בימים הרחוקים ההם, לפני יותר מ־40 שנה, כאשר חווינו כילדים את הפער בין הבית ובין הרחוב, בין מה שיש עבורו פרהסיה ובין מה שנדחק אל בין קירות הלב - בימים הרחוקים ההם, ימי הערוץ הממלכתי בטלוויזיה ורשת קול המוזיקה הבלעדית ברדיו, או אז התפלאתי לראות שסבי, מחכמי בבל ומאצולת הקבלה, מהנהן בראשו כשעל מסך הטלוויזיה מרצדות תמונות הפנתרים השחורים, וגולדה מאיר אומרת שהם לא נחמדים.
כשכוכבי שמש וראובן אברג'יל הגיעו לבית הספר או לתנועת הנוער למפגש בודד, כדי להראות שהם לא נושכים - אז ידעתי שבין כל הנוכחים, אני אולי היחידה שמזדהה איתם וחווה את הנתק ביני ובין שאר ילדי הכיתה.
התמונה הזו, של ראובן אברג'יל, שמטה המאבק התנהל בחדרו בשכונת מוסררה בירושלים, הייתה יכולה להיות התמונה של כולנו. האמא, האישה (אשתו אז רחל לוי), שוכבת במיטה לישון. גם בנו הקטן אולי ישן במיטה איתה או בחדר אחר. היא מכילה את המאבק במנוחתה, מנוחת הפועלת. קופסת הגפרורים מוטלת על השמיכה. מעשנים. מאחורי גבו של אברג'יל - מכונת הכתיבה הישנה. כולם דרוכים. מתוחים. הרגשה של בריאה, של מאבק, של חרדת קודש. מלומדוּת אחרת שפגשה את המלומדוּת של סבי המקובל. שניהם מאצילות המזרח.
והנה תמצית הדברים: 40 שנה אחר כך - מה שסגור בחדר, נואש לשוויון כלכלי ולשוויון הזדמנויות. אנשים כל כך יפים ומה שהם בראו אז בחדרים, בהפגנות ובמאבקים, מתחיל להתהוות בפרהסיה. היסטוריה שמבקשת את מקומה בספרים.
"התמונה הישראלית שלי" - בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
