רומן רוסי: אחרי שבעלה נפטר, נסעה לשוויץ לעבור המתת חסד

סיפור חייהם של אלה פורמן ורפאל נודלמן מתחיל בכלא ומסתיים בשוויץ. בני הזוג, שתרגמו את ספריו של מאיר שלו לרוסית, החליטו שכשאחד ימות, השני יילך בעקבותיו

אלה פורמן ורפאל נודלמן. "'אין לנו בעולם דבר חוץ מאחד את השני. אין טעם לחיי האחד אם השני ימות'" (איור: אופיר בגון)
אלה פורמן ורפאל נודלמן. "'אין לנו בעולם דבר חוץ מאחד את השני. אין טעם לחיי האחד אם השני ימות'" (איור: אופיר בגון)

כמה עשרות אנשים התקבצו בבית הקברות בגבעת שאול בירושלים, בתחילת אוקטובר האחרון, להלווייתו של רפאל (רפא) נודלמן - דוקטור לפיזיקה, עורך, מבקר ספרות, עיתונאי ומתרגם ישראלי דובר רוסית, שנחשב איש אשכולות כמעט אגדי ושהיה אהוד מאוד בקרב האינטלקטואלים של הקהילה הרוסית בארץ. זה היה יום של גשם ראשון. רבים הופתעו ממספרם המועט יחסית של האנשים שפקדו את ההלוויה, אבל נושא ההתלחשויות העיקרי ברחבת ההספדים היה אשתו של רפאל ושותפתו לעבודה. איילת (אַלַה) פורמן שלא נכחה בהלוויה. כעבור שלושה שבועות היא נפטרה ב"דיגניטאס", ארגון להמתות חסד בשוויץ.

 

נודלמן ופורמן, שבשנים האחרונות לחייהם עסקו בעיקר בתרגום של ספרות עברית עכשווית ושפועלם המשותף המפורסם ביותר הוא תרגום מקיף לרוסית של ספרי מאיר שלו, הפכו לבני זוג כששניהם כבר נשקו לגיל 50. יותר ממחצית חייהם עברה בנפרד. אבל כל מי שהכיר את השניים מדגיש שמרגע שהתחברו, הם היו כגוף אחד.

 

הסיפור של חייהם, לפני העלייה לישראל ואחריה, מגולל את סיפורה הדרמטי והטראגי לפרקים, של יהדות ברית המועצות במאה ה-20. סופם מסמן את לכתו של דור, שייקח עמו לקבר תרבות עשירה ואקלקטית רוסית־יהודית־סובייטית וגם קוסמופוליטית במידה רבה, שלא תחזור לעולם.

 

"חשבו שהם יוכלו לנסוע לשווייץ יחד, אך כשהבינו שהגיע הרגע לעשות זאת - היה כבר מאוחר מדי" (צילום: אוהד צויגנברג)
    "חשבו שהם יוכלו לנסוע לשווייץ יחד, אך כשהבינו שהגיע הרגע לעשות זאת - היה כבר מאוחר מדי"(צילום: אוהד צויגנברג)

     

    פרק 1: ילדות בברית־המועצות

    אמא נעלמה, אבא הוצא להורג

     

    רפאל נודלמן נולד בשנת 1931 בבית כלא בעיר סברדלובסק שבהרי אורל (היום יקטרינבורג). אמו ואביו נעצרו בגלל פעילותם בקהילה היהודית, שנחשבה בעיני משטרו של סטאלין עוינת למדינה הסובייטית הצעירה. ילנה קרדאש, כימאית וחברה קרובה של בני הזוג, מספרת שכאשר רפאל היה בן חודש, דודתו לקחה אותו מבית הכלא. "כעבור זמן קצר אמו 'נעלמה' - כך הוא היה אומר. ייתכן שמתה בכלא ואולי הוצאה להורג. זה לא ידוע. גם אביו לא שרד". רפאל אומץ על ידי דודו ודודתו וגדל עמם באודסה, כבנם היחיד.

