משפחת עמוס צעדה מצפון לדרום: "שביל ישראל הוא טיפול משפחתי"
כשאלה החליטה שבמקום טיול בת מצווה בחו"ל היא מבקשת לצעוד בכל המדינה, כולם היו סקפטים. החודש הם הגיעו, שני הורים ושלושה ילדים, לסוף המסלול - באילת
"מסביבנו משתוללת סופת חול מטורפת. לא רואים כלום. אי אפשר לפתוח את האוהלים בגלל הרוחות החזקות. אנחנו רעבים ועייפים אחרי שהלכנו יותר מ-20 ק"מ מהבוקר, ואני אומרת לעצמי: 'עינת, למה עשית את זה לעצמך? מה היה רע לך בבית?" כך מתארת עינת את הלילה האחרון של המסע ב'שביל ישראל', אותו החלה משפחת עמוס לפני שלוש שנים.
אבא יריב – הכוח המניע, אמא עינת - לוגיסטיקה, אלה – היוזמת (13), שני - רכזת התרבות (10) ואריאל - הנווט (8) טיילו מצפון ועד דרום ושרדו כולם כדי לספר. וממש רגע לפני חגיגות יום העצמאות ה-70 למדינה, סיימו את דרכם באילת. "בהתחלה הבת הבכורה דחפה את כולם, אחר כך אנחנו נאלצנו לדחוף ובסוף, המתבגרת התייאשה, אנחנו התייאשנו, ובמדבר הקשה, רגע לפני שהגענו לאילת - דווקא הקטנים לא הסכימו שנוותר".
הטיפול המשפחתי הכי שווה. אי אפשר לברוח לחדר ולטרוק את הדלת
כשסיימתי את השיחה עם משפחת עמוס רציתי לאסוף את משפחתי, לקחת תרמיל ומקל ולתור את הארץ לאורכה ולרוחבה. יש לציין שאני לא נמנית עם מיטיבי הלכת ומעדיפה בדרך כלל את מסלולי העגלות ואת המזגן בחודשי יולי-אוגוסט. משפחת עמוס, שהתמודדה עם סופת חול, טיפוס הר מירון בשלג והליכה בחושך מוחלט, עברה תהליך משמעותי וחשוב, שלא היה מתאפשר להם בחיי היום-יום וגם לא בטיול של כמה ימים. בסוף השיחה השתכנעתי שמדובר במסע שכל משפחה חייבת לעצמה.
עינת מאשרת: "השביל הוא הטיפול המשפחתי הכי טוב שאת יכולה לדמיין לעצמך. ההליכה מבוקר ועד ליל, מאלצת לדבר גם כשכועסים, ולהתמודד כמשפחה גם כשטוב וגם כשרע. למדתי גם לא להיבהל מהמריבות של הילדים, כי גם כשכועסים חייבים להמשיך ללכת. יש מספיק זמן להירגע, לעבד ולדבר על הדברים. בבית, כל אחד יכול לברוח לחדר שלו, ובזה זה נגמר".
"המסע ב'שביל ישראל' הוא מתנה לכל החיים לנו ובעיקר לילדים", מספר יריב. "קורה שהילד בן ה-5 אומר שאין לו כוח ללכת ועוצר, באמצע שומקום. מה עושים? לפעמים אפשר להכיל ובפעמים אחרות פחות. או שהוא מוצא כוחות בתוכו או שיקבל תמיכה מאחד מבני המשפחה. בסוף הוא ימשיך. המסע הנו תהליך של למידה: היכולת לפתור מצבים, החובה להמשיך ללכת גם כשמרגישים שאי אפשר, רגעי הפחד והשמחה – תרמו לביטחון העצמי שלהם, לתחושת המסוגלות, לעידוד היצירתיות, וליצירת שיתוף פעולה".
לחץ, וויכוחים ומריבות
נחזור שלוש שנים אחורה, לרגע בו הכל התחיל ולסיפור על רצון פשוט של ילדה למריחת לק ג'ל, שהוביל לטיול ארוך ב'שביל ישראל'. "ליום הולדתה ה-11 הענקנו לאלה בתנו הבכורה, סכום כסף נכבד של 30,000 שקל וקלסר בו היה מפורט כיצד בונים טיול לחו"ל. המטרה הייתה לאפשר לה לתכנן בעצמה את טיול בת המצווה שלה", מספרת עינת.
בעודה מתלבטת, ביקשה אלה מאמה למרוח לק ג'ל. "אין מצב שאני אתן לילדה שלי בת ה-11 להתחיל לחשוב אפילו על לק ג'ל! כבדיחה אמרתי לה שאם היא תלך את כל 'שביל ישראל' אאשר לה, רק כדי שתפסיק לשגע אותי", צוחקת עינת.
כנראה שהבדיחה קצת פחות הצחיקה את אלה, שהחליטה להמיר את הטיול בחו"ל למסע ב'שביל ישראל'. שבוע אחרי כן כבר התחילה המשפחה את המסע ב"עמק האלה". בשנה הראשונה טיילו בצפון הארץ. עינת מספרת שהחודשים הראשונים היו מאוד מאתגרים, במיוחד בשלב ההתארגנות בכל בוקר: "לא היה יום אחד שלא התחיל בלחץ ובמריבות. נסי להעיר שלושה ילדים עייפים, שרוצים להמשיך לישון ופחות לקום ולהתהלך בארץ, ואז מתחיל הוויכוח: מי עוזר, מי סוחב מה. לא פעם שכחנו דברים כמו נעלי הליכה... האינטנסיביות!"
יריב מספר גם על הצורך להרגיל את הילדים הקטנים ללכת זמן ממושך: "לא תמיד אתה יודע מה לומר לילד בן 5 וילדה בת 9 שצריכים ללכת בין 12-20 ק"מ. אתה שואל את עצמך - מה יגרום להם ללכת? שני היתה אומרת לנו, 'זה לא הטיול שלי. זה של אחותי, תעזבו אותי!'"
איך בכל זאת ממשיכים? עינת מסבירה שמדובר בניהול רגשי, יצירת מוטיבציה על ידי הנעה לפעולה, וחשיבה על משחקים שיעשו להם כיף. "היו פעמים ששיחדנו את הילדים: גלידה בסוף המסלול, מסעדה שכולם אוהבים. לעתים יצרנו תמריץ על ידי תחרות: מי הראשון שמוצא את הסימון של השביל? השקענו לא מעט אנרגיה רק כדי לעניין את הילדים, שילכו עוד כמה ק"מ. עם הזמן נוצרו משחקי דרך כגון: משחקי מילים, כתיבת שירים ועוד".
מחזיקים ידיים, כך שאם אחד נופל כולם נופלים איתו
"ישנם כל כך הרבה רגעים בטיול בהם אתה מותח את גבול היכולת שלך", מספרת עינת. "טיפסנו על הר מירון שהיה מושלג. ככל שעלינו, המצב הפך לבלתי נסבל. הסימונים של השבילים נקברו תחת השלג, שהיה מאוד גבוה. הילדים כמעט נכנסו למצב של היפותרמיה. אריאל צרח מכאבים. פיזית לא היינו מסוגלים להמשיך עם העלייה התלולה והקשה. ברגע הזה אתה שואל את עצמך – 'מה אני עושה? ולמה אני עושה את זה?'"
יריב מספר על אחד הלילות הטראומטיים במהלך הטיול, בו לנו כמה ימים בדרום הארץ - אזור 'מעלה עין-ויק' ו'מעלה הנחש': "אחרי יום בו צעדנו 21 ק"מ במדבר, הגענו למקום ממנו יכולנו להגיע לחניון רק ברגל. חושך מוחלט, ואנו עומדים בפני מעלה מאוד תלול עם חול קמחי. טיפסנו על הברכיים, כל הדרך למעלה, מגששים באפלה. לא היה ירח באותו הלילה, וגם כוכבים לא נראו. הפנס היחיד שהיה לנו – נפל לתהום בדרך. אין שום דרך לנווט באמצעות מפות וכל הסלולריים שהיו לנו כבר ללא בטרייה".
"שני הייתה בהיסטריה וזה הרגע בו אתה מרגיש כהורה, שאתה חייב לתפקד", ממשיכה עינת את הסיפור. "אתה גם לא יכול לעצור כי אז אתה קופא. הלכנו 10 ק"מ, צמודים האחד לשני, מחזיקים ידיים, כך שאם אחד נופל כולם נופלים איתו. היינו חייבים להעלות את המורל ולכן התחלנו לשיר, לספר בדיחות ולעבור ממצב של מתח, פחד אימים וחרדה למצב הישרדותי ואפילו... חוויתי. רק כשהגענו לחניון הבנתי מה עברנו. זו הייתה הפעם הראשונה ששתיתי בקבוק יין אדום, את כולו, רק כדי להירגע".
לצד הרגעים המאתגרים, היו גם רגעים אחרים: "החלטנו ללכת מחוף ים נתניה לסידני עלי - יחד עם חברים – עולים חדשים מארה"ב. רצינו להראות להם את הים המקסים של ארצנו. באחת הירידות נקלענו לחוף של נודיסטים. מדובר על מעבר מאוד צר, בו אין אפשרות לברוח. המבוכה הייתה גדולה. צעדנו דרך ים של עירום. הילדים היו בהלם טוטאלי. הם לא היו מסוגלים לדבר הרבה זמן אחרי", צוחקת עינת.
לא מוותרים – עד הסוף
והיו רגעים בהם דווקא ההורים רצו לוותר והילדים לקחו פיקוד. "במהלך סופת רוחות וחול שהייתה בלילה האחרון שלנו בדרום, רצינו לברוח לכמה שעות לעיר אילת", מספרת עינת. "הילדים החליטו להישאר באוהל (או מה שנשאר ממנו) למורת רוחנו. אלה המרידה את הקטנים, והסבירה לנו שאחרי כל מה שלימדנו אותם במסע ב'שביל ישראל', זה לא הזמן להתפנק, ושנסתדר עם מה שיש. מצאנו את עצמנו ישובים מחובקים בתוך אוהל שמט ליפול, בגלל הרוחות העזות, אוכלים מקופסאות שימורים, ומאוד מאוד נהנים. אני מעריצה את המשפחה שלי ששרדה את הלילה הזה".
איך מסכמת אלה את טיול בת המצווה שלה?
"אלה עברה את גיל ההתבגרות בשביל ישראל" מספרת עינת. "בשנתיים הראשונות היא הייתה בשיא ההתלהבות, העלתה את המוטיבציה אצל שני ואריאל, הייתה הרוח החיה של כל מקטע, תמכה ועודדה. בשנה האחרונה, היינו צריכים להכריח אותה להצטרף אלינו. עניין אותה לבלות עם החברים, ובמקומות בהם יש Wi-Fi. מבחינתה, היה רצוי לסיים כמה שיותר מהר את המסע", מספרת עינת.
ומה אתכם?
"גם אנחנו חשבנו לא פעם להפסיק עם החוויה הזו. את יודעת מה זה אומר לייצר כל פעם אנרגיה להליכה במקטע חדש? במיוחד כשאלה כבר פחות בעניין?" שואלת אותי עינת. "מי שגרם לנו להמשיך הם דווקא שני ואריאל. הם התאהבו במדבר, וביקשו מאתנו לסיים כמו שתכננו באילת".
איך אתם רואים את ארצנו הקטנטונת, אחרי שסיימתם את המסע?
"יש לנו ארץ מדהימה", אומרת עינת. "במהלך הטיול ב'שביל ישראל' טסנו 6 פעמים לחו"ל, כולל טראק באלפים. אני יכולה להעיד שיש לנו מקומות לא פחות יפים בישראל, אם לא יותר. גילינו שלמרות שאנחנו מטיילים הרבה, עדיין יש במדינת ישראל כל כך הרבה מקומות יפיפיים, שאנחנו לא מכירים. ישנם מקטעים בשביל ישראל שעוד נחזור אליהם שוב".
