה קקי! זה מגעיל! זה מסריח! וגם כי ספיר הרבה יותר טובה בזה ממני. היא גם לא נותנת לי להחליף לו אם היא שם. היא פשוט עושה את זה הרבה יותר מהיר וטוב ממני. היא גם אלופה בלזהות אם זה קקי או נוד. אני מגיש לה אותו עם: 'מאמי, הילד חרבן' והיא מרחרחת אותו מהמטבח, בלי לזוז בכלל וקובעת: 'לא, אזעקת שווא'.
"אבל שמעי, כשיש לו קקי ממש, אני שם בשבילה. אני מגיש לה מגבונים אם צריך. אני ממש טוב בלהגיש לה. אני משייף את הפינות".
חומוסייה בעשר בבוקר
יומיים אחרי הריאיון שלנו, מיקי גבע (38), סופר, תסריטאי וסטנדאפיסט, הוא אדם חדש. אב השנה. "חזרתי הביתה וגוני היה עם חיתול מלא", הוא משחזר את הקרב לפרטים מצמררים. "הוא היה מוצף בחרא. אמרתי לספיר: 'לא! תעצרי! עכשיו תורי!' והחלפתי לו! חצי חבילת מגבונים הלכה על זה וגם שטפתי את כל הבית אחר כך מהלחץ, אבל החלפתי לילד חיתול מלא בקקי. הייתי מה זה גאה בעצמי, רגע, לא מגיעות לי מחיאות כפיים?".
מגיעות, מגיעות. ככה זה כשאתה אמן מופיע, שניזון מאהבת הקהל על הבמה. גבע רגיל שמוחאים לו כפיים גם כשהוא מחליף חיתול.
הוא התחיל לפני 17 שנה, כאמן סטנדאפ וחיקויים שדילג בקלילות בין ערוץ הילדים לתוכנית הבידור "רק בישראל". במשך שנים עיבד גבע את חיי הרווקות הסוערים שלו (הוא עבר לתל־אביב מקריית־מלאכי) למופעי סטנדאפ מצליחים.
לפני כחמש שנים הכיר את ספיר זגורי, הצעירה ממנו בעשור, תקציבאית במקאן, והשניים הפכו לזוג. באופן טבעי נעשו נושאי הכתיבה שלו ממוקדים יותר בזוגיות ובהכנות לחתונה והניבו גם סדרה הומוריסטית בערוץ 10 ("נפלת חזק"), שליוותה את התהליך המפורר נפשית של הרמת אירוע בישראל. עכשיו הוא יוצא לסיבוב הופעות חדש ורץ עם המופע שלו "מיקי גבע" בתל־אביב, קריית־חיים, חולון וראשון־לציון.
אבל עזבו אתכם מנישואים, אהבה, עבודה. בתקופה האחרונה גבע ראה את האור, או יותר נכון - את הסימילאק. מאז שבנו הבכור גוני הגיח לעולם, הפך הסטנדאפיסט בעל פני הילד והגזרה הנערית לאדם שמסתובב עם מבט מוקסם תמידית, שעוצר זרים ברחוב כדי לחלוק תמונות של התינוק המחייך, ומאבחן בחסד של ההורות הישראלית החדשה.
"בעצם הבנתי למה פחדתי כל כך להחליף לו", הוא מנתח בשיחה על כוס בירה, שאנחנו גונבים בבר עמוס בבני 20 צעירים מדי. "פחדתי לגעת לו בבולבול. בחיים לא נגעתי בבולבול אחר וזה הטריף אותי".
איך ההורות שינתה את החיים שלך?
"נתחיל מזה שלא ישנתי לילה אחד במצטבר מאז שהוא נולד. ואני חייב לישון. אני עובד בלילות, אני כותב. אני צריך את השקט שלי. הכל הלך. אין יותר. הייתי רגיל להתעורר לקראת עשר, אחת־עשרה. לצאת למופע עד שתיים בבוקר, לעשות את המדיטציה שלי. כל זה נ־ג־מ־ר. זהו, אני כבר לא שולט בבית שלי. מתי שגוני ער - גם אני ער! אני מוצא את עצמי מתעורר איתו בשבע בבוקר! מי בכלל מכיר את השעה הזו? למה אני ער?
