מתוך 29 שנותיי, אני כבר 20 שנה אחות שכולה. נולדתי בדייטון, אוהיו, אחרי שני אחיי, ברק הבכור, שהיה אז בן עשר, ועמיחי, שהיה בן שש. הוריי, חיים ואריאלה איטקיס, אנשי חינוך, היו בשליחות הסוכנות היהודית. הם גידלו אותנו על ערכי ציונות ואהבת הארץ. בדייטון הייתה קהילה של אנשי חיל האוויר, והסביבה שברק ועמיחי גדלו בה הייתה 'חיל אווירית'. הם כל הזמן שיחקו במטוסים, והיה להם חלום משותף – להיות טייסים.
חזרנו לארץ כשהייתי בת שנתיים וחצי וגדלתי במושב שדה־ורבורג שבשרון. אבא שלי תיעד בווידיאו את כל הילדות שלנו, ובעקבות זה יש לי המון זיכרונות מוחשיים. רואים שם את ברק ואותי תמיד ביחד. הקשר בינינו היה חזק מאוד.
בגלל לקות ראייה ברק לא התקבל לקורס טיס. הוא שירת כבקר על סטי"ל, בהמשך יצא לקורס קצינים ותכנן לנסות בהמשך להתנדב לטיס. שבועיים לפני שסיים את ההשלמה החילית, הוא נהרג.
התעוררתי באמצע הלילה לקול יריות וראיתי לפניי את עמיחי. רגע אחר כך עמדנו מול הדלת הסגורה של החדר של ברק. ההורים היו בתוכו, והבנתי שמשהו נורא קרה. מה קרה – זו תעלומה שכולנו חיים איתה עד היום. אנחנו יודעים שנורה צרור מהנשק של ברק והרג אותו. ועדת חקירה קבעה שברק נהרג בתאונת נשק. לא היו סממנים כלשהם להתאבדות. התיק שלו היה מוכן לחזרה לצבא, הוא לא השאיר מכתב, לא נראה שהיה במצוקה, כלום. באותו לילה, אבא אסף אותנו במעלה המדרגות ואמר: 'קרה לנו דבר נורא. אסון. אבל אנחנו בוחרים בחיים'.
הייתי בת תשע וחצי, ובלילה הזה נולדתי למציאות חדשה. חיים בלי אחי הגדול והאהוב. נולדתי מחדש למשפחה שכולה.
כולנו השתדלנו לחזור לשגרה, אבל זה לא היה פשוט לאף אחד מאיתנו. אני חזרתי ללימודים בכיתה ה', ולא אשכח את המבטים שאמרו 'הנה הילדה שאח שלה נהרג'. עמיחי עשה הכל כדי להגיע לקורס טיס. כשהזימון הגיע הוא ביקש מההורים שיחתמו לו, ואמר: 'אני לא רוצה שהחלומות שלי יוכתבו מכוח השכול'. ההורים התלבטו מאוד. בסופו של דבר, בטיול בת המצווה שלי, בשאנז אליזה בפריז, אבא הזמין שמפניה והודיע לעמיחי שהם החליטו לחתום לו. כשהוא סיים בהצלחה מגמת טייסי קרב, היינו מפוצצים בגאווה. הוא פרח, אהב מאוד לטוס, ממש חזר לחיות.
אני שירתתי בחיל הים כסמב"צית בשייטת, ואחרי השחרור נסעתי לטיול במרכז אמריקה. דווקא אז הקשר ביני ובין עמיחי התהדק. כשחזרתי, ביליתי המון בדירה שלו ושל בת זוגו, קרן. כשהוא החליט להציע לה נישואים, הוא בחר בי לעזור לו לארגן את ההצעה, ואני הייתי כל כך גאה. הרגשתי שזו הייתה גושפנקה לכך שאנחנו ממש חברי נפש.
