לחייך, יפתי, אחותי הקטנה: כבודו האבוד של השיר "סורו מני"

שכחו אותי ברדיו: איך קרה שכמעט איש ממבצעי הלהיט הגדול הזה לא שר במדויק את המילים המקוריות שלו, ואיזו מחאה מובלעת מאז 1975 בביצוע של להקת צלילי הכרם

ציפה קמפינסקי פורסם: 17.04.18 14:49
סורו, סורו מני, יגון, קדרות ומחשבה. מילים של אלכסנדר פן על קיר ברחוב 4 בפלורנטין, 15 במאי 2016 (צילום: ציפה קמפינסקי)
סורו, סורו מני, יגון, קדרות ומחשבה. מילים של אלכסנדר פן על קיר ברחוב 4 בפלורנטין, 15 במאי 2016 (צילום: ציפה קמפינסקי)
שכר, שכר אשתה היום, כי מחר יאכלוני הדגים. הבית האחרון של השיר בצד השני של הסמטה  (צילום: ציפה קמפינסקי)
שכר, שכר אשתה היום, כי מחר יאכלוני הדגים. הבית האחרון של השיר בצד השני של הסמטה (צילום: ציפה קמפינסקי)

למרות העובדה שהיה אחד ממבשרי פריחת הזמר הים-תיכוני בישראל, השיר "סורו מני" לא זכה להיכלל ברשימות השירים החגיגיות לכבוד יום העצמאות ה-70; לא התקוטטו עליו ולא ידליקו אתו משואות. אבל ברחובות שלנו נשמר כבודו האבוד של הלהיט הכל-ישראלי הזה, המוכר פחות בשמו ויותר בזכות הפזמון: "לחייך, יפתי, אחותי הקטנה".

 

השיר המקורי שכתב אלכסנדר פן מופיע בספר "רחוב העצב החד סטרי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), ואלה המילים:

 

סוּרוּ, סוּרוּ מֶנִּי,/ יָגוֹן, קַדְרוּת וּמַחְשָׁבָה / הֵן חַי אֲנִי, חַי עוֹדֶנִּי / שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה בְּאַהֲבָה // לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי,

אֲחוֹתִי הַקְּטַנָּה. / וּמָחָר יִשָּׂאֵנִי גַּל, אֵל יוֹדֵעַ אָנָּה.// גַּלִּים, גַּלִּים, הֵן זֶהוּ יָם./ חֶבֶל, כֶּבֶל, זוֹהִי סְפִינָה.// ולִי אֲהוּבָה גַּם פֹּה גַּם שָׁם / אַחַת צְנוּעָה, שְׁנִיָּה פְּרוּצָה. // שֵׁכָר, שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם / וּמָחָר יֹאכְלוּנִי הַדָּגִים. / לַעֲזָאזֵל הַכֹּל! הֵן זֶהוּ יָם / סֻלְטָנִית, מֶלְצַר, וּשְׁנֵי לֻגִּים.

 

וראה זה פלא: לפני כשנתיים, צצו המילים האלה (כמעט במדויק) על ציור קיר גדול ברחוב 4 (סמטה קטנה שמחברת את רחוב אברבנאל עם רחוב מסילת וולפסון):

 


רחוב 4, 30 באפריל 2017
רחוב 4, 15 במאי 2016

 

את הבית האחרון צייר/ה מי שצייר/ה על קצה מחיצה בצד השני של הסמטה, ושם מופיעה גם הקדשה למשורר: 


רחוב 4, 15 במאי 2016
רחוב 4, 15 במאי 2016

 

ב"מצעד של המדינה" (2009), שבו דירגו עיתונאים ואנשי רדיו את 500 השירים הטובים ביותר בזמר העברי, דווקא לא שכחו את "סורו מני", והביצוע של דקלון ולהקת צלילי הכרם, שהקליטו אותו באלבומם השני ב-1975, זכה להתברג למקום ה-325. הלחן, אגב, עממי.

 

 

צלילי הכרם היו, ככל הידוע, הראשונים להקליט את השיר בתקליט, והוא הפך ללהיט. אחריהם, במשך השנים, הוקלטו לו ביצועים רבים - מזוהר ארגוב עד אורי זוהר; מזהבה בן עד גידי גוב; מצלילי העוד עד ששי קשת; מנתי לוי עד קרולינה ובראבא; השיר נכלל במחרוזות של זמרים רבים (איל גולן, ישי לוי, רון שובל ואחרים); הוא חודש כמה פעמים בפרויקטים שונים; ביוטיוב יש לו ביצועים עממיים לא מעטים; והמילים שלו מופיעות באתרי קריוקי. להיט אמיתי.

 

 

האתר "זמרשת - פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם" מצטט את ד"ר חגית הלפרין, חוקרת אלכסנדר פן, ולפיה - כתב היד של השיר לא אותר. עוד נכתב באתר כי יעקב לופן, מוותיקי קיבוץ גינוסר, סיפר שבבית הסוהר בתקופת המנדט לימדו אותם את השיר כשיר מאת מעפיל ניצול שואה (בלי לנקוב בשם).

