70 שנות אופנת רחוב מקומית: אז מה ישראלי בעיניי?
לרגל יום העצמאות ביררתי ביני לבין עצמי מה הייתי עונה ליאיר לפיד הטלוויזיוני על השאלה ההיא, עם דגש על ענייני לבוש, סגנון ושאר זוטות שמעסיקות אותי ושכמותי
לכבוד חגיגות ה-70 של המדינה הוטל עליי להתמחזר בדמותו הטרום-פוליטית של יאיר לפיד, ולהציק לעצמי עם אותה שאלה פופולארית שלו - מה ישראלי בעיניך? אז אלה המסקנות של המחקר הממש-לא-מייצג שלי. אני יודע שהתשובות לא מסונכרנות עם מה שיאיר היה עונה - אין כאן אף מילה על פלאפל או על הפסיכוזה כחול-לבן מול ההגה במכונית - כדרכי, אני מעביר את כל התצפיות האנתרופולוגיות שלי מבעד למסננת האופנתית, אבל זה מה שיש, וזה הישראלי שלי.
גר בנס ציונה, חולם על ניו יורק סיטי
הצבר תמיד ינסה לצמצם פערים מול השכנות מחו"ל, תוך כדי שהוא שועט רחוק ככל האפשר מהדימוי הפריפריאלי. בתרגום לישראלית זה אומר שאנחנו בוחרים מתוך התוצרת של רשתות האופנה הבינלאומיות שחנו אצלנו בקניון. הבינוניות הזו, בשילוב עם נטייתנו הטבעית להתרשל, בהחלט חורצת את דינו של המראה הישראלי הטיפוסי.
יש לו את התירוץ המושלם
"כי חם". אומרים שמלחמת העולם הראשונה הוכרעה בגלל החורף הקשה. המלחמה על הסגנון הישראלי הוכרעה בגלל הקיץ. עם 11 חודשי שמש בשנה ואוקיינוס של אחוזי לחות, קצת קשה לתת פייט לאירופאים בתחום האופנתי. שכבות, חליפות, מחויט, אלגנטי, קוד לבוש פורמלי - מבחינתנו מדובר במושגים מתחום המד"ב. במקומם, אנחנו מתארגנים על שורטס וגופייה, מפעילים את המזגן על 15 מעלות וחולמים על פריז. סגנון מקומי? במילון שלנו הוא מורכב מהמושגים "חשוף" ו"מרושל". יש לכם בעיה עם זה? תתקשרו בדצמבר ונדבר.
אוהב כסף ומעריץ את מי שיש לו
מישהו עדיין זוכר שהיתה פה מחאה נגד יוקר המחייה? שקמנו בבוקר עם שיר חדש בלב והלכנו לישון עם כובע ותלתלים במתחם אוהלים? זה היה רק עניין של זמן עד שמאסנו בדיון הלא סקסי על פתרונות דיור, ועברנו מ-ב' זה אוהל ל-ב' אחר: "בואו תראו כמה ורסאצ'ה יש לי בארון". כן, חזרנו לדבר על שופינג במקום על צדק ולהתעלף על עושרם של אחרים, כאילו כל אירועי הקיץ ההוא היו רק שאריות מסטיק שנדבקו לנו לסוליות הסטילטו האדומות של לובוטין.
תמיד יוצא מפרופורציות
מסממני הדיון ברשתות החברתיות בישראל – האוהבים מתאהבים עד כלות והשונאים שונאים ברמות קשות, ושניהם עושים זאת תוך שימוש קיצוני בסופרלטיבים/קללות על המנעד שבין "תעשי לי ילד" ל"תמותי, יא בהמה" – כי פרופורציות זה פחות הקטע שלנו. באותה עוצמה ולהט אנחנו מגיבים לכל יציאה אופנתית מצולמת שנראית לנו מקוממת: למה השמלה כל כך קצרה??? גברת תתכסי!!! או איכס התלתלים האלה!!! ואז אנחנו משלשים את סימני הקריאה והשאלה, כי מה הם חושבים לעצמם לעזאזל???!!!