"עכשיו אני מנסה להרגיל אותו לחיות חיי אמן. אני אומר לו: 'גוני, תתעורר יותר מאוחר. נצא בערב, נכיר עולם. נשב איפשהו עם בירה, אולי ניפגש עם הסוכן שלך. אבל איזה, זה לא מעניין אותו.
"זה גם דופק לי את כל התזונה. פעם הייתי מסתכל בהלם על אנשים שיושבים בחומוסייה בעשר בבוקר, דופקים קפה עם חומוס ופיתות, כאילו זה ארוחת צהריים. היום אני מבין! יש להם ילדים! מבחינתם עשר בבוקר זה באמת זמן של ארוחת צהריים. אני מוצא את עצמי יושב איתם. תעבירו את החמוצים. אני מת מרעב".
אכן, גבע מתאר מציאות שכל הורה לומד להשלים איתה בסופו של דבר. מי מייאוש, מי מעייפות מצטברת. "כל החוקים של הבית השתנו. אנחנו בסדנת ויפאסנה תמידית. הכל בשקט, שותים קפה בשקט, רואים טלוויזיה בשקט, עושים סקס בשקט. את יודעת איך זה קשה לעשות סקס בשקט? ספיר שואלת אותי: 'גמרת?' אני אומר לה: 'גמרתי בלב'.
"אני עושה מדיטציה כבר 20 שנה, זה מאוד עוזר לי, אני מגיע למקומות עמוקים שטובים לי וטובים ליצירה שלי. אז אני יושב ליד היצור המתוק הזה, נכנס לתוך עצמי. שוקע במחשבות ופתאום, מתוך הצלילות הזו, מה אני שומע? וואה־וואה, קקי, פיפי, סימילאק, סתם תרים אותי כי לא נוח לי, אני רק רוצה לחייך אליך, גרפס, גרפס, רגע, הפלצתי, מגניב אבא, נכון? מגניב? עכשיו, גבר, אני הייתי באמצע משהו. הייתי באמצע משהו עמוק. חשוב. הייתי ברגע שלי עם עצמי. מה אתה מעדכן אותי על הפלוצים שלך? מה אנחנו, בצבא?
"כשמוציאים מישהו ממדיטציה זה יכול לעצבן. מאוד. אבל אז אתה מסתכל עליו והכל עובר".
תאילנד עם תינוק
לפני כחודש, אולי כצעד התאבדותי, אולי מחוסר שינה, החליטו גבע ואשתו, המתגוררים בתל־אביב, לארוז את התינוק ולנסוע לשבועיים לתאילנד. רק הם, מנשא, חמש מזוודות, כילה וסימיליאק שיספיק לחודשיים. "לטיול עם תינוק אתה אורז מפחד", הוא מספר. "אתה פשוט פותח מזוודה ואומר לעצמך: 'כמה סימילאק צריך? ארבע קופסאות? נשים 20. חיתולים? יאללה, בואו נוריד מדף בסופר־פארם. בגדים לילד? נראה לכם שאני אעשה שם כביסה? אין דבר כזה. לובשים, זורקים למזוודה. אני לא טס לתאילנד כדי לכבס. וככה יצאנו שני אנשים קלילים, תינוק וסניף משולב של שילב וסופר־פארם לטיול קצר ומשפחתי".
אני מקווה שלא טסתם לואו־קוסט, כי רק המחיר של המזוודה היה הורג אתכם.
"טסנו אל על, שזה באמת הכי כיף בעולם. את יודעת, כשאת טסה עם חברה זרה, אז את עוד שומרת על כללי נימוס בסיסיים, בכל זאת לא נעים. באל על את עולה למטוס ורואה שאפילו הטייס כבר הוריד את הנעליים.
"בלואו־קוסט אני גם מפחד לטוס עם הילד. אם אני משלם 200 דולר לכיוון אחד, כמה הטייס מקבל? פעם שאלתי אותו: 'אחי, כמה משלמים לך על הטיסה הזו? זה בכלל משתלם?' הוא אמר לי: 'לא, אחי. עזוב. זה רק עד שתיגמר לי השלילה ואז אני חוזר לקו אילת־תל־אביב'".
