בת לזוג עיוורים: "אם המדינה הייתה תומכת יותר, חייהם היו משתנים"

    אילנה נעים-קדר דאגה להוריה כל ילדותה והקפידה שביתם יהיה מאורגן ומסודר. כיום היא מסדרת בתים של אחרים ומבקשת לשפר את יחס החברה לבעלי מוגבלויות

    נגה שנער-שויערפורסם: 06.05.18 02:36
    אילנה נעים-קדר. "לעיוורון של הוריי היה מחיר חברתי - ילדים הקניטו אותי לא פעם בגללם, אבל לא נתתי לאף אחד לרחם עליי" (צילום: אורה כהן)
    אילנה נעים-קדר. "לעיוורון של הוריי היה מחיר חברתי - ילדים הקניטו אותי לא פעם בגללם, אבל לא נתתי לאף אחד לרחם עליי" (צילום: אורה כהן)
    עם אמה רבקה. "נאבקתי נגד סגירת המפעל המוגן שבו היא עובדת" (צילום: אלבום פרטי)
    עם אמה רבקה. "נאבקתי נגד סגירת המפעל המוגן שבו היא עובדת" (צילום: אלבום פרטי)
    תמונה שצילמה במהלך לימודיה. "הבחירה בצילום לא הייתה מקרית. כילדים, כמעט לא צולמנו, כך שנוצר בי צורך למלא את החסר" (צילום: אילנה נעים-קדר)
    תמונה שצילמה במהלך לימודיה. "הבחירה בצילום לא הייתה מקרית. כילדים, כמעט לא צולמנו, כך שנוצר בי צורך למלא את החסר" (צילום: אילנה נעים-קדר)

    כשאילנה נעים-קדר הייתה ילדה, התפקיד שלה היה לשמור על הסדר בבית. מכיוון ששני הוריה עיוורים, בית מסודר ומאורגן הקל עליהם את החיים, והיא הייתה אחראית שהסדר יישמר. היום היא מסייעת לאחרים לארגן את הסביבה הביתית שלהם.

     

    מי את?

    "אילנה, בת 52, אמא של נועם (בת 21), ענבר (בן 19) וזוהר (בת 16). גרה בפרדס חנה".

     

    ומה את עושה?

    "אני בעלת מסודר - עסק עצמאי למיון, לארגון ולסידור בתים, לאריזה לפני מעבר בית ולסידור הבית החדש. בוגרת מגמת הצילום בויצ"ו חיפה. בעבר עבדתי בזכיינית ערוץ 2 טלעד".

     

    אילנה נעים-קדר בנעוריה. "עבדתי בו-זמנית בשלוש עבודות. זה היה קשה מאוד" (צילום: אלבום פרטי)
      אילנה נעים-קדר בנעוריה. "עבדתי בו-זמנית בשלוש עבודות. זה היה קשה מאוד"

       

      האם, רבקה. "לקתה בגרענת - מחלת עיניים זיהומית" (צילום: אלבום פרטי)
        האם, רבקה. "לקתה בגרענת - מחלת עיניים זיהומית"

         

        שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?

        "נולדתי וגדלתי בשכונת עין התכלת שבנתניה, בת רביעית במשפחה של חמישה ילדים. הוריי, רבקה ושלום, הם ילידי טריפולי שבלוב, ובמלחמת העולם השנייה נמלטו מהעיר עם משפחותיהם מאימת הכובש האיטלקי, שהיה בן ברית של הנאצים, ומהפצצות בעלות הברית. הם מצאו מחסה בכפרים מרוחקים, שם חיו בדלות ובתנאים קשים. כל אחד מהם לקה בגרענת - מחלת עיניים זיהומית. אם היו זוכים לטיפול רפואי הולם, היו יכולים להבריא, אבל מכיוון שלא היה טיפול כזה, איבדו את מאור עיניהם.

         

        "אחרי קום המדינה עלו לארץ ונשלחו למעברת קדימה, ליד בית ליד. לאחר מכן אמי נשלחה לבית חינוך עיוורים בירושלים, ואבי עבר עם אמו לשכונת עין התכלת בנתניה. הוריי הכירו בשידוך, ואחרי נישואיהם גרו עם אמו של אבי בביתה ועבדו במפעלים מוגנים המיועדים לבעלי מוגבלויות. בבית הזה נולדנו אנחנו, חמשת ילדיהם. זה היה בית פרטי, קטן, ליד הים. בעין התכלת חיו עולים חדשים ממגוון ארצות. אנחנו, הילדים, שיחקנו המון בחוץ, וחוף הים הסמוך היה לנו כבית שני.

         

        "הוריי היו נתמכי סעד. נכותם הגבילה אותם לעבודה במפעלים בחסות המדינה, שאמנם הבטיחה להם תעסוקה, אבל בשכר נמוך מאוד. עם זאת, אוכל לא היה חסר לנו אף פעם, היינו לבושים היטב, והבית היה מטופח ונקי. הוריי נזקקו לעזרתי בכל, ולמעשה היה בינינו מעין היפוך תפקידים, שבו אני אחראית ודואגת להם. הייתי צריכה לוודא שכל דבר יונח במקומו כדי שיוכלו למצוא אותו; שלעולם לא יעמוד כיסא באמצע הדרך כדי שחס וחלילה לא ייתקלו בו וייפלו. התלוויתי אליהם לקניות, קראתי להם את הדואר שהגיע הביתה ואת העיתון בסופי שבוע ועזרתי לאמי לבחור בכל בוקר את בגדיה. לעיוורון של הוריי היה גם מחיר חברתי - ילדים הקניטו אותי לא פעם בגללם, אבל לא נתתי לאף אחד לרחם עליי. להפך, התגאיתי בהוריי, שלמרות המגבלה שלהם הצליחו לגדל חמישה ילדים לתפארת.

         

        "בשלב מסוים נסגר המפעל המוגן שבו עבד אבי, והוא פוטר ונעשה מובטל. בבית היו לחץ ומתח, והשהות בו נעשתה בלתי נסבלת מבחינתי. השתדלתי להיות כמה שיותר בחוץ, אבל בכל יום שישי הייתי מגיעה מבית הספר, מרימה את כל הבית ועושה בו ניקיון יסודי, כולל כביסות והחלפת מצעים. בעולם שבו לא הייתה לי שליטה על כלום, הפעולות הללו נתנו לי משהו להיאחז בו. כשהייתי בת 16 הוריי התגרשו, ואני עזבתי את הבית. שכרתי דירה בנתניה ועבדתי בו זמנית בשלוש עבודות. זה היה קשה מאוד, אבל לראשונה זה שנים הייתי רק עם עצמי, והיה לי שקט".

         

        נעים-קדר (רביעית מימין) בחוף נתניה, עם ילדי השכונה. "החוף היה לנו כבית שני" (צילום: אלבום פרטי)
          נעים-קדר (רביעית מימין) בחוף נתניה, עם ילדי השכונה. "החוף היה לנו כבית שני"

           

          בצה"ל שירתה כפקידה בצנחנים, ואחרי השחרור התחילה ללמוד צילום במכללת ויצ"ו חיפה. "הבחירה בצילום לא הייתה מקרית", היא אומרת. "כילדים, כמעט לא צולמנו; הרי לאנשים עיוורים אין צורך באלבומי תמונות, כך שנוצר בי צורך למלא את החסר ולהגדיר את עצמי באמצעים ויזואליים מוחשיים. אחר הלימודים חזרתי לנתניה ועבדתי במחלקת השיווק של עיתון מקומי, ולקראת עליית ערוץ 2 התקבלתי לעבודה בזכיינית טלעד, שם הייתי שותפה להקמתה של מחלקת השיווק. למדנו תוך כדי תנועה מה זה ערוץ מסחרי, ואיך הוא עובד. שבע שנים עבדתי בטלעד, וזו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. לקראת סוף שנות ה-20 שלי הכרתי את שרון, נישאנו ועברנו לגור בפרדס חנה, ליד הוריו. אחרי שהפכתי לאמא, עזבתי את טלעד. זו הייתה עבודה אינטנסיבית מאוד, ורציתי להיות נוכחת בחיי ילדיי.

           

          "לאורך השנים היה לי פֶטִיש לסידור בתים. אהבתי מאוד לסדר את הבית שלי והתחלתי לסדר בתים גם לחברות. לאט-לאט הבנתי שהצורך הזה בבית מסודר ומאורגן משותף לכולנו, ובעוד שאני עושה את זה במהירות ובקלות, הרבה אנשים מתקשים לארגן את חייהם ואת ביתם. כך הקמתי את העסק שלי".

           

          עם שרון ושלושת הילדים. "רציתי להיות נוכחת בחיי ילדיי" (צילום: אלבום פרטי)
            עם שרון ושלושת הילדים. "רציתי להיות נוכחת בחיי ילדיי"

             

            מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאילנה של היום?

            "בשל המצב הכלכלי בבית גדלתי באווירה של חוסר. בגיל צעיר מאוד כבר הייתי עצמאית כלכלית, וזה הכריח אותי להיות יצירתית כדי לשרוד בעולם. למדתי להפוך קש לזהב ולמצוא פתרונות בריהוט ישן ששופץ, בבגדים יד שנייה וכד'. עם השנים הבנתי שהצרכים שלי הם בעצם פשוטים מאוד, ושאושר הוא תחושה פנימית שלא תלויה בחומר. כיום אני מעודדת לקוחות שלי למסור בגדים לחנויות יד שנייה ומשתדלת לתרום את חלקי להקטנת הצריכה המיותרת בעולם.

             

            "כבת להורים עיוורים, מצבו הפיזי והארגוני של הבית שלנו היה תנאי סף לקיומם של חיי שגרה. בשנים הקשות, ניקיון וסדר בבית הפכו עבורי לנקודת אחיזה בעולם. היום אני מבינה שהבתים שלנו בעצם משקפים תנועה מתמשכת של מסלול החיים ושל הצרכים המשתנים. אני גם מבינה שמדי פעם צריך לעצור ולבדוק אם כל תכולת הבית עדיין נחוצה לנו. צריך ללמוד לשמור על החשוב ולשחרר פריטים שכבר לא משרתים אותנו. האוורור והשחרור האלה עושים סדר גם במחשבה, ולא פעם מאפשרים לאנשים תהליך של התפתחות והעצמה אישית".

             

            מסר לאומה?

            "כילדה חייתי במציאות כלכלית קשה ונאבקתי נגד סגירת המפעל המוגן שבו אמא שלי עבדה ועדיין עובדת. הוריי שילמו מחיר כבד בגלל המגבלה הגופנית שלהם וחוו תקרת זכוכית נמוכה מאוד. אילו היו זוכים לעידוד ולתמיכה מתאימים, סביר להניח שכל מהלך חייהם היה שונה. לכן, חשוב לי להדגיש שמדינה וחברה מתוקנות צריכות לתמוך בצורה משמעותית בבעלי מוגבלויות. זו החובה, וגם הרווח של כולנו בכל הרמות: נפשית, משפחתית, כלכלית ולאומית".

             

            _____________________________________________________

             

            גם הילדה המתוקה הזו גדלה בבית צנוע - והתקדמה יפה, למרות הכל. הקליקו על התמונה:

             

            "היינו יחידה משפחתית חמה ומלוכדת". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)
            "היינו יחידה משפחתית חמה ומלוכדת". הקליקו על התמונה (צילום: מתוך אלבום פרטי)

             

             

            >> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה

             

             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
            נעים להכיר, נֹגה שנער-שויער. נושמת, חיה, שומעת, מתעדת וכותבת אנשים וסיפורי חיים. בעלת חברת "הד - לסיפורים שמשאירים חותם" ואמא גאה לעשרות ספרים, תוצרי המפגש ביני לבין אנשים נפלאים שבחרו לחלוק עימי את אוצרם הגדול - סיפור חייהם.

            ועכשיו הבלוג שלי, "מסע אישי". מה יהיה לנו כאן? מסעות אישיים וסיפורי חיים. מפגשים מהסוג האישי, שבהם נבדוק עבר מול הווה ועתיד - ביטוי לצורך העמוק שלי לקחת סיפור חיים, לאוורר ולמתוח אותו אל מעבר להקשרים המובנים מאליהם.

            למדתי שלסיפור החיים אין גיל (לכולנו יש סיפור). הבנתי גם שמשהו בחיבור העמוק והאותנטי לבסיס, לתרבות, למקום שבתוכו צמחנו, מוציא מאיתנו את הטוב ביותר.

            אני יוצאת למסע אישי. אתם מוזמנים להצטרף.