     

    אלה פורמן נולדה בשנת 1932 במוסקבה, במשפחתם של איש צבא בכיר ורופאה. כשהייתה בת חמש, בשיא "הטרור הגדול" של סטאלין, שטיהר את האליטה הצבאית, המדעית והאינטלקטואלית, אביה נעצר והוצא להורג. לדברי לודמילה דימרסקי, חוקרת יהדות ברית־המועצות באוניברסיטה העברית בירושלים וחברתה של אלה מצעירותן, אלה נותרה עם אמה ודודתה. כדי להימנע מרדיפה או ממעצר - סכנה מוחשית לבנות משפחתו של "אויב העם" - "האם והדודה היטלטלו עם הילדה ממקום למקום כדי לטשטש עקבות", מספרת דימרסקי. "היא הייתה מבודדת לחלוטין מעולמם הרגיל של ילדים, וזה הותיר חותם על אישיותה ועל כל חייה".

    לודמילה דימרסקי, חברה: "עולמה של אלה הוגבל לאמה ולדודתה. היא העריצה את אמה וכאן נולד המודל של המסירות יוצאת הדופן שלה, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ביחסיה עם רפא"

     

    המשפחה הנשית עברה ממקום לא מוכר אחד למשנהו. אלה הקטנה לא הספיקה אף פעם להכיר את סביבתה ולא יצרה קשרים עם חבריה בבתי הספר שבהם למדה. "עולמה הוגבל לאמה ולדודתה", אומרת דימרסקי, "עולם הקשרים הנפשיים שלה נשמר כמו מבצר. היא העריצה את אמה וכאן נולד המודל של המסירות יוצאת הדופן שלה, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר ביחסיה עם רפא".

     

    רבים מתארים את פורמן כאישה בעלת אופי מורכב, לעתים בוטה, אשר כמו עטתה שריון לא קל לפיצוח. "היא לא הייתה אדם חם ביחסים עם אחרים ולתחושתי הייתה אדם חשדן", אומר המשורר אלכסנדר ורניק, שהכיר את בני הזוג. את נודלמן, לעומת זאת, מתארים חבריו ומכריו כאיש כריזמטי, מלבב וחברותי, שתפס מקום מרכזי כמעט בכל אחד מהמיזמים הרבים שבהם השתתף. רבים מזכירים גם את יופיו. "הוא ידע הכל, התעניין בהכל", מוסיף ורניק.

     

    אם לקראת סוף חייהם גילו נודלמן ופורמן לקהל הרוסי את מאיר שלו, הרי בראשית פעילותו נודע נודלמן כמי שגילה לקהל הסובייטי את סופר המדע הבדיוני הפולני סטניסלב לם, שהוא היה מתרגמו הראשון. נודלמן כמעט לא עסק בפיזיקה אחרי שהשלים את הדוקטורט שלו במכון בלנינגרד. במקום זאת, עבר למוסקבה והתחבר לקהילה של סופרי מדע בדיוני, תחום שפרח אז בברית־המועצות. "הוא היה אחד ממבקרי המדע הבדיוני המוכרים בברית־המועצות", מספר עליו חברו הסופר, העיתונאי והמתרגם ולדימיר לזריס. והסופרת דינה רובינה מוסיפה: "הוא זה שעשה את התרגומים הטובים ביותר של לם. התרגום שלו ל'סולאריס' נותר ללא מתחרים".

     

    מאיר שלו. אחד האנשים הבודדים שפורמן יצרה איתו קשר לאחר מותו של בעלה (צילום: אלעד גרשגורן)
      מאיר שלו. אחד האנשים הבודדים שפורמן יצרה איתו קשר לאחר מותו של בעלה(צילום: אלעד גרשגורן)

       

      פרק 2: פעילות חתרנית

      על הכוונת של הקג"ב

       

      מקהילת סופרי מדע בדיוני עבר נודלמן בתחילת שנות ה־70 אל חוג מרתק לא פחות, וחתרני הרבה יותר - קבוצת הפעילים היהודים, שרובם נלחמו על זכותם לצאת מברית־המועצות ולעלות לישראל. "הכרתי את רפא במוסקבה בשנים 1975-1974", נזכר לזריס, "בתקופה שבה שנינו היינו מסורבי עלייה. הוא היה העורך של כתב העת המחתרתי 'יהודים בברית־המועצות' יחד עם איליה רובין, ושני האנשים האלה לא רק עשו כתב עת מצוין, בולט ואמיץ מאוד, אלא גם היו בני אדם בולטים ואמיצים בעצמם, מה שמשך אליהם אנשים שונים, וגם אותי".