 

אלכסנדר פן נולד ב-1906 בערבות הקרח של רוסיה, ועלה לארץ ב-1927. קורות חייו צופנות סוד וגרסאות רבות, כפי שמספרת הלפרין, שכתבה עליו ביוגרפיה. אבל לא סוד שהיה גבר סוער ומיוסר. השיר "סורו מני" אינו פסגת יצירתו. זה שיר שיכורים כזה. מלח על ספינה מבקש להטביע את יגונו בשכר; ומרים כוסית לחיי אהובותיו (היכן שלא יהיו).

 

 

 

קשה להסביר מדוע דווקא השיר הזה הפך מאז שנות ה-70 ללהיט חוצה מגזרים, אבל זו עובדה. ויש גם חדשות: כמעט כל מי שהקליט את השיר שינה, עיוות או התעלם מחלק מהמילים המקוריות שלו. השוואת הביצועים מאוד משעשעת.

 

 

 

העיוותים מתחילים בקטנה כבר בשורה הראשונה. רוב המבצעים לא שרים "סוּרוּ מֶנִּי", אלא "סורו ממני". אפשר להבין. ישי לוי מוסיף "רק", ושר: "סורו, רק סורו ממני". גם זו בקשה מובנת, כשמדובר ביגון, קדרות ומחשבה. צלילי העוד מוותרים על "קדרות", ושרים: "יגון, יגון ומחשבה", ואורי זוהר סתם הופך את הסדר ושר: "קדרות, יגון ומחשבה".

 

בהמשך, ישי לוי מחליף את "הֵן חַי אֲנִי, חַי עוֹדֶנִּי", בגרסה תמוהה: "אל חי אני, חי עוד אושר". וששי קשת שר "כי חי אני", ומחליף את "יָפָתִי" ב"ילדתי". (אחרים מחליפים את לחייך יפתי בלחיי יפתי).

 

 

השיבושים הכבדים מגיעים במילים "חֶבֶל, כֶּבֶל, זוֹהִי סְפִינָה". צלילי הכרם שרים במקומן: "חֶרֶש, כֶּבֶש, הן זוהי ספינה". ובעקבותיהם עושים זאת גם רבים אחרים. הצחוקים גוברים במילים "אַחַת צְנוּעָה, שְׁנִיָּה פְּרוּצָה". צלילי העוד שרים: "אחת צבועה, שנייה פרוצה"; נתי לוי שר: "מלצרית צנועה, שנייה פרוצה"; ואורי זוהר שר: "אחת שחורה, שנייה לבנה":

 

 

אבל את העניין הגדול, ואולי גם הרציני, מספקות השורות: שֵׁכָר, שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם / וּמָחָר יֹאכְלוּנִי הַדָּגִים. / לַעֲזָאזֵל הַכֹּל! הֵן זֶהוּ יָם... צלילי הכרם עוברים כאן מלשון יחיד של "וּמָחָר יֹאכְלוּנִי הַדָּגִים", ללשון רבים - "כי מחר יאכלונו הדגים". ואולי זה לא בטעות. כיוון שאת המילים "לַעֲזָאזֵל הַכֹּל! הֵן זֶהוּ יָם", הם מחליפים במילים: "לעזאזל הכל, אין לי מקום".

נראה שהוצפנה פה זעקה, ומ-1975 הדיה עדיין רועמים. ששי קשת, אגב, שר, "לעזאזל הכל, אז זה היום". וגם זו טענה מוכרת בפוליטיקת הזהויות העכשווית. 


tav

 

השורה האחרונה היא קרקס: המלח מבקש לשטוף את יגונו במזון ומשקה, וקורא: "סֻלְטָנִית, מֶלְצַר, וּשְׁנֵי לֻגִּים". סולטנית היא כנראה דג (שנזכר בתלמוד, ויכול להיות סולטן איברהים, שהוא מולית אדומה - בקיצור, ברבוניה); לוג הוא יחידת מידה לנפח של נוזל. כך שאפשר לדמיין את המלח המיוסר קורא בחוסר נימוס מוכר: מלצר, תביא ברבוניה ושתי בירות (נניח).

 

סולטנית, מלצר ושני לוגים, רחוב 4, 15 במאי 2016 (צילום: ציפה קמפינסקי)
    סולטנית, מלצר ושני לוגים, רחוב 4, 15 במאי 2016(צילום: ציפה קמפינסקי)

     

    אורי זוהר מוסיף לשורה הזו "הב", ושר: "הב סולטנית, מלצר..."; ובפי זמרים אחרים הופכת ההזמנה שוברת השיניים - "סֻלְטָנִית, מֶלְצַר, וּשְׁנֵי לֻגִּים" - לחסרת פשר: מלצרית צבועה ושתי לוגים (צלילי הכרם), ליצנית צבועה ושני לוגים (צלילי העוד), מלצרית צנועה ושני לוגים (נתי לוי).

     

    וזהבה בן פשוט לא שרה את הבית האחרון.

     

     

    אבל לא רק הבית שובר השיניים נעלם, בקרוב ייעלם גם הקיר ברחוב 4:

     


    רחוב 4, 12 באפריל 2018
    רחוב 4, 12 באפריל 2018

     

    כבר עכשיו מצבו כמצב המדינה. רק שלהצלת הרחובות שלנו ומצב המדינה לא קם עדיין שום פרויקט חירום.

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתגוררת בפלורנטין ומצלמת יום יום ברחובות השכונה. פעם היא היתה עיתונאית.

    "שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר). 

    ***

    שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב. 

    ***

    איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן  מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.

    ***

    פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
    מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.

    ***

    הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.