הפסיכיאטר של מבקשי המקלט לא נבהל כשאנשים קוראים לו "בוגד"

    המטופלים שלו נושאים זיכרונות של אונס ועינויים, סובלים מטראומות ומתקשים להביע את מצוקתם. ד"ר עידו לוריא חושב שהמדינה צריכה להשקיע בהם הרבה יותר

    ירדן אלעזר

    |

    09.05.18 | 03:23

    ד"ר עידו לוריא. "לא מספיק לתת למטופל תרופה, אם אין לו מקרר לשים אותה בו" (צילום: צביקה טישלר)
    ד"ר עידו לוריא. "לא מספיק לתת למטופל תרופה, אם אין לו מקרר לשים אותה בו" (צילום: צביקה טישלר)

    הפעם הראשונה שהפסיכיאטר ד"ר עידו לוריא ביצע אבחון רפואי בעצמו הייתה בתקופת ההתמחות שלו, כשהתנדב במרפאה של רופאים לזכויות אדם בתל אביב. "זה היה אחרי יום עבודה בסטאז' באיכילוב, ואמרו לי שמגיעה מהגרת עבודה שמתלוננת על גירוד מעל החזה", הוא משחזר. "היא הראתה לי איפה מגרד לה, עשיתי בדיקה ואבחנתי שיש לה גוש בשד ואולי סרטן שד. אישרתי את החשד לאבחנה עם רופאה בכירה במרפאה והפניתי את המטופלת להמשך טיפול כירורגי".

     

    >> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

    תחושותיו היו מעורבות. "מצד אחד, שמחתי, כי הנה, עברתי את כל שנות ההכשרה, הצלחתי לזהות מחלה, לא פספסתי. מצד שני, בסוף אותו יום יצאתי מהמרפאה עצוב, כי ידעתי שהאישה הזו היא מהגרת עבודה מניגריה, עם ילדה בת ארבע, בלי בן זוג בארץ, ועכשיו יש לה סרטן שד".

     

    אותה מטופלת הופנתה להמשך טיפול, וכעבור כשנה שוב נפגשה עם לוריא, שכבר סיים את ההתמחות. "היא הגיעה שוב למרפאה, שבה התנדבתי כפסיכיאטר, וסיפרה שנרפאה מהסרטן, אבל סובלת מדיכאון. עברה יותר משנה מאז הפעם הראשונה שהתראינו, אבל היא זכרה אותי. היא אמרה: 'אתה הרופא הראשון שלי'. טיפלנו בדיכאון עם תרופות, והיה שיפור, אבל לאחר מכן, כשהגיעה למעקב, סיפרה שיש לה בעיות ראייה, שהיא רואה כפול". לוריא זיהה שמדובר בסימפטום שהוא נוירולוגי ולא פסיכיאטרי, ולכן הפנה אותה לחדר מיון בבית החולים, על מנת שיבדקו אפשרות של גרורה מהסרטן. "היא לא הרגישה טוב, אז הצעתי שאקח אותה למיון, אבל היא רק דאגה מכך שהילדה שלה מחכה לה בבית. פתאום הבנתי שכרופא אתה יכול לתכנן מה שאתה רוצה, אבל יש דברים אחרים שצריך להתחשב בהם: האם יש אוכל בבית, האם יש חשמל, מי ידאג לילדים. לא מספיק לתת למטופל תרופה, אם אין לו מקרר לשים אותה בו. הבנתי שצריך להסתכל מעבר לדלת המרפאה".

     

    ובמקרה הזה, לוריא באמת חצה את דלת המרפאה. "נסענו לגן ילדים מאולתר של הקהילה, לקחנו את הילדה והבאנו אותה למישהו מהקהילה הניגרית שישמור עליה. אחרי הבדיקות הבינו שהייתה גרורה במוח. החלק העיקרי שלי בטיפול בה היה כמלווה של חולה גוססת. היום אני מבין כרופא שבכל עיסוק שהוא בין-תרבותי, אי אפשר לנתק את הבריאות מזכויות סוציאליות, מפסיכיאטריה, מרווחה. יש גם ממדים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. הכל קשור".

     

    מבקשי מקלט בת"א (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה) (צילום: יובל חן)
      מבקשי מקלט בת"א (למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)(צילום: יובל חן)

       

      סיכון גבוה לפוסט-טראומה

       

      כיום לוריא (44) כבר יודע היטב עד כמה הכל קשור: הוא מנהל מרפאת כפר סבא של המרכז לבריאות הנפש שלוותה מקבוצת בריאות כללית, הוא יו"ר החברה לבריאות הנפש בקהילה ומומחה בטיפול במבקשי מקלט וקורבנות סחר. לראשונה נתקל בהם בשנתו השישית ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, כשהגיע למרפאה הפתוחה של רופאים לזכויות אדם וסייע לצוות. בהמשך התנדב שם כפסיכיאטר, ולכל אורך הקריירה שלו, לצד התקדמותו כפסיכיאטר, המשיך לפתח את תחום הטיפול הבין-תרבותי. בין היתר, עבד כיועץ לפרויקטים פסיכוסוציאליים למען מבקשי המקלט בישראל בנציבות האו"ם לפליטים, ובעקבות זאת יזם את הקמתה של מרפאת גשר ביפו, המרפאה הנפשית הפתוחה לחסרי מעמד בישראל, שבימים אלה נאבקת על המשך פעילותה. לוריא היה ממקימיה וסיים את תפקידו כמנהלה בתחילת השנה.

       

      "אחרי כנס שעשינו בנושא טראומה אצל פליטים, הבנו שצריך להקים שירות שיטפל בתחום הזה", הוא מסביר. "קיבלנו אור ירוק ממשרד הבריאות, ובפברואר 2014 הקמנו, המנהלת האדמניסטרטיבית תהילה ז'וחוביצקי ואני, מרפאה שנותנת טיפול נפשי לחסרי מעמד בישראל. תוך שבועיים עשינו קורס הכשרה מזורז לצוות ופתחנו את השערים. היענות הקהילה הייתה גבוהה כבר מההתחלה, כי הצורך קיים: מבקשי המקלט חשופים יותר

      "מצד אחד, האוכלוסייה הזו לא מכירה את נושא בריאות הנפש; מצד שני, יש סטיגמה: אומרים, 'אלה משוגעים'. אצלם גם יש טיפול אחר לבעיות נפשיות - טיפול רוחני ושימוש במים קדושים - ואני לא מזלזל בזה. זה יכול לעזור"

      לטראומות, למצבים מסכני חיים, לעוני, לקשיים בעבודה ובשפה, לקשיי הגירה. גם הסיבה לעזיבה של ארץ המוצא שלהם היא קשה, שכן בדרך כלל מדובר ברדיפה פוליטית, דתית או מלחמה. גם בדרך שלהם ממדינתם הם נחשפים לאיומים כמו חטיפות במדבר לשם כופר נפש. כל הדברים האלו מעמידים את המהגרים בסיכון גבוה לתחלואה נפשית, בעיקר של דיכאון, פוסט-טראומה וחרדה".

       

      צוות המרפאה יצא למקומות מפגש של הקהילה - כנסיות, מועדונים חברתיים – כדי להפיץ את דבר קיומו של השירות החדש ולפוגג את החששות מהסטיגמה שיש לבריאות הנפש. "מצד אחד, האוכלוסייה הזו לא מכירה בכלל את נושא בריאות הנפש; מצד שני, יש סטיגמה: אומרים, 'אלה משוגעים'. אצלם גם יש טיפול אחר לבעיות נפשיות - טיפול רוחני ושימוש במים קדושים – ואני לא מזלזל בזה. לדעתי, הדברים האלה יכולים לעזור מבחינה מסוימת למי שמאמין בהם".

       

      לדבריו, שניים מהאתגרים העיקריים שניצבו בפניו היו פער תרבותי והיעדר שפה משותפת. "המצוקה העיקרית שאובחנה בקרב מבקשי המקלט היא הפרעה פוסט-טראומטית, וזה מונח שקשה להסביר לאנשים שמגיעים מתרבויות אחרות. באריתריאה, למשל, המונח הזה כנראה בכלל לא קיים". בין המטופלים שמחסום השפה היווה מכשול משמעותי בקשר איתם, הייתה בת לשבט מסוים בסודן, שדיברה רק את שפת השבט. "היא עברה אונס בסיני כשהייתה בהיריון, כשבעלה מוחזק כמה מטרים משם ושומע את הצעקות שלה. הבעל הגיע לטיפול פסיכיאטרי, כי הוא סבל מדיכאון. דיברנו באנגלית, והוא סיפר שגם היא סובלת מזה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לדבר על כך בגלל בעיית השפה, אז הוא שימש כמתורגמן. הבעיה הייתה שכדי לדבר על הדיכאון שלה, היא הייתה צריכה לדבר על האונס, והכל יחד יצר מורכבות גדולה, וגם שחיקה למטפל. פתאום אתה מבין שאתה לא יכול ליישם חלק מהטיפול, וזה שובר את הלב".

       

      בית החולים שלוותה. "מדינה נמדדת ביחס שלה לחלשים" (צילום: מאיר פרטוש)
        בית החולים שלוותה. "מדינה נמדדת ביחס שלה לחלשים"(צילום: מאיר פרטוש)
         

         

        אין סובלנות למצוקה אנושית

         

        עבור לוריא, כל אותם אנשים שמכונים "מסתננים", "פליטים" או "מבקשי מקלט", הם בראש ובראשונה בני אדם, שבשבועתו כרופא התחייב לנסות לרפא. "אני חושב שמדינה, ובכלל חברה בריאה, נמדדת ביחס שלה לחלשים ולא רק לחזקים", הוא אומר. "זו לא חוכמה שאנשים עשירים יקבלו טיפול טוב. מוסרי וחשוב שאנשים מודרים ושקופים יקבלו אותו. גם אזרחים ישראלים שלוקים במחלה הם מודרים או מוחלשים, אז מהגר חסר מעמד עם תחלואה נפשית סובל מהדרה כפולה. גם אין לו שום אופציות: זה לא שהוא ילך לקופת חולים או לשירות פרטי. זו אוכלוסייה ללא זכויות – אין להם ביטוח לאומי, אין מערכת תמיכה חברתית.

         

        "אתה רואה אדם אחר אדם, סיפור חיים אחר סיפור חיים, ושומע על זוועות שהם עברו: אונס, ניצול מיני, עינויים. אני יודע שהם ברחו ממדינתם בגלל רדיפה, וקשה לי להאמין שמישהו יפברק סיפורים מורכבים ומדויקים כאלה, שחוזרים אחד אחרי השני, ויבחר לספר אותם לפסיכיאטר כדי לקבל מעמד בישראל. כשאנחנו, המטפלים, מנסים לתת נוכחות לדברים האלה בציבור או בתקשורת – התגובה היא בין אדישות להסטת מבט לצד השני, וזה במקרה הטוב. במקרה הרע התגובות הן תוקפניות: קוראים לנו בוגדים, מאחלים לנו דברים רעים. נדמה שבחברה הישראלית אין היום סובלנות להקשיב למצוקה אנושית ולזכור שמהגרים הם פשוט בני אדם".

         

        ______________________________________________________

         

        העיתונאית שמטפלת בילדי פליטים: "פחדתי שאכנס לכלא". הקליקו על התמונה:

         

        "נקלעתי למצוקה כלכלית, אבל התעשרתי בזכות המפגש עם טוב הלב". הקליקו על התמונה (צילום: ירדן מרקוס)
        "נקלעתי למצוקה כלכלית, אבל התעשרתי בזכות המפגש עם טוב הלב". הקליקו על התמונה (צילום: ירדן מרקוס)

         

         
        הצג:
        כל התגובות לכתבה "הפסיכיאטר של מבקשי המקלט לא נבהל כשאנשים קוראים לו "בוגד""
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד