בית שמש של היום רחוקה שנות אור ממי שהייתה ב-1950, כאשר הוקמה, וגם ממי שהייתה רק לפני 20 שנה. שכונות חרדיות הוקמו בשרשרת ושינו את פניה, מעיר שאיכלסה בעיקר עולים חדשים ועולים ותיקים, ושידעה לנצל את פוטנציאל המיקום שלה באמצע הדרך בין ירושלים לתל אביב, לעיר חרדית ענייה שעולה לכותרות מעת לעת עקב סכסוכים מול התושבים החילונים ומקרים של קנאות קיצונית.
בהתאם היא צנחה במדד החברתי-כלכלי וכיום היא מדורדרת באשכול 2, כמו שאר הערים החרדיות והערביות. גם אם השכונות החדשות עדיין נראות טוב בהיבט הפיזי של הבניינים, סביר להניח שההתפוררות לא תפסח עליהן, במציאות של מחסור במשאבים כלכליים – הן מצד התושבים, והן בכלכלה המקומית.
''הפרעה קולקטיבית של חוסר קשר למקום''
כשאדריכל הנוף רם איזנברג התבקש לתכנן גן חדש וגדול בבית שמש, הוא ידע שמדובר בפרויקט לא פשוט. העיר והאזור יקרים ללבו, כמי שנולד וגדל בקיבוץ נתיב הל"ה, ולכן ביקש להוסיף לחיי היום-יום של התושבים ערך שבולט בחסרונו. באוכלוסייה החרדית הוא מזהה "הפרעה קולקטיבית של חוסר קשר למקום", ואפשר להבין מדוע. החברה החרדית הצעירה מתרכזת בעשורים האחרונים בסביבה פרוורית, ממוקדת כל כולה בלימוד תורה, ואינה מזוהה במיוחד עם ערכים של טבע ושמירת הסביבה. "להצליח לייצר קונטקסט לאוכלוסייה חרדית בבית שמש ולגעת בחוויה שלהם, זה הרבה יותר מאתגר מלייצר אותו לאוכלוסייה חילונית בתל אביב", אומר איזנברג, שחושב שזו לא רק העבודה המאתגרת ביותר שעמה התמודד, אלא גם המוצלחת ביותר שלו.
שמונה שנים נמשך התכנון (אדריכל נוף אחראי: יונתן חבצלת, בשיתוף אדריכל נוף אבי אשריאל), ובחודש שעבר נחנך "גן מבוא השמש" שנמצא בשכונה חרדית חדשה ברמת בית שמש ג'. הפארק, שמשתרע על פני 42 דונם במרום גבעה, עלה כ-12 מיליון שקלים (מרביתם במימון משרד השיכון).
מתכנני הגן לא הגיעו לקרקע בתולית: לפניהם הגיעו ארכיאולוגים, שחפרו ועקרו את רוב הצמחייה המקומית שגדלה כאן במשך אלפי שנים, כדי לאתר ממצאים עתיקים. אחר כך באו דחפורים, שנגסו בדפנות הגבעה כדי לסלול כבישים רחבים לשכונות החדשות, וכך נוצר מצוק בגובה חמישה מטרים שהקיף את השטח המיועד לגן. הפצע הזה היה בעיה רצינית: אם זה יהיה גן מנותק מסביבתו, הוא יאבד את כוח המשיכה שלו – ובפרט אם האורתודוקסים יחששו ממקום חסר בקרה ובלתי צנוע – ויהפוך לאתר שיקרוץ בעיקר לוונדליסטים.
לכן, הפעולה הראשונה שנדרשה הייתה לתקן את הפצע הנופי ולאחות את הנתק. מדרון ומדרגות נופיות (טראסות) נחצבו במצוק המלאכותי, לכיוון הרחוב, וכדי לשפר את הנגישות יש מערך של כניסות רחבות ובולטות מכל כיוון.
קשה להאמין שלא מדובר בגן טבעי
הדרישה המתבקשת בקהילה חרדית – לא לאפשר חריגה מכללי צניעות ואיסור ייחוד (איסור על גבר ואישה לשהות יחד במקום סגור, או במקום נידח) – הובילה לגן חשוף למדי, שעדיין מאפשר למצוא בו מידה מסוימת של אינטימיות, להנאתם של מי שרוצים להתנתק משאון העיר. לא מדובר בגן סטנדרטי. להיפך, המשוטטים בו עוברים חוויה של גילוי. הדבר נובע מפריסת האזורים התפקודיים, מבחירת הצמחייה ומהעיצוב המדוקדק של כל פרט – החל משביל הבטון בגוון הטרשים, דרך אבני השוליים וגדרות האבן המעוצבות באופן לא אחיד, וכלה בבנייה המסורתית באבן מקומית. קשה להאמין שהמראה הטבעי אינו "טבעי" כלל, אלא תוצאה של פעולת עיצוב מוקפדת שנועדה להקנות את האפקט הזה.
חלקים אינטנסיביים כמו גן השעשועים פחות מפתיעים, אך ככל שחודרים אל מעמקי הפארק נחשפים לאיכויות של סביבה טבעית שפטורה מהרעש החזותי שמאפיין גינות עכשוויות, הסובלות מעודף הגדרת אזורים ומזעור חופש הפעולה של הציבור. האזור העיקרי והמרהיב ביותר נמצא בצד הצפוני, שהוא גם הגבוה ביותר, ובו כן נשמר האופי הטבעי. טרשים וצמחיית בר שולטים כאן, וההליכה - בעיקר בחורף ובאביב - היא הייחודית ביותר בגן. נדמה שגם בקיץ, כשהצמחייה מתייבשת והופכת לקוצנית, עדיין תהיה סיבה טובה לצעוד פה.
מדרום לגבעה הטבעית נשתלה מדשאה גדולה, כדי לחפות על נזקי החפירה הארכיאולוגית, אך לא מדובר בשתילה סתמית: כדי ליצור אווירה חופשית, עוצבה המדשאה כקערה גדולה, המאפשר ניקוז טבעי של מי גשמים לשולי הגן. שם נשתלה צמחיית נחלים שתנצל את עודפי ההשקיה – כמו סוף, פטל וערבה – לצד מערה וגת עתיקה שנבנו כאן בימי קדם. מדרום, סוגר על הגן בוסתן גדול.
שלושת החלקים תופסים את מרבית שטחו של הפארק, ומוקפים בשביל טבעתי רחב. המבקרים יחושו בחסרונו של מוקד מובהק או בחלוקה לשבילים, ולא במקרה: המטרה היא למשוך את המבקרים ממקום למקום בצורה אקראית ותחושתית, ולהימנע מהובלתם בדרך מוכתבת מראש, כדי להזמין לחוויה של שוטטות, גילוי ומשחק חופשי – חוויה שאינה מזוהה עם החיים החרדיים.
צמחים עם עמידות גבוהה
גן השעשועים בשוליים המערביים של הפארק מציע מתקנים שונים, שחלקם תוכננו במיוחד לכאן, ולמרגלותיו נשמר תוואי של דרך עתיקה, שהפך כעת לקיצור-דרך למרכז המסחרי הסמוך. בקצה הדרומי של הגן נשמר עץ חרוב עתיק, כשמערך השיפועים נשמר כדי להבטיח שזרימת מי הנגר תגיע אל העץ ותשקה אותו. קיר-תמך מסלעים ואבנים קטנות שומר על האדמה שממנה צומח העץ העתיק, וחוצץ בינה לבין מעגל תנועה סמוך. הקיר הפונה אל השכונה, שחלקה עדיין לא נבנה, עוצב כמו חזית של מבצר פראי, וככזה, מעורר עניין בקרב העוברים ושבים שנמשכים לעלות אל הגן ולשוטט בו.
מעטפת הגן, שנוצרה לאחר שקצוות הגבעה הטבעית נחצבו לטובת כבישים, אינה נגישה ברוב חלקיה. כאן נשתלה צמחיית בר, בחגיגה של צבעוניות ארץ-ישראלית הכוללת בין השאר מרווה משולשת ומרוות ירושלים, לוטם, שיבולת שועל, מלעניאל דקיק, סירה קוצנית, לוע הארי בר וזוטה לבנה. אליהם מצטרפים עצי זית, ברוש, אלון מצוי, תאנה, רימון, חרוב ושקד, הגולשים אל שאר שטחי הגן.
חלק מעצי הפרי נשתלו בשיטות של בוסתנאות מסורתיות, שאותן אימץ ופיתח השתלן עמית פומפן שהצטרף לצוות המתכננים. מקורם של הצמחים אינו במשתלות, אלא בזרעים ובייחורים שנשתלו ישירות באדמה. את השיטה הזו, המאפשרת לצמחים לפתח עמידות גבוהה, משווה פומפן לשני סוגים של ילדים: ילד שגדל בחממה ויוצא אל העולם מתקשה להסתגל לסביבה, בעוד שילד שצמח בסביבה מאתגרת ייטיב להסתגל למצבים קשים. והנמשל: צמח הגדל בתנאים מפנקים בעציץ ומועתק אל הגן הקשוח, לעומת צמח שגדל ומכה שורשים בגן עצמו, כבר מקטנותו.
להביא את המלה הכתובה כמשחק
"התרבות החרדית היא תרבות של ספר ושל המלה הכתובה", מדגיש איזנברג, "והרעיון היה להנכיח בגן נקודות שמחברות בין המקום ובין התרבות". כך, בין העשבים והצמחייה, הוצבו גופי בטון שעליהם מוטבעות אותיות האלף-בית, במטרה לעורר עניין ולחבר את התרבות החרדית עם הסביבה הארץ ישראלית.
כל גוף נושא כתב חידה, המתייחס לאות שלו. חלקם מתייחסים לצמחיה בסביבה וחלקם מרמזים על מיקומים שונים במרחב, כמו בני ברק, טבריה, פומפדיתא, וילנה. על שביל הבטון ההיקפי הוטבעו עלים וצמחים ולצידם משחקי גימטריה וחידות צורניות - לפי המסורת אסור לדרוך על אותיות, אך על מספרים מותר - המתייחסים לצמחיית הנחלים הסמוכה.
שיהיה אכפת. גם לקבלן
ירידה לפרטים קטנים כאלה, מדגיש איזנברג, תישאר בגדר פנטזיה של האדריכל ותו לא, אם אין לצדו קבלן אכפתי שהתוצאה המיוחלת חשובה לו. הקבלן של הפרויקט התלהב ונרתם למשימה עם צוותי העבודה שלו, רובם פלאחים פלסטינים מיטא, העיר הסמוכה לחברון. מדובר בקבלן שי אדמוני מחברת ש.ש. רובששי.
"אם רוצים שפרויקט יצליח, צריך שיהיה אכפת לאנשים שעבורם אנחנו יוצרים", מסביר אדריכל הנוף את הגישה. "המושג של 'אכפת לי' העסיק אותי תמיד, אבל רק בזמן האחרון אני מבין שזה מושג מפתח בתהליך התכנון. גדלתי מאחורי הגבעה בקיבוץ נתיב הל"ה וטיילתי כאן בתור ילד. היה לי יחס חם למקום, ואת מה שהיה פה אני מנסה לשמר לטובת הדורות הבאים".
מאז יום הפתיחה פוקד את הפארק קהל רב, שבחלקו מגיע מערים חרדיות כמו ביתר עילית ומודיעין עילית. איזנברג נכח באכלוסו של הגן החדש והתרשם לטובה: "מה שהיה כל כך יפה, זה שהיו מאות ילדים על המתקנים ואף אחד לא דחף ולא רב. כולם שיחקו וגם ההורים לא התערבו. לא היו צעקות, לא בכי, אלא משחקים. היה רוגע באוויר, למרות ההמונים. אווירה של נחת".
הוא שמח לספר שבינתיים אין ונדליזם. בגן אחר שתכנן בבית שמש, בחר אחד התושבים להקים בית כנסת ארעי על המדרכה וחתך עמוד תאורה ש"הפריע" לגג של המבנה הבלתי חוקי שלו. הקצר הפיל מיד את החשמל בשכונה. גם בגן מבוא השמש נתקל הקבלן בוונדליזם: בשלב הביצוע הסתובבו בגן בני נוער שעקרו ושברו עצים צעירים, והרסו את יציקות הבטון. לפני שבועיים גם הייתה שריפה בגן, שהקבלן כיבה. "ככל הנראה ילדים ניסו להדליק מדורה ולא כיבו אותה כמו שצריך", מסביר איזנברג.
על המשרד
רם איזנברג הקים את משרד אדריכלי הנוף שלו ב-2002. במקביל להיקף הרחב של הפרויקטים שהוא מתכנן, הוא מלמד במסלול לאדריכלות נוף בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. שני גנים שהמשרד תכנן בתל אביב זכו בפרסים - גן שדרות ההשכלה (פרס רוקח 2010) וגן קריית ספר (פרס קרוון 2017, ופרס איגוד אדריכלות הנוף 2016) – ואהובים מאוד על תושבי העיר. בימים אלה מתכנן המשרד את חידוש טיילת מואב בערד, את פארק נחל כופר ברמת גן ואת פארק נוה גן בפתח תקוה.
-------------------------------------------------
לאגמון החולה נולד אח קטן במרכז הארץ, וגם הוא הפך ללהיט. לחצו על התמונה לכתבה המלאה ולעוד צילומים:
