בית השנטי החדש: צבעוניות עזה, ריהוט מרוקאי, חצר פנימית ונוף לים

עם חצר פנימית בעיצוב שמזכיר אדריכלות מרוקאית, כולל בריכת מים אופיינית במרכזה, חדר אוכל צבעוני וגדול, ועשרות גלשנים בחדרי השינה ובמרתף, אין דבר רחוק יותר מהדימוי המקובל למוסדות לנוער בסיכון מאשר המבנה החדש של "בית השנטי", הסמוך לכיכר השעון ביפו ולחוף הים.

גם הבית הטמפלרי שבו שכן בית השנטי עד לאחרונה, בשולי נווה צדק, לא היה מוסד אפור; אבל לשמור על קסמו במקום חדש - היה אתגר אדריכלי. "רצינו לקחת את המתכונת שפעלה בנווה צדק ולעבות אותה", אומרת ורד קוניגסברג-בנג׳ו, האדריכלית האחראית על הפרויקט במשרד קימל-אשכולות.

הכניסה לבית השנטי החדש. מסה אדומה מעל קומה לבנה עם קשתות(צילום: גדעון לוין)

בזכות שיתוף הפעולה בין האדריכלית מיכל קימל-אשכולות למרים (מריומה) בן יוסף, מייסדת בית השנטי והמנהלת שלו, נהנה הבית החדש מאופי ייחודי, הרחוק מהמבנים הטיפוסיים של משרד האדריכלים התל אביבי, גם אם מהדהד את הפרויקטים הראשונים שלהם בנווה צדק לפני 30 שנים. "זו לא בדיוק השפה שאנחנו עובדים בה", מודה קימל-אשכולות בביקור עם Xnet במקום, "אבל מריומה אמרה לנו 'קחו נשימה ארוכה'".

התוצאה היא בית בן 1,500 מטרים רבועים, בשלוש קומות ומרתף, המאופיין בצבעוניות עזה ("שבסופו של דבר אנחנו מאוד אוהבים", אומרת האדריכלית).

חזית דרום מזרחית(חזית: קימל אשכולות אדריכלים)

חזית צפון מערבית(חזית: קימל אשכולות אדריכלים)

חזית פנימית, חתך לרוחב החצר(חתך: קימל אשכולות אדריכלים)

ריהוט מרוקאי ומרצפות מעוטרות

הצבעוניות ניכרת כבר מבחוץ. מעל קומת הקרקע הלבנה, שבה יש קשתות כחולות, ניצבות שתי מסות אדומות. על אחת מהן מתנוסס דגל המדינה, שהונף כאן לא מכבר בטקס חנוכת הבית במעמד נשיא המדינה, ראובן ריבלין.

החצר הפנימית הבנויה במתכונת הריאד המרוקאי (צילום: מיכל אשכולות)

מאחת הקשתות הכחולות נפתח שער, ומסדרון מוביל את הנכנסים לחצר פנימית, בדומה למבני חצר (ריאד) מרוקאיים מסורתיים. במרכז החצר יש בריכה, וסביבה חצובים מקומות ישיבה, בגומחות בחומה המערבית.

קומת הקרקע(תוכנית: קימל אשכולות אדריכלים)

החללים הציבוריים של הקומה - חדר האוכל המשותף וסלון הכניסה - פונים אל החצר המרכזית, וחוגגים צבעוניות עם ריהוט מרוקאי ומרצפות מעוטרות בדוגמאות שונות. "אווירה מרוקאית-מקסיקאית", מגדירה אותה קימל-אשכולות. גם ה"שנט-רפיה" - אולם רב תכליתי לסדנאות - פתוח מצד אחד אל החצר המרכזית, ומצדו השני לחצר ישיבה משנית. משרדי הצוות בקומה פתוחים גם הם לחצר נוספת, שנוצרה בין המבנה למבנים השכנים ברחוב רזיאל.

אכסדרת עמודים לצד משרדי הצוות, הפונים לחצר משנית (צילום: גדעון לוין)

שם יצרו האדריכלים אכסדרת עמודים עגולים לבנים (שמזכירה יותר את שפת המשרד) וביניהם בולטים גרמי מדרגות, המרחפים מעל קומת הקרקע.

גרם המדרגות המרחפות, מבט אל החזית הפנימית (חתך: קימל אשכולות אדריכלים)

התקרות בשטחים הציבוריים בבית ובחדרי השינה גבוהות מהסטנדרט (3.6 מטרים, לעומת 2.8 מטרים הנהוגים כיום).

"כמה שפחות מוסדי, כמה שיותר בית"

חדרי המגורים מצויים בקומה השנייה. מגורי בנים ובנות נפרדים, שניצבים זה מול זה. שני האגפים צבועים מבחוץ באדום. לכל אחד מהם יש דלת כניסה ראשית, אך לחדרי השינה - ארבעה בכל אגף - אין דלתות. בכל חדר שש מיטות לדיירים קבועים, ומיטה נוספת הזמינה לכל נער/ה שמגיע/ה. בכל אגף יש חדרי שירותים ומקלחות, סלון פרטי ופטיו פתוח לשמים, שמאפשר מבט בין האגפים.

בין שני אגפי השינה יש אגף ציבורי משותף, הכולל מרפסת ארוכה, סלון ומטבח לשימושם הדיירים, בשעות שחדר האוכל לא עובד. "הרעיון היה להפוך את המקום לכמה שפחות מוסדי, וכמה שיותר בית", מסבירה קימל-אשכולות. "מצד אחד יש את כל הדרישות של הרווחה, כמו למשל מטבח מוסדי, ומצד שני יש גם מטבח ביתי, שבו הילדים יכולים לגשת למקרר מתי שהם רוצים". 

שני אגפי השינה, וביניהם הסלון המשותף והמטבח הפרטי (תוכנית: קימל אשכולות אדריכלים)

בקומה העליונה יש חדרי טיפולים אישיים, חדר מחשבים, חדרי מגורים של מתנדבי שנת-שירות, וכן דירתה של בן יוסף.

חדר המחשבים(צילום: גדעון לוין)

מסדרון בקומה העליונה, שם מתגוררים מתנדבי שנת שירות (צילום: גדעון לוין)

קומת הגג(תוכנית: קימל אשכולות אדריכלים)

מרפסת גג רחבה, הצופה אל הים ואל נוף מגדלי תל אביב, משמשת כחצר נוספת לדיירים, ולארוחות שישי, שבהן מתארחים כ-50 אורחים, בנוסף ל-50 הנערים והנערות שגרים בבית.

פינת ישיבה ואירוח על הגג הפתוח(צילום: מיכל אשכולות)

קיר מעקה הגג מחורץ בכל היקפו בחירורי אוורור קטנים, פרט שגור בבנייה ביפו שבו השתמשו האדריכלים בבתים שתכננו בנווה צדק). במרתף יש שטחי שירות (חדרי כביסה, מחסנים וכדומה), וגם מרחב מוגן המשמש לפעילויות שונות. בו גם יכולים להתארח נערים מבתי השנטי האחרים, כשהם מגיעים לביקור בסופי שבוע.

"קירות לבנים זה בית חולים"

עיצוב הבית תואם את שיטת "העיצוב הטיפולי", שבן יוסף פיתחה במשך 34 שנות פעילותה בבית השנטי. תפישתה הוגשמה לראשונה במלואה בכפר הנוער של בית השנטי בנגב. את הכפר במדבר בנתה יחד עם האדריכל המנוח יובל אמיר, שהתמחה בבנייה בחומרים טבעיים.

"אני מאוד מאמינה בזה", אומרת בן יוסף."כשאתה לוקח מקום ומעצב אותו בצורה אסתטית ויפה - ואם זה נוער, אז גם סקסית כזו, שמושכת אותך ומחבקת אותך, במיוחד ילדים שלא חיבקו אותם - אתה אוטומטית מרגיש בבית. אין תחושה של מקום מנוכר, שמזכיר לך כל יום שאין לך בית. זה מקום שנותן לך להרגיש מאוד מיוחד, אתה מרגיש משפחה, ושכיבדו אותך מעצם זה שבחרת בחיים".

בית השנטי בנגב. ליצור שפה משותפת בין הבתים השונים (צילום: בית השאנטי)

האופנה כיום היא מינימליזם, בטון חשוף, אני אומר לה. "לא, אצלי לא", אומרת בן יוסף, "אנחנו צריכים לחשוב על ילדים בני 14 עד 21, בשבילם קירות לבנים זה משרדים ובתי חולים. הראייה שלנו את אלה שחיו ברחוב היא אחרת. אז אם אתה עושה להם את זה צבעוני וחי ונושם, זה מאפשר יצירה. כאן, לקחתי רעיונות שעשינו במדבר ופשוט עידנתי אותם. הבריכה בכניסה, האפקט של הצבעים, הריהוט, הצמחייה - אלה דברים שקיימים בשנטי במדבר".

"באמת ניסינו לקשור בין הבית במדבר ובתים נוספים של בית השנטי, יש גם אחד בירושלים", אומרת קוניגסברג-בנג׳ו, "כך שיהיו מרכיבים שעוברים בין כל הבתים, לא משנה איפה הבית ולא משנה איזה אדריכל תכנן אותו". מבחינתה של קימל-אשכולות, הצבעוניות והקשתות הן רק סגנון. "זו לא המהות", היא אומרת. "המהות היא החלל, איכות האור, התחושה שאתה מקבל במקום".

התקציב: כ-25 מיליון שקלים בתרומות

החלום להקים מבנה קבע לעמותה, שבמשך שנים שכרה את משכנה, נהגה כבר לפני עשור. הקרקע, ששימשה עד כה כשטח פתוח של בית ספר עמל הסמוך, נתרמה על ידי עיריית תל אביב. "הם הראו לנו שטחים בצפון תל אביב", מספרת בן יוסף, "ואני עמדתי על כך שזה יהיה בדרום תל אביב, כי הילדים מגיעים הכי הרבה לשם. ואז עלינו על השטח הקטן הזה".

מבט אל חצר פנימית. תחושה משפחתית (צילום: גדעון לוין)

עלות הקמת המבנה הסתכמה בכ-25 מיליון שקלים, שמומנו בתרומות, ובהן תרומתה של משפחת לבנת, התומכת בבית השנטי שנים רבות. המבנה, שבנייתו נמשכה כשנה וחצי, מוקדש לזכרו של אב המשפחה, יצחק לבנת, ניצול שואה, שהיה מראשוני חיל הקשר בצה"ל וממקימי חברת "תעבורה".

כלתו של לבנת, מריאן, מעצבת פנים בהכשרתה, סייעה לבן יוסף בעיצוב הפנים, ובהשגת ריהוט וציוד בתרומות. לדבריה, כ-80 אחוז מהציוד הגיע לבסוף מתרומות, וכך גם חלק מחומרי הבנייה ("היו מקרים שבחרנו קרמיקה מסוימת, ובסוף קיבלנו תרומה של קרמיקה אחרת, והיינו צריכים לעבוד עם המצאי", אומרת קוניגסברג-בנג׳ו).

"וואו, זה בשבילי?"

למרות מיקומו של הבית בסביבה עירונית, השטחים הפתוחים שיצרו האדריכלים (כ-500 מטרים רבועים) בחצרות הפנימיות השונות, בגרמי המדרגות, באכסדרת העמודים ובגג המרווח, מעניקים תחושה נעימה של הימצאות בחוץ. "ככל שיש יותר חצר משותפת לילדים", אומרת בן יוסף, "זה גם עוזר לשליטה שלנו, וזה גם משהו מאוד משפחתי".

החומה המפרידה בין הבית לבית הספר הסמוך. אילוץ (צילום: גדעון לוין)

עם זאת, קשה שלא להבחין בחומה הגבוהה שמפרידה בין הבית לבין בית הספר הסמוך. "זה אילוץ", אומרת קוניגסברג-בנג'ו, "לא רצינו שלצד השני תהיה חומה כל כך גבוהה, אבל חייבים ניתוק פיזי בשל סוגי האוכלוסיות. האינטרקציה ביניהם לא בדיוק בריאה. כדי שהחומה תהיה פחות כבדה הוספנו נישות ישיבה משני הצדדים, גם לילדי בית הספר".

"אנחנו רוצים ליצור קשר", אומרת בן יוסף, "אבל זה תהליך. רק הגענו. הזמן יעשה את שלו". ובינתיים, לדבריה, "הילדים שלנו מרגישים מיוחדים. כל מי שמגיע יש לו מעין 'וואו, זה בשבילי?' זה מקום שנותן לך להרגיש מיוחד, שכל זה בשבילך, רק שתבחר בחיים, ולא בהרס עצמי ובמוות".

סוף-סוף שימור למטרה טובה: מועדונית לילדים בסיכון ביפו (צילום: אלינה יאבטושנקו)

צוות תכנון: מיכל קימל אשכולות, אילן כרמי, ורד קוניגסברג בנג'ו, אדר אופנהיים; עיצוב פנים: מריומה בן יוסף ומריאן לבנת; ניהול-פיקוח: וקסמן גוברין גבע; קבלן מבצע: אלקטרה דנקו