"הדבר היחיד שנשאר אותו דבר זה 'חסרת אחריות', כשהפעם קראתי לזה 'שקרנית לבנה'", היא מסבירה. "יש לי שקרים לבנים מזעזעים. חברים שלי יכולים לחכות לי באיזשהו מקום ואני אומרת להם: 'אני כבר במונית', למרות שלמעשה אני עדיין בבית ואפילו עוד לא התקלחתי. אני חייבת להיגמל מזה".
אבל מה קרה לסקסיות? לתשוקה?
"זה קיים, אבל זה כבר לא מה שמגדיר אותי. כתבתי 'אמהית' כי זו משאלת הלב הבאה שלי. החלום שלי הוא שהספר הבא שלי יהיה ספר ילדים שאקדיש לילד או לילדה שלי. הוספתי 'מצחיקה' כי כולם אומרים לי את זה, ואני שמחה להגיד שהיום אני מרגישה נאהבת. יש לי בן זוג מדהים".
אין ספק ששנות ה־20 של מוסרי (28) מחייכות אליה. עד גיל 23 היא הייתה פקידת עירייה בשכר מינימום, שמתגוררת בדירה קטנה ביפו ונאבקת במשקל עודף ובחייה האפרוריים. ואז, בן לילה, הפכה לאושיית פייסבוק וסופרת מצליחה. בעוד שעד גיל 26 לא היה לה חבר ורוב הגברים שהתארחו במיטתה היו בגדר סטוצים, בשנתיים האחרונות היא חולקת את חייה עם בן זוג אוהב, שלו היא אמורה להינשא באוקטובר הקרוב. "תכתבי 'חתיך הורס'", היא משיבה כשאני שואלת איך קוראים לארוס. "וברצינות, קוראים לו גור הרמן. הוא צוללן ומנהל מרינה, גרוש בן 38 ואהבת חיי".
הכל כבר מוכן לחתונה?
"יש כבר אולם, מאפרת, צלם ודי־ג'יי. הדבר היחיד שעוד נשאר לי לסגור זה שמלת כלה. אני אתחיל לחפש עוד חודש. כרגע אני מנסה להוריד כמה קילוגרמים. אני עובדת עם דיאטנית ומאמן כושר. בארבעת החודשים האחרונים ירדתי כבר שמונה קילו, ואני רוצה לרדת לפחות עוד 15".
קשה למצוא שמלות כלה במידות גדולות?
"ממש לא. אמירה בוזגלו התחתנה, עירית קפלן התחתנה. יש מספיק בד לכולנו".
אז למה לרזות?
"אפילו נשים רזות עושות דיאטה לפני החתונה, אז למה לא אני? גור אומר לי: 'הכרתי אותך ככה, וגם אם תעלי 20 קילו אמשיך לאהוב
אותך'. אבל לי תמיד היה אישו עם המשקל שלי.
"כשהייתי בת 21, עוד לפני שהתפרסמתי, עשיתי ניתוח לקיצור קיבה, אבל הוא לא צלח. במשך שנה שקלתי 25 קילו פחות ממה שאני היום, אבל בסוף העליתי הכל בחזרה. בזמן האחרון התחלתי להשתעשע ברעיון של ניתוח מיני־מעקף. זה ניתוח שיותר מתאים למטבוליזם שלי. הרבה אנשים שעושים את ניתוח השרוול ולא מצליחים עושים אותו. אם תהיה לי בעיה בפריון, אני חושבת שאלך על זה".
כתם טחינה על החולצה
מוסרי נולדה בחולון לנהג מונית ולעובדת בעיריית תל־אביב. יש לה שתי אחיות גדולות מנישואיהם הקודמים של הוריה, ועוד אחות צעירה ממנה בשנתיים. כבר כילדה סבלה מעודף משקל ומהצקות של ילדים שנלוו אליו. "כשהייתי חוזרת הביתה ממררת בבכי אחרי שקראו לי 'שמנה', אבא שלי היה מנחם אותי באוכל ואמא שלי הייתה אומרת: 'את הכי יפה, מה הם מבינים'".
כשהייתה בכיתה ו' ההצקות נפסקו, אחרי שלדבריה אימצה את ההומור כאסטרטגיה. "הפכתי לילדה מקובלת, הבנות אהבו אותי וגם הבנים. אבל הם היו קוראים לי 'אחותי'. הם רצו אותי רק בתור ידידה. כשהייתי בכיתה ט' היה נער אחד שדווקא כן היה מאוהב בי. הוא לקח אותי לגלידה ואמר: 'את רוצה שנצא יחד, אבל בלי שתספרי לאף אחד?' אמרתי לו 'לא', אבל לא כעסתי עליו. ידעתי שאם הוא היה יוצא איתי היו יורדים עליו, היו אומרים לו: 'אתה אוהב שמנות'. וגם לא הייתי מהשמנות המטופחות. להורים שלי לא היה כסף. הייתי הולכת עם בגדים נורא מרושלים, עם כתם טחינה על חולצת בית ספר".
כשהייתה בת 20 החלה לצאת לדייטים דרך צ'אטים באינטרנט. "היה בחור שבא לאסוף אותי מהבית. עוד לפני שנכנסנו לאוטו שלו הוא הסתכל עליי ואמר: 'תקשיבי, אל תיפגעי, אבל אני אוהב רזות'. עליתי הביתה וזה קצת צרם לי. בכל זאת, התארגנתי במיוחד לדייט. אבל זה לימד אותי להגיד לבחורים עוד לפני הדייט שאם הם אוהבים רזות, אני לא הכתובת".
להוציא שני קשרים שנמשכו כחודשיים, היא לא מהססת להודות שחוותה במשך השנים בעיקר לילות עם גברים מזדמנים. "היו לי סטוצים כי לא האמנתי בזוגיות. האמנתי שכולם בוגדים אחד בשני, חשבתי שאהבת אמת אפשר למצוא רק בספרים. גם לא היה לי אז שום נתח מעצמי לחלוק עם מישהו אחר. היום יש לי בית שנראה טוב, אני מטפחת את עצמי ויש לי יותר ביטחון. אבל אז לא היו לי כלים, וגם הייתי עייפה ועצלנית מכדי לתת".
אולי בתת־מודע, פשוט התפשרת על סטוצים כדי לא להיפגע.
"יכול להיות. אני זוכרת שלפעמים הייתי יוצאת למסיבות עם חברות ומרגישה שאני סוג ב'. שאם גבר מתחיל איתי, אז זה בגלל שאני
פשרה. אני חושבת שכמו הגיבורה בספר החדש שלי, כן רציתי מישהו שיאהב אותי. רציתי זוגיות, אבל בלי לדעת שאני רוצה. שתינו נכווינו. לשתינו יש צלקות מהעולם הזה".
בגיל 23 הכל השתנה: מוסרי הפכה לסיפור סינדרלה והוכתרה ככוכבת די במקרה. אחרי שירות צבאי כנשקית, החלה לעבוד כנציגת שירות ב"תל־אופן" של עיריית תל־אביב. יום אחד, אחרי שאיש תקשורת מוכר התפרץ עליה כשלא הצליח לשחרר אופניים, החליטה שאינה יכולה עוד לשאת זאת והתפטרה. היא חזרה בוכייה לדירתה השכורה והתחילה לכתוב סיפור. "קופסת קובות" קראו לו והוא סיפר על דודה שמנה, שבעזרת הקובות שהיא מכינה מנחמת את אחייניתה בעלת העיניים העצובות. היא פרסמה את הסיפור בפייסבוק שלה, והוא זכה מיד לעשרות לייקים ושיתופים והפך לוויראלי. מהר מאוד זכתה לאלפי עוקבים שביקשו לקרוא סיפורים נוספים שלה.
סיפרת ש"קופסת קובות" נוצר מתוך עצב גדול בחייך.
"באתי מבית במצב כלכלי קשה ועבדתי בעבודה לא מספקת, שגם לא אפשרה לי להתפרנס כמו שצריך. יש נשים שעובדות בעבודה לא מתגמלת, אבל יש להן לפחות את המראה שלהן. לי גם את זה לא היה. כל זה הוביל לבכי, לרצון ללכת לישון מוקדם כדי שייגמר כבר היום. הייתי צריכה להתמודד עם בעל דירה שדופק על הדלת, עם חובות מההוצאה לפועל, והרגשתי שאני משחזרת את הדברים שההורים שלי התמודדו איתם. שאני לא יכולה לנפץ את תקרת הזכוכית".
בפעם הראשונה את מתה
אלא שהגורל ניפץ את התקרה בשבילה. הסיפורים הנפלאים שלה נגלו מהר מאוד לעיניהם של אנשים נחשבים בתחום (כולל אסי דיין, שיצר עימה קשר ואף הזמין אותה לביתו). היא קיבלה טור שבועי במגזין "סופשבוע" של "מעריב", והחלה להגיש תוכנית רדיו משלה ברדיו 103 FM. במקביל, הוציאה שני ספרים, "קופסת קובות" ו"דמעות של יין", שכללו אוסף סיפורים קצרים והוצאו לאור במימון המונים. החודש רואה אור ספרה השלישי, "זה שאהבתי" (הוצאת "תכלת/סטימצקי"), הפעם רומן באורך מלא.
גיבורת הספר היא נעמי חסון, שמאוד מזכירה בביוגרפיה שלה את מוסרי עצמה: גם היא בשנות ה־20 לחייה שמגיעה ממשפחה קשת יום, מתגוררת לבדה בדירה ביפו, עובדת בעבודה מאוד לא זוהרת (קצבית) וסובלת מדימוי גוף נמוך עקב משקלה העודף. כשהיא רוצה להקהות את בדידותה היא נכנסת לאפליקציית סטוצים ומוצאת לה בחור מזדמן. כל זאת עד שלחייה נכנס גבר עשיר ומבוגר שמטלטל את עולמה. במקביל, ציורים קשים וחושפניים שהיא מציירת בזמנה הפנוי עשויים לשנות את עתידה.
העלילה כוללת לא מעט אלמנטים וחוויות מחייה של מוסרי. כשהגיבורה מתיישבת באוטובוס, אנשים מרגישים לא בנוח לשבת לצדה וקמים. בדיוק מה שמוסרי סיפרה לא אחת שקורה גם לה. "בפעם הראשונה שאנשים קמים את מתה", היא אומרת על הסיטואציה הלא פשוטה. "בפעם השנייה את מתה, בפעם השלישית את מורידה את הראש, בפעם הרביעית את כבר חושבת לעצמך: 'תקום, יהיה לי יותר מקום'. זה הופך להרגל, כמו כל דבר בחיים. ברור שיש הרבה מוטיבים של הגיבורה שבאים ממני, למשל - היא מאוד מחוברת לאחותה שצעירה ממנה בשנתיים, שהיא לסבית ונשואה לאישה. גם אחותי אמילי היא לסבית שנשואה באושר לאישה. מה שכן, בניגוד לאירועים שמתרחשים בספר, אמא שלנו תמכה בה מהרגע הראשון".
אמא של הגיבורה מוצגת כאישה מאוד רעה וקרה. איך אמא שלך הגיבה?
"אמא שלי היא אישה מדהימה ויש לי קשר נהדר איתה. בהתחלה היא באמת נורא חששה. היא אמרה: 'מה אם אנשים יחשבו שזו אני?' אבל הסברתי לה שאני סופרת, ושאם בא לי לכתוב אמא קיצונית ורעה, אני צריכה לעשות את זה. זו גם הסיבה שיש בספר כמה סצנות
סקס נועזות. בסיפורים הקודמים שלי סצנות הסקס היו מאוד מעודנות. כתבתי: 'הוא ידע אותה', 'הוא הרים את שמלתה'. ידעתי שיש לי הרבה קהל של חרדים ואנשים מבוגרים והרגשתי שאני צריכה להתחשב. אבל הפעם הרגשתי שהייתי המאמי הלאומית של הספרות מספיק זמן. אני לא יכולה שתהיה לי אמנות נזהרת".
הגבר המבוגר והשרמנטי שכובש את לב הגיבורה מבוסס על דמות מחייך?
"הייתי עם כמה גברים מבוגרים בחיי, והוא שילוב של כמה מהם. היה לי קטע כזה בחיים, של דדי אישו. ראיתי גברים מבוגרים כיותר אינטלקטואלים, יותר מבוססים. זה לא שהכסף עשה לי את זה, אלא הביטחון שהם הביאו איתם. אהבתי את זה שהם יודעים איך לבחור יין, איך לפאר אישה. הם גם יודעים איך לענג אישה. יש להם המון ניסיון ובזכות כל התכשירים שיש היום בשוק, אין להם בעיה לתפקד. אבל בשלב מסוים זה מיצה את עצמו. הם שחוקים, אין להם חיוּת וזה גם לא אותן בדיחות. היום אני לא יכולה בלי רוח הנעורים של גור".
מי זו רויטל?
את גור הרמן הכירה לפני שנתיים. "לידיד טוב שלי יש יאכטה, והייתי איתו עליה עם עוד כמה חברים", היא נזכרת במפגש הגורלי. "בשלב מסוים הנייד של הידיד החליק ונפל למים. הלכתי איתו להנהלה של המרינה, כי הוא רצה שימשו לו אותו מהמים. גור בדיוק הגיע לשם עם חליפת צלילה וזיהה אותי מהריאליטי 'גולשי ספות' שבו הופעתי. הוא אמר לי: 'זאת את. את גם כותבת'. אמרתי לו: 'נכון, קראת?' הוא ענה: 'לא'.
"גור הסביר לידיד שהוא יכול למשות את הטלפון רק למחרת, אבל הידיד היה אמור לטוס באותו בוקר לחו"ל. אני מיד התנדבתי לאסוף את הטלפון, ונתתי לגור את המספר שלי. הוא נתן לי גם את המספר שלו, ותחת איש הקשר רשמתי 'חתיך'. למחרת הוא כתב לי הודעה שהטלפון אצלו. כתבתי לו: 'תודה חתיך'. הוא ענה: 'את יודעת, יש לי שם'. מאחר שלא יכולתי להגיע באותו יום למרינה, הוא התנדב להביא את הטלפון לבית שלי ביפו. הוא נשאר אצלי בבית, אבל לא שכבנו. הוא, אגב, מאוד רוצה שאציין בריאיון שהוא 'גבר של פעם'. עברנו לגור ביחד אחרי חודשיים".
ההורים שלך בטח שמחו שסוף־סוף התיישבת.
"אמא שלי בהתחלה קצת היססה, בגלל שהוא גרוש. היא אמרה: 'את בטוחה שאת רוצה להיכנס לזה?' ערב אחד היא ואבא שלי הגיעו
לבקר אותי. באותו בוקר אמרתי לגור שאני אוהבת מיץ תפוזים, אז הוא נכנס הביתה בערב כשהוא סוחב על הכתף שק ענקי של תפוזים. הוא ראה את ההורים שלי, חייך במבוכה ואז סחט לכולנו תפוזים. באותו רגע ההורים שלי קיבלו אותו למשפחה. כן, הקריטריונים אצלנו נורא גבוהים".
מתי הבנת שאת מאוהבת בו?
"זה לקח לי זמן, זה קרה אחרי שכבר עברנו לגור יחד. לגור היה קשה עם העולם שלי. בגלל שאני סופרת אני אוהבת לצאת הרבה בלילות, לפגוש כמה שיותר אנשים. לילה אחד שתיתי המון, היה לנו ויכוח ואז התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. מהבכי המביך הזה, עם הבלון באף. אמרתי לו: 'מצטערת, אני לא רוצה אותך, די, אני רגילה להיות לבד'. הוא חיבק אותי ואמר: 'אם את רוצה, אני אלך. מחר בבוקר אני לוקח את הדברים ויוצא מהדירה. רק בבקשה אל תבכי'. הבנתי שכואב לו עוד יותר, בגלל שכואב לי. בלילה הסתכלתי עליו ושוב התחלתי לבכות, אבל הפעם עליו. כשהייתי קטנה, אם הייתי רואה את אבא או אמא שלי נפגעים ממשהו, הייתי בוכה עליהם. ופתאום זה חזר לי איתו. אז הבנתי שזה זה".
איך זה מרגיש להיות מאוהבת לראשונה?
"בהתחלה הייתה לי קנאה מגעילה. התחלתי לחלום שהוא בוגד בי. הייתי קמה בבוקר ואומרת לו: 'חבל מאוד שאתה ורויטל משתעשעים ביניכם'. הוא אמר לי: 'מי זו רויטל?' הייתי כותבת לו בווטסאפ: 'למה אתה לא עונה לי שעתיים?' הוא היה שולח לי סלפי שהוא בדיוק יצא
מצלילה. התחילו אצלי שוב חרדות לגבי המשקל ודימוי הגוף. אמרתי לו: 'כל היום אתה במרינה, מסביבך בחורות חתיכות ויפות. אתה חתיך עם ריבועים בבטן. אתה יכול לזיין כל בחורה שתפתה אותך. למה בעצם שלא תבגוד בי?' הוא ענה: 'כי כבר עשיתי, חוויתי וזה לא מעניין אותי. אני אוהב אותך כמו שלא אהבתי בחיים שלי'. הוא כל הזמן דאג לפאר אותי, להגיד כמה אני סקסית, ובסוף זה נרגע. עד היום, כשאנחנו נכנסים לאיזה מועדון ותוקף אותי חוסר ביטחון כשנעמדת מולי איזו בחורה חתיכה עם מיני, הוא ישר קולט את המבטים שלי ואומר לי: 'את הכי יפה פה'. אני אומרת לו: 'אתה צודק'".
הצעת הנישואים הגיעה לפני חודשיים וחצי. "לי יש יום הולדת ב־13 בפברואר ולו ב־17 בפברואר, אז הוא הציע שנזמין צימר בצפון ונחגוג שנינו יחד. יצאנו שם למסעדה, הזמנו יין והתחיל לרדת גשם. השקפתי מבעד לחלון ואמרתי לגור: 'תסתכל כמה יפה', ואז כשהפניתי אליו את המבט, ראיתי אותו מחזיק קופסה עם טבעת. הוא אמר: 'אַת הלב שלי, אני רוצה שתהיי האמא של הילדים שלי. אני אוהב אותך, ובקיצור, האם את רוצה להיות אשתי?' אמרתי לו 'בטח'. שנינו בכינו, השתכרנו למוות, ואז העליתי תמונה בפייסבוק שלי איתו ועם הטבעת וכתבתי: 'מאורסת לדבר הכי טוב שקרה לי בחיים'. זה קיבל 15 אלף לייקים. אפילו יאיר לפיד ומירי רגב התקשרו לברך. בגלל שהתחלתי את הקריירה שלי בפייסבוק, אנשים עברו איתי הכל והיו מאוד מאושרים בשבילי. חוץ מבחור אחד שכתב: 'זהו, אני מפסיק לעקוב אחרייך. עכשיו יתחיל לשעמם'".
אמרת פעם שאת לא מאמינה במונוגמיה. איך זה מסתדר?
"היום אני כן מאמינה בזוגיות אוהבת ומכבדת. מה שכן, אני לא מאמינה באהבת נצח. הלוואי שאני וגור נישאר יחד ונאהב לנצח, אבל אני ריאלית. מה יקרה עוד עשר שנים, כשנהיה מוקפים בילדים, בטיטולים ובבתי ספר? אם אני לא אהיה מרסל שהוא התאהב בה? אם הוא לא יהיה הגבר שאני התאהבתי בו? אני מאוד מקווה שלא ניפרד. שנישאר ביחד לתמיד, ושהנכדים שלנו יבואו לבקר אותנו יחד. אבל להגיד שהלהט שמחבר אותנו עכשיו יישאר לנצח זה דבילי. כרגע אני חיה את הרגע. אני יודעת שכרגע הוא הגבר הכי טוב שיכולתי למצוא ולהקים איתו בית, שהוא אוהב אותי ושאני אוהבת אותו בטירוף. אבל אם עוד 15 שנה זה לא ילך, ניפרד. היחידים שאני יכולה להגיד שיהיו ביחד לנצח הם יונה אליאן וששי קשת".