       

      כתב העת הודפס בעותקים ספורים, אך הועבר מיד ליד ונודעה לו השפעה ניכרת בקרב יהודים, שעל רקע מלחמת יום הכיפורים והאנטישמיות הגואה בברית־המועצות התעוררו בהם רגשות לאומיים ושאיפות ציוניות.

       

      כל גיליון שלו כלל עשרות עמודים מודפסים, עסק במגוון נושאים, החל בתיעוד של הפרות זכויות אדם ורדיפות של יהודים סובייטים וכלה בהיסטוריה, ספרות ופילוסופיה יהודית. ליהודים שגדלו במדינה האוסרת את המחשבה הדתית והפולחן הדתי, המגנה את הציונות ומטשטשת מידע על השואה - זו הייתה בגדר בשורה.

       

      "בשלב כלשהו הקג"ב שם את החבורה הזאת על הכוונת", מספרת קרדאש. "את אלכסנדר וורונל (מייסד כתב העת, ל"ר) ואשתו אפילו עצרו לזמן מה, והתחילו לערוך חיפושים בבתים. במקביל, נוצר רעש במערב להגנתם, ובאיזשהו שלב אמרו להם - או שאתם נוסעים או שאתם נאסרים, ואז רפא עלה לישראל".

       

       

       

      פרק 3: העלייה לישראל

      קליטה מוצלחת

       

      פורמן הגיעה לישראל בשנת 1972, שלוש שנים לפני נודלמן. הם הכירו עוד ברוסיה, בלנינגרד, דרך חברים משותפים (גם היא הייתה קרובה למי שהיו מסורבי העלייה). בזמן שפורמן עשתה דוקטורט במתמטיקה, נודלמן עשה את הדוקטורט שלו בפיזיקה. לא ידוע אם הקשר הרומנטי ביניהם נרקם כבר שם. נודלמן היה על כל פנים נשוי אז. הוא התגרש מאשתו לפני שעלה לישראל והשאיר מאחור את שתי בנותיו, שאיתן הקפיד לשמור כל השנים על קשר הדוק וחם. יש לו ארבעה נכדים, ארבע נינות ונין.

      העיתונאי והמתרגם ולדימיר לזריס: "רבים מעידים עד היום שהם היו קונים את מהדורת סוף השבוע של העיתון רק למען המדור של נודלמן, שבו היה חולק את הידע שלו בכל התחומים"

       

      אחרי עלייתה לישראל התחילה פורמן לעבוד כמתכנתת בחברת בזק ועבדה שם עד פרישתה לגמלאות. לדברי דימרסקי, מבחינת תעסוקה, היטמעות בחברה וצלילה אל תוך השפה העברית, האיר לה המזל פנים יותר מאשר לרבים אחרים שעלו בתקופה זו.

       

      לפני שבני הזוג התחילו במפעל תרגום משותף, פעילותו העיקרית של נודלמן בישראל הייתה בתחום העריכה והכתיבה הפופולרית על מדע. מסוף שנות ה־70 ועד אמצע שנות ה־90 הוא היה העורך הראשי של כתב העת הספרותי־פובליציסטי "22", שנתן במה לסופרים, משוררים, אינטלקטואלים ואנשי תרבות דוברי רוסית שחיו בישראל. ורניק, ששיריו פורסמו בכתב העת, משבח, לצד אחרים, את עבודתו של נודלמן כעורך. הוא מספר שהיה אנושי וידע להודות בטעויות, אך מעבר לזה הוציא לאור "כתב עת גדול ועב כרס שהיו לו פנים של יהודי־רוסי בן האינטליגנציה, וגם ישראלי", כדבריו.

       

      מאז תחילת שנות ה־90 וכמעט עד יומו האחרון כתב נודלמן מדור במוסף "אוקנה" של העיתון הישראלי ברוסית "וסטי" (מבית "ידיעות אחרונות"), תחת הכותרת "הממד הרביעי", שעסק בפופולריזציה של המדע. לדברי לזריס, "רבים מעידים עד היום שהם היו קונים את מהדורת סוף השבוע של העיתון רק בשביל המדור הזה, שבו הוא היה חולק את הידע שלו בכל התחומים. קשה להאמין שאדם אחד היה מסוגל לנהל מדור כזה, אבל זה היה האדם שהוא היה".

       

      מהרגע שהתחברו היו כגוף אחד (צילום: אוהד צויגנברג)
        מהרגע שהתחברו היו כגוף אחד(צילום: אוהד צויגנברג)

         

        פרק 4: נישואים מאוחרים

        הוא היה הנשימה שלה

         

        זמן קצר לאחר העלייה לארץ פקד את פורמן אסון. אמה נפטרה מסרטן. דימרסקי מספרת שלפני מותה כתבה אמה של פורמן לקרוב משפחתה וסיפרה לו שדרשה מבתה להבטיח לה שלא תשים קץ לחייה במשך שנה מיום מותה. לאחר מכן, כתבה, היא נתנה לה דרור לעשות כראות עיניה. "אחרי מות אמה היא הייתה מגיעה למכרים כלשהם ויושבת בשקט בפינה", מספרת דימרסקי. "כך היו עוברים עליה הערבים אחרי העבודה". אבל אז נודלמן הגיע לישראל, הם נפגשו שוב - וחייה השתנו.

        לודמילה דימרסקי: "כדי לקבל חזקה על רפא, אלה השתדלה לחלוק איתו את כל מחויבויותיו ועבודותיו. היא הייתה צריכה להפוך לחיונית עבורו, כי מבחינתה הוא היה הנשימה שלה"

         

        "רפא היה גבר נחשק עבור נשים רבות מאוד, אבל אלה איכשהו הצליחה לרכוש עליו מונופול, שבו היא לא הייתה בטוחה עד הסוף", אומרת דימרסקי. חוסר הביטחון הזה, מעידים רבים, הוביל מצד אחד לריחוקם של בני הזוג מחלק מחבריהם, ומצד שני, לכך שבכל מקום הם תמיד נראו יחד. "כדי לקבל חזקה על רפא", מוסיפה דימרסקי, "אלה השתדלה לחלוק איתו את כל מחויבויותיו ועבודותיו. היא הייתה צריכה להפוך לחיונית עבורו, כי מבחינתה הוא היה הנשימה שלה". קרדאש אומרת שלא ראתה אישה שדאגה לבעלה כמו אלה. "זאת הייתה מסירות מוחלטת. הוא היה האור בחלונה. הכל בחיים".

         

        פרק 5: עבודת התרגום המשותפת

        14 ספרים של מאיר שלו

         

        בתחילת שנות ה־2000, כאשר פורמן יצאה לגמלאות, התחילו בני הזוג, שהתגוררו בירושלים, לעבוד יחד. "אלה חיה שני חיים", אומר הסופר פליקס קנדל, גם הוא חברם של בני הזוג. "החיים הראשונים היו רגילים - עבודה, בית. ואז הופיע רפא וגילה לה את עולם הספרות - מעיק, קשה, חסר רחמים, אבל מלא במשמעות. ובעולם האחר הזה, הם עשו הרבה מאוד בזמן קצר".

         

        "אלה ידעה עברית טוב מאוד, באמת טוב מאוד", אומרת קרדאש. "מאיר שלו היה הסופר האהוב עליה בעברית. כשהעלייה שלנו, עליית שנות ה־90, הופיעה, התחילו דיבורים על זה שבישראל אין ספרות, אין תרבות, וזה מאוד פגע בה. היא בדיוק יצאה לפנסיה והם החליטו שהם יתרגמו לרוסית ספרים של סופרים ישראלים בני זמננו כדי להראות לקהל הרוסי את התרבות והספרות הישראלית. הם התחילו מספריו של שלו".

        מאיר שלו: "אני מרבה לקבל תגובות נלהבות על התרגום לרוסית. 'אל תיעלב', הם  אומרים, 'אבל התרגום יותר טוב מהמקור'. אני מקבל את זה כקומפלימנט גם לעצמי, לא רק למתרגמים"

         

        דימרסקי מוסיפה: "רפא מאוד אהב את הרומן 'עשו'. "היו אצלנו (אינטלקטואלים דוברי רוסית בישראל, ל"ר) כל הזמן ויכוחים אם ישראל היא פרובינציה תרבותית או שיש בה אמנות שווה. רפא היה בעמדה שיש. וכשגילה את 'עשו' הוא החליט שזו בדיוק ההוכחה כבדת המשקל ביותר לכך".

         

        גם אם כוונתם המקורית של נודלמן ופורמן הייתה לחשוף את הספרות הישראלית לדוברי הרוסית בארץ, הרי שלמעשה התרגומים שלהם חרגו בהרבה מגבולות ישראל ופתחו צוהר לתרבות הישראלית העכשווית לרבים מקוראי הרוסית ברוסיה ובעולם. "אין לי ספק שיש משהו מיוחד בתרגום שעושה את הספרים שלי למשהו טוב במיוחד לקורא הרוסי", אומר הסופר מאיר שלו, שמעיד כי ביקוריו ברוסיה מלווים תמיד בהתרגשות גדולה וכי באופן יוצא דופן, בכל מדינה שהוא מבקר בה, להרצאותיו תמיד מגיעים קוראים רוסים עם עותקים של תרגומיו לרוסית, ומבקשים שיחתום עליהם. "ברור לי שזה נובע - בעיקר או לפחות במידה שווה - לא רק מהספר שאני כתבתי אלא גם מהתרגום שלהם".

         

        שלו מוסיף כי הוא מרבה לקבל תגובות נלהבות על התרגום לרוסית מקוראים, ובהם כאלה שדוברים את שתי השפות. "'אל תיעלב', הם אומרים, 'אבל התרגום יותר טוב מהמקור'. אני מקבל את זה כקומפלימנט גם לעצמי, לא רק למתרגמים".

         

        "רפאל התקשר אליי בזמן שגרתי במוסקבה ועבדתי בסוכנות היהודית", נזכרת הסופרת דינה רובינה בתחילת דרכם של נודלמן ופורמן כמתרגמיו של שלו. "הוא היה נסער, נדמה לי אפילו מעט אבוד ואמר: 'אלה ואני תרגמנו את 'עשו', ועכשיו אין לנו מושג מה עושים עם כל זה'. אמרתי: 'שלח לי לקרוא'. הייתי בטוחה שסופר ישראלי לא יעניין אף אחד במוסקבה. זאת הייתה תקופה שבה עולם הספרים כבר עבר לפסים פיננסיים פרגמטיים. המו"לים לא השקיעו בפרויקטים גורמי הפסד, והייתי בטוחה שהפרויקט הזה אינו רווחי במהותו", היא אומרת. אבל אחרי שבלעה את הספר בלילה אחד, שינתה את דעתה. "זו הייתה סאגה נפלאה, שתורגמה ביד אמן, בשפה נהדרת, תנ"כית ממש", מתארת רובינה את התרשמותה ומספרת שבבוקר למחרת כבר התקשרה למו"ל שלה במוסקבה, אמרה לו שיש בידיה "רומן גאוני שתורגם בידי נודלמן בכבודו ובעצמו" והבטיחה לו להשקיע בפרסום סכום מתקציב הסוכנות. זאת הייתה המהדורה הראשונה של "עשו" ברוסית, ומאז ראו אור עוד 14 ספרים שלו לפחות, ובהם רומנים, ספרי ילדים וספרי עיון, בתרגומם של נודלמן ופורמן.

         

        שניים מתוך ספריו של מאיר שלו שתורגמו ע"י פורמן ונודלמן
          שניים מתוך ספריו של מאיר שלו שתורגמו ע"י פורמן ונודלמן

           

           

           

          פרק אחרון: המתת חסד

          החלטה רציונלית ומפוכחת

           

          שלו מעיד שהיה בקשר מקצועי מצוין עם נודלמן ופורמן, ביקר אותם בביתם והם ביקרו בביתו, אך לא היו אלה יחסי חברות. "הייתה להם יראת כבוד כלפיי, שאמרתי להם כמה פעמים שהיא מוגזמת", הוא אומר ומתאר שבני הזוג היו בקשר קרוב יותר עם בנו מיכאל מאשר איתו. בנו גם היה זה שפורמן התקשרה אליו כדי לבשר שנודלמן עומד למות ושבכוונתה למות אחריו.

           

          אחר כך התקיימה שיחה בינה ובין שלו, שבה הסבירה לו מדוע החליטה לעבור המתת חסד. "'אין לנו בעולם דבר חוץ מאחד את השני. אין טעם לחיי האחד אם השני ימות'", מצטט שלו את פורמן. "ככה היא אמרה, ואז הוסיפה: 'אין לנו בישראל שום דבר חוץ ממך'. זה היה די מזעזע וגם מכאיב מבחינה מסוימת לשמוע". לדברי שלו, באותה השיחה אמרה לו פורמן: "החלטנו מזמן, שבמקרה שאחד מאיתנו ימות, השני יומת על ידי 'דיגניטאס' (ארגון ללא כוונת רווח הפועל בציריך שבשווייץ ומבצע המתות חסד לאנשים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא, ל"ר)".