לטוס עם תינוק בן חודשים ספורים נשמע לי מבעית.
"תראי, קודם כל, זה שלגוני היה דרכון בגיל חמישה חודשים זה כבר שערורייה. לי עד גיל 20 לא היה דרכון. יצאתי מקריית־מלאכי, הרגשתי בחו"ל. והחצוף הזה מפלרטט עם דיילות עוד לפני שיש לו שיניים.
"גם מאוד פחדתי להיות 'האיש עם התינוק', זה שנוסעים אחרים מסתכלים עליו או ברחמים או בפחד. את מכירה את תפילת 'רק שלא תושיבי אותי ליד תינוק במטוס'? זו תפילה מאוד חשובה ביהדות. והנה, עכשיו אני האיש הזה עם התינוק. אבל הוא ישן מעולה כל הטיסה. השקענו, קנינו את בקבוקי האלכוהול הקטנים האלה שמוכרים על המטוס, והילד ישן בכיף".
איך התאילנדים התייחסו אליו?
"כמו לאלוהים. אני לא מגזים. לא יודע אם הילד שלי חמוד פלוס, או שככה הם מתנהגים לכל הילדים הלבנים, אבל מהרגע שנחתנו, הוא היה אטרקציה. כולם רצו לגעת בו, ללטף אותו. להצטלם איתו.
"את רואה אותי עם 20 טרנסג'נדרים, מאופרים, שמלות, נעלי עקב, עומדים מסביב לתינוק שלי ורוצים להצטלם איתו. השוטר במשטרת הגבולות ניסה חצי שעה להשוות בין התמונה של גוני לתמונה בדרכון, ובסוף גוני פשוט פלט עליו והוא ויתר ונתן לנו לעבור. את רואה, תינוק זה שימושי".
ממליצה גם לקחת אותו לתור בדואר, משרד הפנים ובעירייה. חוסך זמן המתנה בכיף. הילד התרגל לתאילנד?
"הילד ישן! ישן רצוף. שמתי אותו בתוך המים והוא ישן. בחדר - ישן. 800 אחוזי לחות - ישן. מזגן על 7 מעלות? ישן. לא עניין אותו כלום.
"ביום הראשון, אחרי שמרחנו אותו טוב־טוב ושחררנו אותו לנמנם בבריכה איזה חצי שעה, גילינו שהילד הפך לגחל. נשרף. הפך לתימני בשעה! ההורים התקשרו בפייסטיים לשאול מה נשמע, פחדנו לענות להם. החבאנו את הילד. גם לא צילמנו אותו בימים הראשונים, עד שהצבע שלו חזר להיות נורמלי.
"בחדר האוכל היו נגנים שניגנו בכלים תאילנדיים. את יודעת, מעין בידור זול לאורחים. הנה, קצת אקזוטיקה, קצת אווירה. אבל אף אחד לא מסתכל עליהם. כולם באו להעמיס מהמזנון. אבל אני, מה, הייתי מניח את גוני מול הנגנים ויאללה, נותן לו להתפרע. הוא היה מהופנט. ככה 20 דקות, חצי שעה. שעה. הם מנגנים לו, הוא מבסוט ואבא שותה קפה בנחת. דופק עוד ביס. הארוחה הכי נוחה שהייתה לי בחיים. אם הם יוציאו קלטת וידיאו לילדים, זה יהיה להיט בארץ".
לטייל בתאילנד עם תינוקות זה אחרת. איפה המסיבות? הסמים? פולמון?
"תשמעי, מה שהכי מושך בחורות, ואני קצת מצטער שלא ידעתי את זה כשהייתי רווק, זה גבר עם תינוק. זה מגנט לנשים יפות. לאן שאני לא הולך איתו, נדבקים אליי. אם היה לי חבר רווק, הייתי מציע לו לקחת את גוני לסיבוב. לי יהיה שקט לשעה והוא יקבל כל כך הרבה מספרי טלפון. אני לא מבין איך רווקים עוד לא עלו על זה.
"אז נכון, זה היה טיול אחר ולא היו מסיבות לתוך הלילה, אבל היי, גוני הצטנן ולא ישן כל הלילה, אז זה די אותו דבר. היינו ערים כל הלילה, יותר פול־מון מזה?".