עמיחי סיים את תפקידו כסגן מפקד טייסת, ויצא ללמוד משפטים ומנהל עסקים. ב־10 בנובמבר 2010, כשהוא היה ביום המילואים השבועי שלו, הייתי אצל קרן. דיברנו על החתונה המתקרבת, צחקנו, וב־23:30 נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדו שני קצינים ושני חברים של עמיחי מקורס טיס, בפנים נפולות. מיד הבנתי. אמרתי להם: 'אתם יודעים שאנחנו כבר משפחה שכולה? אתם מבינים מה המשמעות של מה שאתם הולכים להגיד?'
הם הודיעו לנו שקרתה תאונת אימונים, מטוס פגע בצלע הר במכתש רמון במהלך טיסת לילה, ועמיחי והנווט עמנואל לוי מוגדרים כנעדרים. כשאומרים לך 'נעדרים' יש לך עוד תקווה קטנה, אולי יש עוד סיכוי, אבל מהר מאוד התברר ששניהם נספו.
כשנכנסתי באותו לילה נורא הביתה, מצאתי את הוריי על הספה, בוכים בכי קורע לב. ואז אמרתי: 'אבא, אתה זוכר מה אמרת לנו במדרגות לפני 12 שנים? אז זה מה שנשאר: שלושתנו. עם זה אנחנו נשארים, ובוחרים בחיים'. אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ להגיד דבר כזה. כשברק נהרג עוד הצלחנו לחיות עם השכול, אבל כשזה קרה לעמיחי, הרגשתי שאין לי ביטחון בכלום. תחושת ההחמצה הייתה גדולה מאוד. איך לוקחים לי אותו דווקא עכשיו, כשגילינו זה את זה? ואיך אנהל את החיים מעכשיו כבת יחידה?
מאז עברו שבע שנים בגעגוע אינסופי לעמיחי. ניסיתי למצוא את עצמי מחדש. הייתי צריכה ללמוד איך מחזיקים את השולחן המשפחתי החסר, להכיל את הכאב הנורא של ההורים, לאחוז בחיים הכי טוב שאפשר.
לפני כשנה וחצי הכרתי את א', איש צוות אוויר. היינו בחתונה של חבר מהטייסת של עמיחי, וחברים משותפים נתנו לו את הטלפון שלי. כמה ימים אחר כך הוא התקשר. עד אז לא עלה על דעתי לצאת עם מישהו שהוא איש צבא, ובטח לא איש צוות אוויר. רציתי לשמור על עצמי. אבל א' הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. החיבור בינינו טבעי, והכל זרם והיה כל כך קל. התאהבנו.
אין ספק שלאור מה שקרה, אני חרדה. אבל אני לא יכולה לתת לחרדות להוביל את החיים שלי. מה שנרקם ביני ובין א' מנצח את הפחד. הוא קיים תמיד, אבל אני לומדת לשים אותו במקום שפוי יחסית. אני מבינה שתמיד יש אפשרות שמשהו יקרה, אבל האהבה, החברות והזוגיות הטובה והבריאה שלנו ממלאות ומצמיחות אותי, ומעניקות לי הרבה יותר מאשר הפחד. אנחנו מתחתנים במאי, וזו שמחה ראשונה במשפחה מאז בת המצווה שלי. האושר עצום.
בימים אלה השתתפתי בפרויקט מרגש בשם 'מעשה ב־70', שמציג פנים שונות של החברה הישראלית דרך 70 סיפורים אישיים, שצולמו על ידי סטודנטים מהמרכז הבינתחומי הרצליה. התחברתי מאוד לרעיון. הרגשתי שהסיפור שלי הוא סיפור ישראלי, שהמסר שלו הוא לצמוח מהכאב ומהבחירה בחיים. ואני בוחרת בחיים כל יום.
שורה תחתונה: לחוות שכול זה גם ללמוד למצוא משמעות, לצמוח ולהתחזק מתוך הדבר הנורא שקרה לי".