          ילנה קרדאש: "הם החליטו לעבור יחד המתת חסד אחרי שרפאל אובחן כחולה סרטן גרורתי. גם לאלה היה סרטן. מצבה אמנם היה פחות קריטי, אך זה מה שאִפשר לה לקבל אישור"

           

          לקרדאש יש גרסה מעט שונה: "הם החליטו לעבור יחד המתת חסד אחרי שרפאל אובחן כחולה סרטן גרורתי. גם לאלה היה סרטן. מצבה אמנם היה פחות קריטי, אך זה מה שאִפשר גם לה לקבל אישור לעבור המתת חסד יחד עם בעלה - הרי ארגון דיגניטאס ממית רק אנשים שאובחנו כחולים סופניים או כאלה שהכאב או הנכות שלהם בלתי נסבלים.

           

          "הם חשבו שהם יוכלו לנסוע לשווייץ יחד, אך כשהבינו שהגיע הרגע לעשות זאת - היה כבר מאוחר מדי. מצבו של רפאל כבר לא אפשר להטיס אותו. בשלושת השבועות האחרונים, שבהם הוא היה מאושפז, אלה לא יצאה ולו פעם אחת מהחדר שלו בבית החולים. הייתי נוסעת אליהם הביתה, מביאה לה בגדים ודברים שהם היו זקוקים להם. תוך כדי זה נמשכה ההתכתבות עם ארגון המתת החסד", היא משחזרת.

           

          "אחרי מותו היא ארגנה לעצמה אישור מחדש", אומרת קרדאש ומסבירה שמבחינת הארגון השוויצרי הכל היה מוכן להמתת חסד זוגית, אבל מותו של נודלמן דרש מפורמן לעבור עוד כמה משוכות ביורוקרטיות.

          מאיר שלו: "פורמן התקשרה להודיע לי על מותו של נודלמן ואמרה שהיא נוסעת לשווייץ. אמרתי לה: 'רגע, אין שום פרוצדורות לעשות?' היא אמרה 'זה לא מעניין אותי. אני משאירה את הגופה בבית החולים ונוסעת'"

           

           

          "הוא מת ב־6 באוקטובר והיא ב־25 באוקטובר. מבחינתה, לא ניתן היה לחשוב על חיים בלעדיו. החיים איבדו עבורה כל משמעות, ומהרגע שהוא מת רצונה היחיד היה לשים קץ לחייה מהר ככל האפשר. היא אמרה את הדברים האלה באופן מפוכח לחלוטין. היא הייתה מרוכזת והחלטית. זאת לא הייתה החלטה אמוציונלית".

           

          שלו היה כנראה אחד האנשים הבודדים, מלבד קרדאש, שעמם יצרה פורמן קשר לאחר מותו של בעלה. "ביום שהיא התקשרה להודיע לו על מותו של נודלמן, היא גם אמרה שהיא נוסעת לשווייץ", הוא משחזר. "אמרתי לה: 'רגע, האיש נפטר. מה זאת אומרת את נוסעת לשווייץ? אין שם פרוצדורות לעשות?' היא אמרה: 'זה לא מעניין אותי. אני משאירה את הגופה בבית החולים ונוסעת לשווייץ'".

           

          בהגיעה לשווייץ גילתה פורמן שארגון דיגניטאס אינו מוכן להוציא את המתת החסד אל הפועל מיד, כיוון שלפי תקנות הארגון אדם צריך להיות במלוא חושיו לפני שהוא מחליט לשים קץ לחייו, והיה חשש שהיא נסערת מדי לאחר מות בעלה. היא התקשרה לשלו עוד כמה פעמים, ובאחת מהן ביקשה ממנו להעיד בפני מנהלי הארגון "שהיא נורמלית", כדבריו (כדי שיאפשרו לה למות). הוא עשה כבקשתה. כעבור כמה ימים היא שבה לישראל והתקשרה אל שלו בפעם האחרונה לפני שיצאה שוב לשווייץ, אל דרכה האחרונה.

           

          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחנה)
          הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: לימור ריחנה)
           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד