החלטתם לעבור לגור יחד בפרק ב'? לא כשהילדים בגיל ההתבגרות

המתבגר שלכם מוציא אתכם מדעתכם? תחשבו איך הייתם מרגישים אם היה מדובר במתבגר מעצבן של בן הזוג. סיגל קפלן, יועצת למשפחות בפרק ב', עם כמה תובנות חשובות

סיגל קפלן פורסם: 21.05.18 08:42
"כשאת אמא לילד של בן זוגך - זה כבר משהו אחר. את שואלת את עצמך האם האחים גְרים גילו את האמת והעובדה שאנחנו לא מתיישרות איתה נובעת רק בגלל חוסר המודעות שלנו לעצמנו - אמהות חורגות מכשפות עמוק בפנים" (צילום: Shutterstock)
"כשאת אמא לילד של בן זוגך - זה כבר משהו אחר. את שואלת את עצמך האם האחים גְרים גילו את האמת והעובדה שאנחנו לא מתיישרות איתה נובעת רק בגלל חוסר המודעות שלנו לעצמנו - אמהות חורגות מכשפות עמוק בפנים" (צילום: Shutterstock)

הילדים המתוקים והחמודים שלנו, האושר של חיינו, יש רגעים בהם היינו שמחים לאפסן אותם על אי בודד ומרוחק לכמה שנים עד שיתפכחו. יש גם רגעים שהם מטריפים, מתסכלים, פוגעים ועוברת לנו מחשבה בראש על איך היינו רוצים עכשיו ל... אותם. טוב, לא אכתוב את זה כאן, אבל אם הילדים שלכם בגיל ההתבגרות אתם יודעים להשלים את המשפט בעצמכם.

 

עמוק בפנים כולנו מכשפות?

הורים יודעים שישנם שלבי התפתחות של ילדים בהם הם לא ממש מתוקים. כמו למשל, "גיל שנתיים הנורא" - שם לא שיווקי לעידוד הילודה, שבו אנחנו עדים להשתטחויות היסטריות באמצע הקניון.

 

אחרי "גיל שנתיים הנורא" מגיע גיל ארבע האיום ואז מגיע צונאמי גיל ההתבגרות, השלב בו אנחנו מבינים שהכל היה פרומו אחד גדול לרגע הזה. כשאנחנו חוטאים במחשבות - אי מרוחק שיכול לאחסן אותם לכמה שנים עד שיתפכחו, הוא לא רעיון כזה רע.

 

כשאת אמא ומדובר בילדים שלך – את משתעשעת במחשבה, עושה ונטילציה עם עוד כמה אימהות ומסיימת בצחוק גדול, אבל כשאת אמא לילד של בן זוגך - זה כבר משהו אחר. את שואלת את עצמך האם האחים גְרים גילו את האמת והעובדה שאנחנו לא מתיישרות איתה נובעת רק בגלל חוסר המודעות שלנו לעצמנו - אמהות חורגות מכשפות עמוק בפנים.

 

"אני לא יכולה לסבול את הבן שלו - נכנס הביתה, מתעלם ממני, לא עונה כשאני מדברת. לפעמים אני כל כך שונאת אותו, שאני מתביישת להגיד אפילו מה עובר לי בראש, עד שאני ממש לא סובלת את עצמי" (משפט שכיח בחדר הטיפולים).

 

החדשות הטובות: זה עובר

מערכת יחסים בין הורים לילדים היא לא הדדית ביסודה. ללוות ילד שלך בשלבי ההתפתחות שלו זו עבודה לא פשוטה שדורשת הרבה סבלנות, הרבה כוחות נפש, מקום לאוורור ואהבה. הבשורה הטובה היא שמספיק גמול הערכה אחד קטן מצד הילד שלך כדי לטעון מצברים. ללוות ילד לא שלך בשלבי ההתפתחות זו חוויה תמידית של עומס.

 

מטפל במשפחות פרק ב', אמריקאי בשם ג'יימי קלם-קשת, מצא שהאימהות לילדים של בני זוגם בפרק ב' נוטות לראות את ילדי בני הזוג שלהם כבעלי דעות ועמדות ולא כמתבגרים המצויים בחוויה המטלטלת של גיל ההתבגרות.

 

כשילד מתבגר שלנו נוהם עלינו או טורק את הדלת בכעס, אנחנו מגיבים או לא מגיבים וממשיכים הלאה. הורה לא ביולוגי ייטה להתייחס להתפרצות כזו כהצהרה אישית כלפיו ולא ידבר עם הילד למשך ימים - מעין ברוגז עם חשש לדחייה נוספת מצדו. קלם-קשת מכנה את האקט הזה כ"פרשנות מילולית וארוכת טווח של הצהרת ילדים", ומזהיר אותנו שתגובה כזו מהווה מחסום בבניית יחסים בין דמויות במשפחה מורכבת.

 

שלבי ההתפתחות הללו הם מאתגרים ולא קל להעביר בהם את הזמן עם ילדים לא שלך. החדשות הטובות הן שהם עוברים. זו פאזה בחייהם. חוקרים בתחום המשפחות השניות מצאו שגילאי שנתיים, ארבע וגיל ההתבגרות הם שלבים קשים לכניסת בני זוג חדשים לחיים של ילדים. בכל אחד מהשלבים הללו ילדים נמצאים בחוויות התנסות ודחייה של דמויות סמכות ככלל ונוצרת תחושה של ניכור לדמויות חדשות.

 

צומת התנגשות מסוכנת

אני זוכרת שברגעי התקפי כעס (tantrums), פרשנות של "היא עושה לי דווקא" ליוותה חלק מרגעים מאוד מביכים בהם הילדה הביולוגית שלי השתטחה על המדרכה לעיני העוברים ושבים. רגעים מתסכלים ומתישים בו זמנית. כשמדובר בילד של בן או בת הזוג שלך, הרגעים הללו כוללים את אותו סט רגשות, בנוסף לתחושה של דחיה ותהיה, האם אני זו שגורמת להתנהגות הזו לקרות בעצם הנוכחות שלי כאן.

 

"גיל ארבע האיום" בשלב ההתפתחות של ילדים זוכה לקצת פחות פופולאריות מגיל שנתיים משום מה, למרות היותו עוצמתי יותר בנוכחותו. ילדים בגיל ארבע יותר מפותחים קוגניטיבית, יותר מתווכחים ומשתמשים בזעם כדי להפגין את עצמאותם. הם פותחים עלינו פה ועושים את זה בצורה הישירה ביותר - לא חסים על אף רגש. כשילד ביולוגי אומר להורה "אני שונא אותך", זה נתפס אחרת מילד לא ביולוגי שאומר לבן הזוג של ההורה "אני שונא אותך".

 

ואם זה לא מספיק, גיל ארבע הוא הגיל בו ילדים נמשכים להורה מהמין השני - הבן נמשך לאמא ורואה בה את רכושו הפרטי והבת לאבא. עוד פצצה מתקתקת לזוגיות החדשה מאותו המין שזוכה להתעלמות או נהדפת על ידי הילד ולוקחת את זה אישית.

 

כלפי חוץ זה יכול להיראות מתוק כשילדה מתיישבת בין אבא ובת הזוג ומתרפקת על אביה, כשבתוך הסיטואציה בת הזוג חווה זו כדחייה. ואז נוצרת חוויית תחרות סמויה בין השתיים על תשומת לבו של אבא. זהו מצב מתסכל עבור בת הזוג, כי מצד אחד עולה הכעס על המחטף ומצד שני, תחושת האשם כשהיא מבינה שהקונקורנטית היא ילדה בת ארבע, מה זה אומר עליה כאדם? ואם זה לא מספיק, גם החברה מסביב נוטה לבחון בעיניים חומלות את הילדה ופחות אמפתית לבת הזוג שהתפרצה כך לחייה.

 

הפסיכולוגית E. Mavis Hetherington ממליצה להיכנס לחיי ילדים לפני גיל עשר או אחרי גיל 16. לדבריה, כל שלב אחר הוא הגעה לצומת התנגשות מסוכנת

של שלב התפתחותי מאתגר מול כניסת דמות סמכות חדשה. עם זאת, יש משהו מרגיז בעובדה שאנחנו צריכים לתזמן את החיבור בינינו לפי "מצבי הרוח" ההתפתחותיים של הילדים. לכן, אף אחד לא באמת מצפה שתעשו את זה, אבל כן חשוב ורצוי שתשמרו את האינפורמציה הזו בראש, כדי שתוכלו להתאים ציפיות ולא להיפגע יותר מדי. כי בסופו של יום, לא האירועים, אלא הפרשנות שלנו להם, היא זו שמכתיבה את היחסים.

  

סיגל קפלן - מטפלת במשפחות פרק ב'.  

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יועצת משפחתית ומדריכת הורים במשפחות משולבות (משפחה בה לפחות לאחד מבני הזוג יש ילד/ים ממערכת יחסים קודמת); מייסדת ומנהלת שותפה במיזם "ילדים לפני הכל" - תמיכה, הדרכה, ידע וסיוע לילדים ומשפחות במעברי גירושים ומשפחות בפרק ב' ולאנשי מקצוע. בעלת עמוד הפייסבוק "משפחה משולבת"; עיתונאית ומיצרת תוכן למשחקים שוברי שיגרה בתוך המשפחה בחברת happy days והכי חשוב, כי מכאן הכל התחיל - אמא במשפחה משולבת עם ארבעה ילדים, כלב וחתול.