יש לו פתרון חגיגי אחד
לבן! הצבע הזה, שסבתא שלי הכריזה עליו כאויב העדה הפולנית והאנושות כולה, הוא הפתרון שלנו לכל אירוע שמוגדר כחגיגי – שבועות, סדר פסח, טקס יום השואה, הבר מצווה של האח-של-גיסתי. בקיצור, כל מקום שבו שרים את התקווה או אוכלים כמו חזירים – אנחנו שם, בלבן. כמובן שכדי להיות אנשים שלובשים לבן, מוטב שהיינו גם אנשים שלא מתרשלים ושופכים ומפילים, עם ילדים שלא עושים כתמים, ובעלי נגישות גבוהה לכובסת וגהצן – במילים אחרות, בריטים או לפחות צרפתים.
מסתובב ברחובות בסוג של פיג'מה
רובנו, הבה נודה, מתחזקים חיים לא נוצצים בעליל. בין סיבובי הסעות ילדים, קניות חפוזות באם-פם, ושריפת היום במשרד שבו כל סוג של לבוש ייחשב כאובר-דרס, נשאלת השאלה בשביל מי בכלל שווה לנו להתאמץ? אז גילינו שמה שמשרת אותנו במיטה, עובד לנו לא פחות טוב גם בחוץ, ואחרי שנים של מאמצים לאומיים להיכנס למידה קטנה יותר ויותר, אפשר סוף סוף לנשום לרווחה עם גומי רפוי, אקסטרה בד במותן והוכחות לכך שטרנד הפיג'מה לוהט גם על מסלולי התצוגות בעולם.
מאמין
הישראלי מאמין - קודם כל בקדוש ברוך הוא, אבל גם לזבניות בחנויות הבגדים. דווקא אנחנו - שחושדים בכל קבצן ברחוב שהוא זומם לרכוש מרצדס על חשבוננו – מוכנים לקנות כל שקר כלשהו שפולטות לעברנו מקפלות הבגדים מבעד למסטיק שהולחם לפיהן. למה? פשוט כי מדובר בשקרים שאנחנו שמחים להאמין בהם. הנה, אפילו המוכרת אמרה ש"מה פתאום דבה?! יש לך גוף נשי", ו"אתה לא שמן, אתה שרירי", וכמובן, "כדאי לך, בעצמי קניתי שניים כאלה לי ולאחותי".
קונה בזול
לצאת פראיירים, ובעיקר לצאת פראיירים ושכולם ידעו על זה, זו המקבילה הצברית להתאבדות. כדי לעקוף את מסלול הקמיקזה הזה, אנחנו עסוקים כל הזמן בחיפוש מציאות. בדרך אל האושר בזול אנחנו מוכנים להתעלם מחיבוטים מוסריים, כמו למשל, העבד הסיני רך השנים שתפר לנו את הז'קט בשקל, או שאר מושגים שעולים כסף כמו איכות, מקוריות או סחר הוגן. העיקר שהראינו לגויים שאותנו לא עשו באצבע. כי למה לקנות לואי ויטון בעשרות אלפים, אם אפשר לקנות את אחיו התאום לואי ביטון במחיר מציאה.
שומר על דיסטנס
אומנם אנחנו מבזבזים את הכינוי "אחי" על כל אחד שאנחנו מכירים דקה וחצי, אבל את העיניים שלנו אנחנו שומרים לעצמנו - מאחורי משקפי שמש, גם בלילה. אז לכבוד חגיגות ה-70 ובכלל, הנה אני משתף – משקפי שמש על הבר בשעות החשיכה זה לא מגניב, לא סקסי, ולא מוסיף לכם הילה של מסתורין. גם לא אם הם רק מונחים על הראש, ובטח שלא בצילום הפרופיל שלכם בטינדר. תודה וחג פטישים שמח.
__________________________________________________________________________
ומה קרה במפגש דורות בין קארין דנסקי לשיר אלמליח?