"יצא שטיילנו או שפגשנו אנשים מעניינים ומדהימים. השביליסטים – אנשים טובים באמצע הדרך, שמייצגים את הישראלי הטוב. המפגש המרתק ביותר היה עם בובי – שגר בבית מניילון בצפון הארץ, הממוקם על שביל ישראל. נפגשנו רגע לפני שהלכנו לאיבוד, והוא זה שעזר לנו למצוא את דרכנו, אחרי שאירח אותנו יפה. מאותו יום, הילדים רוצים לגור בטבע כמו בובי. המפגש איתו עזר להם להבין שאפשר להסתפק במועט ועדיין ליהנות", מספרת עינת.
הולכים ימים ארוכים במרחבים, בלי לפגוש איש
"למסלול שאורכו 16 ק"מ, העובר באזור הכרמל, הצטרפו אלינו עוזרת הבית הערבייה סמאהר – שהיא גם חברה – ושני ילדיה: בן 19 ובת 13", מספרת עינת. "זו הייתה הפעם הראשונה שהם טיילו בארץ. לימדנו אותם על המסלול, והצגנו להם את ארץ ישראל היפה, כולל האנשים שחיים בה. מבחינתי זו הייתה גם שליחות".
איזה חלק של הטיול הכי אהבתם?
"הילדים הכי נהנו היכן שיש בוץ. הם נרטבו מכף רגל ועד ראש, ואני ספרתי את כמות מכונות הכביסה שמחכה לי בבית. אני למדתי גם שככל שהמסלול מאתגר יותר, הילדים עושים אותו טוב ומהר יותר", צוחקת עינת ומוסיפה: "אני חושבת שהמדבר היה כי מרגש. במהלך הדרך נחשפנו לנופים מדהימים, לעוצמה חזקה ולטבע שלא נגמר. רק מי שטייל באיזור הזה יכול להבין. הדרום יותר שקט, וכך הלכנו במרחבים העצומים, מבלי לפגוש איש. העמידה על פסגות ההרים גורמת לך להרגיש שאתה מלך העולם, שאם הגעת לפסגה אתה יכול לעשות הכל. גם הילדים התאהבו במדבר. אחד הדברים המשמעותיים שלמדנו הוא שלא נלחמים במדבר. חשוב ללכת בקצב איטי ולהתנהג בצורה עדינה יותר, כדי לשרוד במשטחים העצומים כמה ימים".
באזור המדבר, טיילה משפחת עמוס עם שלוש משפחות נוספות, הוריה של עינת (בני 60+), חבר משפחה בן 73 והאחיינית בת ה-4. עינת מספרת כי משפחות רבות הצטרפו למקטעים מסוימים ולא החזיקו מעמד עד הסוף. בדרום הארץ טיילו כחבורה מגובשת של 19 איש, שנשבו בקסם המסע והחליטו לצעוד יחד. את המסלול סיימו כמשפחה אחת גדולה.
הייתם עושים את זה שוב?
יריב: "ברור! בפעם הבאה נלך בשביל ישראל ללא הפסקות. מצפון ועד דרום במהלך חודשיים וחצי".
עינת: "כשסיימנו את המסלול היינו שמחים ועצובים. מצד אחד - עשינו את זה! יחד עם זאת, פתאום חסר הדבק שהחזיק את כולנו. הרגשנו גם ריקנות. אנחנו כבר מחכים לאתגר הבא. אמרנו לילדים שבחג סוכות הקרוב אנחנו רוצים שיצטרפו אלינו לנסיעה לחו"ל. הם מעדיפים לטייל בארץ".
- עוד על המשפחה והטיול תוכלו לקרוא בראיון עם אריאל, הבן הצעיר, אותו פגשנו בשלב מוקדם יותר של השביל: אריאל (6) צועד את שביל ישראל: "אני מוביל את כל המשפחה ומנווט"
